אינני משפוטי 'גרנטלנד'. אני לא מכיר את כל הבדיחות הפנימיות שלהם, וגם לא מעוניין להכיר. עם זאת, אתר בו כותב זאק לואו, שמוגדר על פי רוב ככתב הטוב בעולם, ועוד כמה כתבים מצוינים, בהחלט שווה עיון מעת לעת.
בכתבה על כריס פול שקראתי באתר, הזכיר לואו את האתר "FREEDARKO.COM" ככזה שהשפיע רבות – ולטובה – על הדרך בה אנו צופים בכדורסל היום. "מעניין", חשבתי – וזה נחמד לשים את עצמי בגרשיים, "כיצד יכול היה בלוג מתנדבים, שנסגר זה מכדי, להשפיע על הדרך בה אנו מסתכלים על המשחק?"
הגישה של הבלוג מרובה הכותבים, שגם הוציא שני ספרים, "The Macrophenomenal Pro Basketball Almanac" ו"The Undisputed Guide to Pro Basketball History" (אם מישהו רוצה לתרגם את הכותרות – הוא מוזמן), מזכירה את זו של זרם ההומינזם הפילוסופי, שפעל באירופה בתקופת הרנסנס. האדם, או במקרה הזה, השחקן, ניצב במרכז. כל הנרטיבים אליהם אנו נמשכים מצד אחד, אך נזהרים מהם מצד שני, "לברון לוזר", "הווארד טיפש" או "ווסטברוק פרחח", מוגדרים על ידי חברי הבלוג כלא-פחות מהסיבה בגינה אנו צופים בספורט. הם מוסיפים – ואני לא שם גרשיים כי זה לא ציטוט מדויק, כי מטרת הצפייה בספורט היא הסיפורים האנושיים – הגיבורים, הרשעים ואלו שלא ידעו לשאול.
יכולתי לדבר עוד הרבה על הנושא, ואולי אף אעשה זאת אחרי שאקרא את שני הספרים, הראשון ביניהם עובר ברגעים אלו צ'ק-אאוט בדרך לישראל, אך למיטב הבנתי עסקינן בתמונה של חבורת יהודים יוצלחים מהרגיל (לא כולל אותך, אמאר'ה) ואתם עוד לא יודעים מאיפה הגיע אליי האיור.
בקיצור, אחד האנשים החשובים באותו בלוג, ושמו בישראל יעקב ויינשטיין – מאייר, קרטונאי (מכין קרטונס) ומעצב (האנשים הזכים יותר באתר מוזמנים להכינס לאתרו, שכמובן עוסק לא רק בכדורסל), זכה בזכות איוריו הרבים הנוגעים בכדור הכתום בלא פחות מלינק יוקרתי באותו בלוג ז"ל, שכמובן משך את עיניי מיד. כאן, אני לא מוותר לאף אחד. יפי נפש או לא יפי נפש: היכנסו ללינק הבא, עדיף דרך המחשב, וצפו באיוריו המדהימים, העוסקים בנושא אשר לשמו התכנסנו:
http://www.jacob-weinstein.com/shop/
היות ואף אחד לא מקשיב לי, הנה כמה תמונות מהן התלהבתי קצת יותר מהאחרות:
טוב, הצדיקים שנכנסו לקישור שנתתי (עוד לא מאוחר מידי) בטח שמו לב שהכנסתי בערך כל תמונה שנייה. אי אפשר לוותר על אף אחת. באמת מדהים.
ולענייני האתגר, כל הכובד לכולם! בעבודת צוות נהדרת הגעתם לשמות שלא האמנתי שמישהו בעולם מכיר. שלושת הזוכים הם אפלטון, דון קרלוס ומומי. כל הכבוד!
תמונות מעולות. אחת אחת. אהבתי את זאת עם הצל של ג'ורדן על יואינג ובארקלי
מרשים ביותר.
אפשר הסבר בבקשה על הציור של אייברסון?
אני לא כל-כל עמוק… 🙂
סתם, ההבחנה משנת-החיים שאייברסון היה יכול להיות נינג׳ה נהדר.
מילא נינג'ה, אבל לשים אותו בתור שריף עלול להיות קצת מסוכן…
אבל מצד שני שאק היה, אז לך תדע… 🙂
טור יפהפה, תודה רבה !
בציור הראשון ל"סטוקטון" יש שפם, אני לא רואה את מאלון, אבל כן רואה את בארקלי. יש באתר של ויינשטיין תמונה חמודה של שאק כליצן.
התמונה הראשונה מסמלת לדעתי את כל חסרי המזל שג'ורדן מנע מהם אליפות ושם אותם בצילו, בזמן שכל עיניי העולם נשואות אליו קולע (שוב) עם הבאזר. יש שם גם את בארקלי.
ענק, אשך! (לא אשך ענק, טפו.)
בפינה הימנית יש גם את דרקסלר.
🙂
בתוך תוכי אני אדם עדין, נאור ותרבותי.
אפילו שולח ידי באומנות מדי פעם (מפסל בצואה בחצר ביתי).
אשך צודק 🙂
פשוט נהדר. תודה על האתגר המהנה ועל ההיכרות עם האמן המצויין הזה. העברתי עכשיו שעה רק בלבהות בתמונות באתר שלו ולהעמיד פנים שאני לא ברברי מאותגר תרבותית שהיה בטוח עד לא מזמן שבוטיצ'לי זה סוג של פסטה.
איל, שיחקת אותה בגדול. תודה על אתגר בלתי אפשרי, ועל תמונות היום!
איזה איורים נפלאים ומגניב הנקודה היהודית של האומן.
עכשיו כשאני חושב על זה, אשלח לו אימייל ואצרף גם את הכתבה. אני בספק אם יבין יותר משתיים שלוש מילים מהתוכן, אבל הוא בטח ישמח לשמוע שיהודים מארץ ישראל (במילרע) מתעניינים בעבודות שלו (ולא רק בפונצ'ים).
וואו, פשוט מדהים! אומן אחד המוכשרים שלא רק מצייר מוכשר אלא גם מצליח להעביר מסרים דרכן. תודה רבה על השיתוף וסחה על ההשקעה!
תודה על אחלה אתגר ואחלה פוסט