‏האם הלייקרס של לוקה הם הרוקטס של הארדן? / הגולש אור ויל

‏האם הלייקרס של לוקה הם הרוקטס של הארדן? / הגולש אור ויל

יש שחקנים שאתה רואה בשביל ההנאה, ויש את לוקה – כדרור, עוד כדרור, צעד אחורה, סטפ בק לשמאל, שריקה, שתי זריקות עונשין, ושוב מההתחלה. ובין לבין, ויכוח עם השופט ופרצוף של ׳הרגו לי את הכלב׳ אחרי כל מגע קטן עם המגן. ועל זה אני כבר לא סולח. הארדן לפחות חיפש עבירות בשקט, עם תנועת ראש קטנה (ומשמעותית). לוקה מתבכיין על כל שריקה, מתווכח בכל עצירה, וחוזר להגנה רק אחרי שסיים להסביר לשופט למה הוא טועה. אל תבינו לא נכון, הוא מעולה. כמעט 40 נקודות למשחק, ההתקפה הכי טובה בליגה, ואולי הקלעי הכי טוב כיום. אבל משהו שם לא מהנה לצפייה, ולקח לי עשרה משחקים להבין למה: ראיתי את הסרט הזה כבר. לפני 7 שנים, ביוסטון, עם זקן ויד שמאל.

והעונה זה כבר לא רק הוא. גם הקבוצה סביבו נראית מוכרת. לוקה עם הכדור, ארבעה שותפים שמסתכלים, וסנטר אחד שמחכה להאלי הופ. זה פשוט יוסטון של סוף שנות ה-2010: לוקה בתפקיד הארדן, ריבס כגרסה יותר קולעת (וכמובן פחות טובה) של כריס פול בהכלאה עם הקליעה של גורדון,  קסלר הוא קפלה שמחכה מתחת לסל ועובד קשה בהגנה, ות׳ייבול, ויליאמס, גריימס ולרביה הם טאקר, אריזה וקובינגטון שעומדים בפינות.

אז החלטתי לבדוק אם זה רק מבחן העין שלי, או שגם המספרים מסכימים. בחנתי את כל העונות של כל הקבוצות מאז עונת 1996-97, 921 בסך הכל, ודירגתי כל נתון ביחס לליגה של אותה עונה – מכיוון שאין טעם להשוות קבוצה מ-2003, שזרקה פחות מ-15 שלשות למשחק, לקבוצה של היום שזורקת 38 זריקות מעבר לקשת.

מה שיצא זה שמבחן העין שלי צודק, אך עם הגבלות.

לוקה והארדן: עומס התקפי דומה אך בדרך אחרת

הנתון שהכי בולט הוא ה-Usage*, כלומר אחוז המהלכים של הקבוצה ששחקן מסיים בזריקה, בהגעה לקו או באיבוד כשהוא על המגרש.

לוקה מסיים 39.0% מהמהלכים של הלייקרס כשהוא על המגרש, כמעט כמו הארדן ב-2018-19 (39.6%). מאז 1996-97 רק הארדן ווסטברוק סיימו עונה מלאה עם מעל 39%. לוקה מנסה להצטרף אליהם.

לוקה בהשוואה להארדן

4 הנתונים הראשונים בטבלה להלן הם מספרים שמשקפים תוצאה, 5 הנתונים האחרונים מצביעים על הדרך שבה השחקן משחק.

4 נתונים ראשונים מ-NBA.com. 5 נתונים אחרונים מ-Synergy. אצל הארדן המספרים מתייחסים לעונה מלאה. אצל לוקה 4 הנתונים הראשונים מתייחסים ל-10/12 משחקים של הלייקרס העונה, ו-5 הנתונים האחרונים מתייחסים ל-9/12 המשחקים של הלייקרס העונה.

בנתונים הראשונים אין כמעט הבדל – 39.3 נקודות למשחק (קשה להאמין שלוקה יחזיק את זה) מול 36.1, 10.9 זריקות עונשין מול 11, ו-13.5 שלשות מול 13.2. ההבדל הוא בדרך. הארדן הלך אחד על אחד בחצי מהמהלכים שלו (49%), ולקח יותר מרבע מהזריקות שלו מתחת לסל. לוקה משחק הרבה יותר פיק-אנד-רול (30%), כמעט לא מגיע לטבעת (9% מהזריקות), ולוקח פי 5 יותר זריקות מחצי מרחק.

הארדן רצה לסיים כל מהלך בטבעת או מאחורי הקשת. לוקה חי באמצע, ומכריח את ההגנה לבחור: לעזור על הסנטר שמתגלגל לסל, או לתת לו את הפלואטר והסטפ-בק. כרגע שתי האפשרויות גרועות להגנה.

החברים מסביב

גם שחקני התפקיד (role players) דומים. ווקר קסלר הוא קלינט קפלה, כמעט עד הנקודה העשרונית: 84% מהזריקות של שניהם מתחת לסל, ה-Usage כמעט זהה (17% מול 18%), וכך גם ריבאונד ההתקפה (12.8% מול 13%).

את פי.ג׳יי טאקר ניסיתי למצוא אצל ג׳ייק לרביה, אבל התברר שטעיתי. לרביה הוא יותר שחקן שחותך לסל (41% מהזריקות שלו מתחת לטבעת). מי שעומד בפינה ומחכה זה מאטיס ת׳ייבול, עם 45% מהזריקות שלו מהפינות, מול 53% אצל טאקר.

ואוסטין ריבס הוא לא כריס פול. הוא קולע הרבה יותר (25.3 נקודות למשחק מול 15.6) ומוסר הרבה פחות, משהו בין פול לאריק גורדון. גם הספסלים דומים בחולשתם: הלייקרס במקום ה-23 בנקודות מהספסל, ויוסטון של אז הייתה אחרונה, כלומר 30.

חשוב להגיד: מדובר בתפקידים, לא באיכות – טאקר, אריזה וקובינגטון היו שחקנים טובים יותר מת׳ייבול, לרביה, זאייר ויליאמס או גריימס, בעיקר בהגנה. טאקר שמר על כל אחד, מהסנטר ועד הכוכב של היריבה, אריזה היה שומר כנף בקבוצת אליפות, וקובינגטון נבחר לחמישיית ההגנה של העונה שנה לפני שהגיע ליוסטון. ללייקרס אין כרגע אף אחד כזה. מה שיש להם זה כוכב טוב יותר: לטעמי לוקה שחקן שלם יותר מהארדן, קורא משחק טוב יותר, לוקח יותר ריבאונדים, ומוסר יותר יצירתי. אז המבנה דומה, אבל החלוקה הפוכה. ביוסטון הכוח היה בשחקנים מסביב לכוכב, בלייקרס הוא בכוכב עצמו.

הקבוצה: אותן תוצאות, זריקות אחרות

בתוצאות, שתי הקבוצות כמעט זהות – ההתקפה של הלייקרס ראשונה בליגה (Offensive Rating: נקודות ל-100 התקפות, כך שקצב המשחק לא משפיע), של יוסטון הייתה שנייה. ההגנה במקום ה-19 מול ה-17, ובנויה באותה צורה: מהמרת על חטיפות (מקום 2 מול 6 באיבודים שהיא מכריחה) ומשלמת על זה בריבאונד הגנתי חלש.

ההבדל הוא בסוג הזריקות – יוסטון של 2018-19 הייתה החלום הרטוב של דריל מורי – מכונת שלשות. הלייקרס זורקים פחות מחוץ לקשת, יותר מבפנים, והם מס' 2 בליגה בהגעה לקו.

איפה כל קבוצה זורקת

יוסטון ויתרה על חצי המרחק, הלייקרס זורקים כמו כל הליגה. (נתונים: NBA.com. אחוז מכלל זריקות הקבוצה מהשדה. לייקרס: 12 משחקים, יוסטון: עונה מלאה)

אפשר לראות שיוסטון כמעט מחקה את חצי המרחק (6% מהזריקות, כשהליגה זרקה משם 15%), ושהלייקרס קרובים לממוצע הליגה כמעט בכל אזור. כלומר, הלייקרס דומים ליוסטון במי שמחזיק את הכדור, הרבה פחות במקום שממנו הם זורקים. דווקא הקבוצה שנראית כמו הופעת יחיד מפזרת את הזריקות שלה הכי נורמלי.

איך כל קבוצה מגיעה לזריקה

נחלק את ההתקפות של הקבוצה לפי סוג המהלך בהתקפה. (נתונים: NBA.com, סוגי מהלכים לפי Synergy. לייקרס: 12 משחקים, יוסטון: עונה מלאה)

יוסטון הריצה בידוד בכל התקפה חמישית (20%), פי 3 מהליגה באותה תקופה. הלייקרס מעל הממוצע (11% מול 6.5%), אבל רחוק מיוסטון. ההבדל בין לוקה להארדן הוא לא כמה הכדור אצלם, אלא מה הם עושים איתו.

אז מי עוד שיחק ככה?

חילקתי את הדרך שבה קבוצה משחקת לחמישה תחומים, ובכל תחום בדקתי כמה כל קבוצה רחוקה מהלייקרס של העונה, אחרי שכל נתון דורג ביחס לליגה של אותה עונה. הציון בטבלה הוא אחוז הקבוצות שרחוקות יותר: 99 אומר שכמעט אף קבוצה מאז 1996-97 לא דומה יותר. את הקבוצות של לוקה עצמו הוצאתי, אחרת הוא היה מנצח את עצמו.

הקבוצות שהכי דומות ללייקרס של העונה

ארבע הראשונות קרובות מאוד אחת לשנייה, והסדר ביניהן משתנה לפי המשקל שנותנים לכל נתון.

וושינגטון של גילברט ארינאס (2005-06) דומה כמעט בכל תחום. אורלנדו של טרייסי מקגריידי (2002-03) דומה במבנה, כוכב אחד ואופציה שנייה בדיוק באותו מקום בליגה כמו ריבס (דרו גודן, תשיעי ב-Usage – כן כן, גם אני הייתי בשוק), רק עם התקפה בינונית. ושתי עונות של הארדן ביוסטון גם שם, עם אותו הבדל משמעותי אחד בסוגי הזריקות.

ועכשיו החלק שפחות נעים ללוקה וללייקרס – 6/7 מהקבוצות הכי דומות ללייקרס של העונה הודחו בסיבוב הראשון או השני. דמיון בסגנון הוא לא תחזית, אבל זה גם לא סימן טוב. האלופה היחידה ברשימה היא מיאמי של 2011-12, ולה היו גם לברון וגם וייד.

צריך לזכור מול מי יוסטון של הארדן נפלה. ב-2017-18 היא הובילה 2-3 בגמר המערב מול הווריורס של דוראנט, אולי הקבוצה הטובה בהיסטוריה, והפסידה במשחק 7 אחרי שכריס פול נפצע בסוף משחק 5. שנה אחרי זה שוב היו הווריורס. הבעיה של יוסטון לא הייתה ה-Usage של הארדן. הבעיה הייתה שגולדן סטייט הייתה קיימת.

ומה קורה בפלייאוף?

קשה להשוות בין עונה סדירה לפלייאוף, אז השוויתי את נתוני הקבוצות בפלייאוף לקבוצת פלייאוף ממוצעת באותה עונה: חלק מהקבוצות נפגעו יותר מהממוצע, אחרות פחות. המדד שנבדוק הוא מספר הנקודות (ל-100 התקפות) שקלעו הקבוצות בפלייאוף.

ובכן, הלייקרס של שנה שעברה ירדו ב-8.9 נקודות ל-100 התקפות, קצת יותר מקבוצת הפלייאוף הממוצעת של אותה עונה שירדה ב-7.2 נק' בלבד. הפציעות של לוקה וריבס כנראה תרמו לכך. דאלאס של לוקה וקיירי ב-2023-24, קבוצה שבנויה כמעט אותו דבר, ירדה ב-3.7 בלבד, כשהממוצע היה 6.2, והגיעה לגמר. אז זה לא גזר דין, זאת דאגה.

נראה שבעונה הסדירה הנוסחה הזאת עובדת, וכל הקבוצות של הארדן ולוקה בגרף דלעיל ניצחו לפחות 44 משחקים. בפלייאוף, לעומת זאת, ההגנות בונות תוכנית שלמה על שחקן אחד, ואז הספסל החלש, והחולשה בריבאונד ההגנה יכולים לעלות ביוקר. ודווקא מה שמשעמם אותי בלוקה יכול להציל אותו: פיק-אנד-רול עם סנטר שמתגלגל לסל קשה יותר לעצור מאשר בידודים ותפילה שהשלשות ייכנסו.

מספר הסתייגויות

קודם כל, מדובר ב-12 משחקים (לוקה שיחק ב-10 מהם), והטבלה ההיסטורית חושבה אחרי 10 המשחקים הראשונים. ההתקפה הראשונה בליגה וה-67.5% True Shooting של לוקה כנראה ירדו קצת.

סוגי המהלכים (אחד על אחד, פיק-אנד-רול) קיימים רק מ-2015-16, אז אין הנתונים הללו בנוגע לקבוצות ששיחקו לפני כן.

בנוסף, לא בדקנו פרמטרים כגון חמישיות, שיטת הגנה, לוח משחקים, פציעות, גיל וגובה.

לגבי המשקולות של הפרמטרים השונים – אני קבעתי שה-Usage של הכוכב שווה כפול, כי זה בדיוק מה שהפך את יוסטון ליוסטון, ושאיבודים וריבאונד בהתקפה שווים חצי. מי שיחליט אחרת יקבל סדר אחר בין ארבע הראשונות, ולכן אני מתייחס אליהן כקבוצה אחת.

בשורה התחתונה

מבחן העין שלי צדק בחצי – עומס דומה על הכוכב, שחקני תפקיד דומים, אותן תוצאות ואותה הגנה שמנסה לכסות על הדליפות של הכוכב שלה (ובלייקרס יש גם את ריבס), אבל לוקה מגיע לשם בדרך אחרת.

כך או כך ההשוואה לא אומרת איך העונה תיגמר, היא אומרת איזה מחסום הלייקרס צריכים לעבור.

הדרך של לוקה כבר לקחה אותו לגמר ב-2024. לטעמי הליגה אז הייתה חלשה יותר, ובגמר עצמו החולשות של דאלאס בלטו, אבל זה יותר ממה שהארדן הצליח ביוסטון. והמערב של היום? אוקלהומה מתמודדת עם פציעות, סן אנטוניו עדיין בחיתוליה, ואין גולדן סטייט באופק (רק אל תגידו את זה ליקסל). אז אולי השאלה היא לא אם השיטה הזאת עובדת, אלא אם יש השנה מישהו שיכול לעצור אותה.

אז אני אמשיך לצפות בלוקה בעיניים חצי עצומות, אבל אם זה יחזיק גם בפלייאוף, אולי אצטרך לפתוח אותן.

הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
0 Comments
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות