אתמול כתבתי על הפעם הראשונה שלי עם אקרדיטציה ועל התחושה המוזרה הזאת של לעמוד מטר משחקנים שאתה רגיל לראות דרך מסך. היום כבר החלטתי לקחת את העניין צעד אחד קדימה.

יאניס אנטטוקומפו עבר לידי לפני המשחק. ידעתי שבתור מדיה אני לא בדיוק אמור להפוך את הרגע למפגש אוהדים, אבל אמרתי לעצמי שיש דברים שלא בטוח שיקרו פעמיים. הושטתי יד.

יאניס החזיר.

לחיצת היד הראשונה שלי עם שחקן אן בי איי הייתה עם יאניס אנטטוקומפו.

כמה שניות אחר כך הגיעו אנשי האבטחה עם תנועת הנו נו נו המתבקשת. טל, אוהד מיאמי ישראלי שגר כאן, שמע על זה ואמר משהו שסיכם את זה די טוב: בשביל איש האבטחה זאת רק עוד פעם שהוא צריך לעשות למישהו נו נו נו ,אבל בשבילך זה רגע מטורף שלא תשכח.

אז כן, כנראה שלא אהפוך את זה להרגל. אבל היה שווה. ואחרי שסיימתי להתרגש מלחיצת היד, יאניס ומיאמי נתנו לי עוד כמה סיבות ליהנות מהערב.

דטרויט הגיעה בכושר, מיאמי עצרה אותה

צריך לתת לפיסטונס את הכבוד שמגיע להם. הם הגיעו למיאמי במאזן 8- 3, במקום השלישי במזרח ועם אחת ההגנות הטובות בליגה. קייד קנינגהאם הגיע אחרי משחק מפלצתי של 52 נקודות ו-11 אסיסטים מול וושינגטון, בלי איבוד אחד.

והוא גם לא בדיוק נעלם הלילה.

קייד סיים עם 33 נקודות ו-8 אסיסטים, וקלע את כל 14 זריקות העונשין שלו. קווין הרטר הוסיף 20 נקודות ו-7 אסיסטים, ודטרויט אפילו פתחה את המשחק עם 39 נקודות ברבע הראשון.

לכמה דקות היה נדמה שאנחנו בדרך לעוד ערב שבו ההגנה של מיאמי פשוט לא מצליחה להשתלט על הקצב. ואז המשחק השתנה.

מיאמי החזיקה את דטרויט על 21 נקודות בלבד ברבע השני ועל 26 בשלישי. הפיסטונס סיימו את המשחק עם 41 אחוז מהשדה ורק 32 אחוז לשלוש. ג׳ון קולינס נעצר על 3 מ-13, דניס ג׳נקינס על 4 מ-14, ומעבר לקייד והרטר היה לדטרויט קשה מאוד למצוא התקפה יציבה. דווקא הנתון המוזר הוא שדטרויט לקחה 21 ריבאונדים בהתקפה. בדרך כלל כשאתה נותן ליריבה כל כך הרבה הזדמנויות שניות אתה משלם עליהן ביוקר, אבל מיאמי הצליחה לחפות על זה עם הגנה אגרסיבית במיוחד.

14 חסימות.

כן, ארבע עשרה.

וכשיאניס מתחיל לרוץ, קשה מאוד לעצור את הדבר הזה

אם אתמול מול קליבלנד יאניס ובאם התחלקו ב 74 נקודות, הפעם יאניס לקח קצת יותר את מרכז הבמה.

34 נקודות, 14 ריבאונדים ו-8 אסיסטים ב-31 דקות בלבד, עם 13 קליעות מתוך 17 מהשדה. וזה אולי הדבר שהכי מפחיד כרגע. הוא לא צריך לקחת 30 זריקות כדי להשתלט על משחק.

מיאמי קלעה 28 נקודות במתפרצות, לעומת 11 בלבד של דטרויט, וכשיאניס מקבל כדור עם שטח לפניו כל הסיפור הופך מהר מאוד ממשחק כדורסל לניסיון הישרדות. באם נתן משחק הרבה פחות נוצץ מאתמול, אבל עדיין סיים עם 20 נקודות, 5 ריבאונדים ו-4 אסיסטים. הוא גם סיים בפלוס 20, הגבוה במיאמי.

וזה חלק מהשינוי שאני מתחיל לראות בקבוצה הזאת. באם לא חייב לקלוע 37 בכל ערב. יש לילות שבהם הוא יכול פשוט להיות באם, להגן, לסגור שטחים, להיכנס לצבע ולתת ליאניס לעשות את מה שהוא עושה.

וקליי הזכיר למה הוא פה

אחד הדברים שדיברנו עליהם כל הקיץ היה הריווח סביב יאניס. הלילה קיבלנו את התשובה הכי פשוטה שיש.

קליי תומפסון קלע 26 נקודות ב-20 דקות בלבד. 10 מ-17 מהשדה ו-6 שלשות.

כשיאניס נכנס לצבע וההגנה צריכה לבחור בין לעצור אותו לבין להשאיר את קליי פנוי, אין באמת תשובה טובה. וזה בדיוק התפקיד שמיאמי צריכה מקליי בשלב הזה בקריירה שלו. לא להיות הכוכב של גולדן סטייט מלפני עשור. פשוט להיות השחקן שאסור לעזוב.

דייוויון מיטשל המשיך גם הוא להיות המנוע שמחבר את הדברים עם 15 נקודות ו-9 אסיסטים. אחרי 17 האסיסטים שלו אתמול, למיאמי באמת יש רכז.

בפעם הראשונה העונה, יש קצת שקט

137- 117 למיאמי.

ארבעה ניצחונות רצופים אחרי פתיחה של 0- 4, ומאזן חיובי ראשון העונה, 7- 6.

אבל מבחינתי זה פחות המאזן ויותר הדרך. בתחילת העונה ראינו הרבה שחקנים טובים שנראו כאילו הם משחקים ליד אחד השני. עכשיו מתחילים לראות שחקנים שמשחקים אחד עם השני. 34 אסיסטים, 16 שלשות, 14 חסימות, 28 נקודות במתפרצות ושישה שחקנים בדאבל פיגרס. אלה כבר לא רק מספרים של יאניס או של באם. אלה מספרים של קבוצה.

ברור שעדיין יש בעיות. 21 ריבאונדים בהתקפה לדטרויט זה משהו שספולסטרה כנראה לא ירצה לראות שוב, והרבע הראשון הראה שההגנה עדיין יכולה להיכנס למשחק מאוחר מדי.

אבל אחרי כל הדיבורים שלנו בתחילת העונה על חוסר חיבור, השבוע הזה מתחיל להרגיש כמו שינוי. ואולי גם אני מתחיל להתרגל לכל העסק הזה.

אתמול לא ידעתי לאיזה מסדרון ללכת. היום כבר לחצתי יד ליאניס וקיבלתי אזהרה מהאבטחה.

התקדמות.