יש משהו קצת מוזר בלראות שחקן כמו יאניס אנטטוקומפו בטלוויזיה במשך שנים, ואז להרים את הראש ולגלות שהוא נמצא בערך מטר ממך.

אני רגיל להגיע למשחקי מיאמי כאוהד. הפעם נכנסתי לקאסיה סנטר עם אקרדיטציה של ״הופס״, ובדקות הראשונות הייתי עסוק פחות בכדורסל ויותר בשאלה איפה לעזאזל אני אמור להיות. לאיזה מסדרון הולכים, איפה נכנסים, איפה מותר לעמוד ומה אני אמור לעשות עכשיו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בסיטואציה הזאת, וכן, בהתחלה היא הייתה קצת מלחיצה.

אבל כנראה שכל דבר צריך פעם ראשונה. בשלב מסוים נרגעתי, הסתכלתי סביבי וקלטתי שאני באמת נמצא שם. לא ביציע, אלא בצד השני של החוויה שאני מכיר כל כך טוב. ומכאן כבר אפשר היה להתחיל להתרכז בכדורסל.

וכשנרגעתי, יאניס ובאם התחילו לעבוד

מיאמי ניצחה את קליבלנד 133- 121 במשחק גביע, אבל במשך לא מעט זמן זה לא הרגיש כמו משחק שבדרך לניצחון נוח. קליבלנד הובילה 57- 54 במחצית, היתרון החליף ידיים שוב ושוב, ורק במחצית השנייה מיאמי התחילה להשתלט באמת על המשחק. ופה הגיע הערב הכי מרשים שראינו עד עכשיו מהצמד שכולם דיברו עליו מאז הקיץ.

יאניס ובאם קלעו 37 נקודות כל אחד. 74 ביחד. יאניס עשה את זה ב 15 מ-20 מהשדה והוסיף 9 ריבאונדים, בעוד באם סיים עם 14 ריבאונדים, 13 מ-19 מהשדה ואפילו שתי שלשות.

מה שהכי בלט זו הפיזיות. כשהשניים האלה מתחילים לתקוף אחד אחרי השני, ההגנה פשוט נשחקת. קליבלנד שיחקה ללא אוון מובלי, ומיאמי ניצלה את היתרון הזה שוב ושוב בדרך ל-54 נקודות בצבע לעומת 40 של הקאבס. והמשחק הזה היה אולי ההמחשה הכי טובה עד עכשיו למה שיכול לקרות אם הציוות ביניהם באמת יתחבר. לא יאניס או באם. יאניס ובאם.

אבל האיש שניהל את כל העסק היה דביון

ואז יש את דביון מיטשל.

22 נקודות הן אחלה, אבל 17 אסיסטים על איבוד אחד בלבד זה כבר סיפור אחר. תשעה מהאסיסטים הגיעו עוד לפני המחצית, ובערב שבו שני הגבוהים שלך קולעים יחד 74 נקודות, מישהו צריך לדעת להביא להם את הכדור בזמן ובמקום הנכון. זה בדיוק מה שדביון עשה.

אחת השאלות שהיו לי לפני העונה הייתה האם הוא מסוגל להיות יותר ממגן מצוין שמנהל קצת משחק. האם הוא באמת יכול להיות הרכז של קבוצה עם שאיפות גבוהות. המשחק הזה לא סוגר את הדיון, אבל 17 אסיסטים בהחלט גורמים לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי התשובה.

וגם ריאן קונוול המשיך להרוויח לעצמו דקות. הרוקי קלע 20 נקודות והכניס ארבע שלשות, עוד תזכורת לכך שליד יאניס ובאם תמיד יהיה מקום לשחקן שמוכן לקבל כדור ולזרוק בלי לחשוב פעמיים.

המספרים יפים, אבל משהו אחר הרגיש חשוב יותר

מיאמי קלעה 79 נקודות במחצית השנייה, כולל 41 ברבע האחרון. אבל מה שאהבתי יותר היה שהפעם המשחק לא הרגיש כמו חמישה שחקנים טובים שמנסים לנצח כל אחד בדרך שלו. בשבועות הראשונים של העונה כתבתי לא מעט על חוסר החיבור של הקבוצה. היו ערבים שבהם יאניס עשה את שלו, באם עשה את שלו, דביון נתן מספרים, אבל הכול הרגיש נפרד.

מול קליבלנד, לפחות לערב אחד, זה הרגיש אחרת.

דביון יצר. יאניס תקף. באם העניש. קונוול ריווח. וכשמיאמי התחילה לרוץ ברבע הרביעי, לראשונה היה אפשר ממש לראות איך החלקים האלה אמורים להיראות כשהם עובדים ביחד. זה עדיין רק משחק אחד, וקליבלנד הגיעה בלי מובלי, אז אין צורך להפוך ניצחון אחד להצהרת אליפות. אבל מיאמי עלתה למאזן 6- 6 ול 0-2 במשחקי הגביע, ואחרי פתיחת עונה לא פשוטה היא כבר עם שישה ניצחונות בשמונת המשחקים האחרונים.

ומה אני לוקח מהערב הראשון שלי?

כנראה בעיקר את העובדה שבפעם הבאה אני כבר אדע לאן ללכת. הערב הראשון עם אקרדיטציה היה קצת כאוטי, קצת מלחיץ והרבה מאוד מרגש. לא צריך להמציא שיחה עם יאניס כדי להפוך את החוויה למיוחדת. מספיק לעמוד מטר ממנו ולרגע להבין שהשחקנים שאתה כותב עליהם כל שבוע הם פתאום אנשים שעוברים לידך במסדרון.

ומחר אני חוזר לאותו אולם למשחק מול דטרויט. הפעם אני מקווה שיהיו פחות שאלות של ״איפה אני אמור להיות?״ ויותר זמן להסתכל על הדברים הקטנים שאי אפשר לראות דרך המסך.

אם המשחק הראשון הוא אינדיקציה כלשהי, בחרתי ערב לא רע בכלל להתחיל בו.