הייתי בן 10. אחותי הגדולה קנתה מחשב. המילה האחרונה בתחום – 486 פנטיום. (כן כן היו ימים לפני עידן ה-AI… והכוונה גם לאלן אייברסון…) היא הייתה יושבת כל היום וכותבת תרגילים עם המון מספרים.

שעה לפני זמן המקלחת היו מפנים לי את המחשב לשחק קצת. אחרי כמה חודשים של משחקים כמו קין 4, הנסיך הפרסי, ודום, אמא שלי החליטה שאלה משחקים אלימים מדי, וקנתה לי משחק קצת אחר. NBA LIVE 95.

הלם מוחלט. במשך שעה ביום הרגשתי כשילוב מופרע ומטמטם חושים של פאט ריילי, פיל ג'קסון ודון נלסון ביחד. לא הצלחתי להירדם מההתרגשות, וכשכבר נמנמתי הייתי שומע את הכרוז מתוך שינה. בהתאם לעידן ההוא, וגילי הצעיר, מה שהכי הכי ריגש אותי היו כמובן הדאנקים…

אחרי שסיימתי 15 עונות עם 15 קבוצות שונות הגעתי למסקנה: בוא נתחיל עונה חדשה, נעשה טריידים, ונאסוף את כל השחקנים עם הרייטינג הכי גבוה באתלטיות והטבעות לקבוצה אחת של התעופפויות. גן עדן.

באופן גרוטסקי, אבל אז זה היה נראה לי הגיוני מאוד, מצאתי אותם אחד אחד. הכרתי את כולם בכל עמדה: דייויד רובינסון בסנטר, כריס וובר בעמדה 4, דניס רודמן בעמדה 3 ופני הארדאוויי כרכז. מייקל ג'ורדן בדיוק פרש ולא היה לי מישהו בעמדה 2.

אחרי השוואות וטבלאות המסקנה הייתה בלתי נמנעת: השוטינג גארד האתלט האולטימטיבי במקום אלוהים היה מישהו בשם הרולד מיינר.

מי זה לעזאזל הרולד מיינר? מה זה השם הזה הרולד? מזכיר לי רולדה. כזה שהמבוגרים אוהבים עם התה שלהם בשבת בצהריים עם העיתון… אבל מה לעשות, הרייטינג שלו בקפיצות, הטבעות ודילוגים היה 98… אז יאללה נביא אותו ונראה מה הוא יודע.

גם במחשב וגם במציאות, הרולד מיינר ידע לקפוץ לשמיים. אבל מסתבר שזה היה כמעט הדבר היחיד שהוא ידע לעשות.

מיינר נולד במאי 1971 באינגלווד, קליפורניה, שיחק קולג'ים באוניברסיטת דרום קליפורניה, ונבחר 12 בדראפט 1992 ע"י מיאמי היט.

כבר בתיכון הוא עף לדאנקים מטורפים, קלע ממוצע של 27 נק' למשחק, וקיבל את הכינוי "בייבי ג'ורדן".

חברת נייקי, כמו מתוך הסכמה שמדובר ביורש של מייקל שפרש, כבר החתימה אותו על חוזה חסות של מיליוני דולרים, וכמו הרבה אחרים שהוכתרו כ"היורש של"… הרולד מיינר לא עמד בלחץ. בהתחלה הכל היה טוב, ומיינר כיכב בתיכון ובאוניברסיטה, אבל כשהגיע למקצוענים, מאמן מיאמי קווין לוארי הראה לו את הספסל, ושם הוא נשאר משך שלוש שנים, עד 1995. מאמנו באוניברסיטה, ג'ורג' ראבלינג, אמר שהדבר הכי גרוע שקרה לו היה הכינוי שהודבק לו – "בייבי ג'ורדן" – ותשומת הלב התקשורתית שהכינוי גרר איתו.

מיינר זכה בתואר אלוף ההטבעות פעמיים, אבל יכולתו כשחקן שלם לא הייתה ברמה המתאימה לליגה של הגדולים. דקות המשחק שלו ירדו מעונה לעונה. אחר כך הגיעו פציעות ברכיים שליוו אותו ברמה זו או אחרת כבר מהאוניברסיטה.

זה הגיע למצב שבו בגיל 25 בברכיים של הרולד מיינר היה בערך 15 אחוז מהסחוס שיש בברכיים לבן אדם נורמלי.

ב-1996 עבר לקליבלנד שם שיחק רק 19 משחקים לפני ששוחרר מהקבוצה. לפני עונת 1997 מיינר נבחן בטורונטו בליגת הקיץ, אבל שוחרר לאחר 10 ימים. הפציעות הכריעו אותו, והכאבים בברכיים היו בלתי נסבלים.

הרולד מיינר החליט בגיל 26 שדי, נגמר הכדורסל בשבילו. הוא לא הודיע על פרישה ולא דיבר עם אף אחד, פשוט נעלם.

מיינר אמנם סבל מפציעות אבל היה עוד משהו שבזמן אמת אף אחד לא ידע – ערב אחד בתכנית OPEN COURT, המנחה ארני ג'ונסון שאל את חברי הפאנל על אמונות טפלות או מנהגים מוזרים שהיו להם. סטיב סמית' הפתיע את כולם וסיפר שהרולד מיינר שהיה חברו לקבוצה במיאמי היה חייב לגעת בכל דבר עם האף. הוא היה נוגע בכדור עם האף לפני זריקות עונשין ואת זה כולם ראו בטלוויזיה, אבל סמית' העיד שמיינר נגע עם האף שלו בכל דבר: באוכל שלו, במגרש עצמו ובקווי הרוחב והאורך לפני אימון או חימום, באוטובוס של הקבוצה או במטוס לפני משחקי חוץ והיו מקרים שמיינר אפילו נגע עם האף בגב של חבריו לקבוצה ובמאמן. אם נמנע ממיינר לבצע את הריטואל הזה עם האף – זה יצר בעיות. אם נגיד הוא לא נגע עם האף בדלת של האוטובוס הקבוצתי – הוא היה מסרב לנסוע עד שהיה נוגע בה.

מיינר סבל מהפרעה טורדנית כפייתית, מה שהיום נראה טריוויאלי, אבל בזמנו אף אחד לא דיבר על הפרעות נפשיות. להיפך, כל מי שסבל מהפרעה נפשית כלשהי ולו הקלה ביותר, התבייש בה ועשה מאמצים עילאיים כדי להסתיר אותה.

במשך שנים רבות הרולד מיינר נחשב לרוח רפאים, הוא לא נראה בציבור וסירב בכל תוקף להתראיין. כל זאת עד שקרו שני דברים:

הראשון, ב- 2010 אוניברסיטת דרום קליפורניה החליטה להכניס אותו להיכל התהילה שלה, בעקבות זאת מיינר התקשר לכתב של הלוס אנג'לס טיימס והעניק ראיון טלפוני ראשון לתקשורת. הוא סירב להיפגש פנים אל פנים עם הכתב, ונדהם מהעובדה שהוא עדיין בכלל מעניין מישהו אחרי 20 שנה…

התברר שלאחר הפרישה הכפויה, הקפיץ האנושי ארז את כל הדברים שלו כולל כל הגביעים בהם זכה, מדי הקבוצות, הנעליים וכל דבר אחר שמזכיר כדורסל, עבר ללאס וגאס, דחף את הכל לארגזים עם מנעול, ואיחסן אותם במרתף מאחורי 2 דלתות נעולות. מיינר סיפר שאפילו כאשר התחתן סירב לדבר על קריירת הכדורסל המוחמצת שלו, גם לא עם אשתו או עם שתי בנותיו שנולדו מאז. הוא גם סירב לפתוח את המרתף במשך 20 שנה. "בייבי ג'ורדן" היה בדיכאון.

מיינר מתאר את סוף הקריירה שלו: "באמת האמנתי שאני יכול לרשת את מייקל ג'ורדן. חשבתי שהיכולות שלי מתאימות. הפציעות התחילו לכרסם בביטחון שלי, ואז קרו עוד שני דברים: מייקל ג'ורדן חזר מהפרישה ובמשחק מול שיקגו בולס הוא חיסל אותי. הרגשתי את כל המבטים מהקהל וחשבתי לעצמי שעוד מיליונים ראו את ההשפלה הזו בטלוויזיה. זה, והפציעות שהתגברו, גמרו אותי לגמרי, ומשם זה היה רק עניין של זמן עד שהנפש שלי תתרסק לחלוטין".

מה שמוביל אותנו לדבר השני שקרה:

קאמי מיינר, בתו של חבר היכל התהילה הטרי, גילתה כישרון בלתי רגיל בכדורעף. הגילוי הזה לגבי בתו החזיר להרולד מיינר את רוח הספורט והתחרותיות הטבעית, המרתף הפיזי וגם המרתף הנפשי נפתחו – מי שהיה אמור להיות היורש של שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים ישב לראשונה עם משפחתו כאשר הגביעים והמזכרות סביבו, סיפר והראה להם מי הוא היה. סיפר להם על מה נדרש מספורטאי מקצועני, על הפציעות, הכאבים הפיזיים והנפשיים. על התסכול וההחמצה.

קאמי מיינר הסתכלה על אבא ועל אף כל הסיכונים והתסכולים האפשריים התחייבה בפניו לחיים של ספורט מקצועני. אבא מיינר כאילו חזר לחיים והחל לאמן את בתו. היא מתארת מאמן קשוח שלא התפשר על כלום, הוא היה מעיר אותה באמצע הלילה ומכריח אותה למסור 300 מסירות כנגד הקיר מתוך שינה תוך שהוא צורח עליה לא לוותר. בזכותו הגיעה קאמי מיינר בסופו של דבר לנבחרת ארה"ב בכדורעף.

הרולד מיינר חזר לחיים דרך בתו, ודרך הקריירה המוצלחת שלה גם תחושת ההחמצה שלו התמוססה, והחיוך חזר לפניו של "בייבי ג'ורדן".

אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה בגלל המשחק עצמו, אבל סיפורים כאלה נותנים לנו כאוהדים ערך מוסף.

אמנם מדובר במישהו שהיה אמור להיות היורש של אלוהים, אבל צריך לזכור שמדובר בסופו של דבר בבני אנוש.