גבירותיי ורבותיי, קוראות יקרות וקוראים נכבדים, היסטוריה. לראשונה בתולדות האתר, הניו יורק ניקס היקרים, המושמצים, והאהובים פותחים את עונת הקדימונים. והסיבה היא שהניקס, חברים יקרים, הם אלופי הNBA. מיי גאד, איזה כיף להגיד את זה שוב.
אז בשם ההנהלה, הצוות ושאר העוסקים במלאכה נפלה בידינו הזכות להיות הראשונים לאחל לציבור הקוראים שנה טובה. שנה מתוקה. שנה רגועה ושנה של שלווה. שנה של ניצחונות והפסדים, שנה של הצלחות וכישלונות ושל עמקים ושיאים. שנה שמתחילה בחיוך, והלוואי שגם תסתיים כך, ולא משנה מה נעבור בדרך. חברים יקרים וחברות יקרות, שתהיה לנו שנה כל כך נפלאה שלעומתה יחווירו כל האחרות. כמה שאנחנו ראויים לאחת כזאת.
למה "אנחנו", למה "בידנו" נפלה, למה מדברים פה ברבים? כי הפעם, לרגל האליפות, שניים אוחזין. זה בערד אומר כולה שלי, וזה בניו יורק אומר כולה שלי. זה יישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה יישבע אותו דבר. ויחלוקו. כי אנחנו אלופים. וזה מה שאלופים עושים. הם עושים נה באוזן לכולם! הלארי אובראיין של 25-26 הוא שלנו!!
WE ARE THE CHAMPIONS MY FRIENDS
לתשומת לבכם: בהמשך ישולבו קטעים נבחרים בהשתתפות אומנים כמו פרנק סינטרה, מייק ברין, אראגורן וידוענים אחרים מניו יורק. קוראים הסובלים מרגישות מוגברת להצלחות של קבוצות אחרות מתבקשים לקרוא בהשגחת מישהו שינגב להם את האף.
אולם: המדיסון סקוור גארדן. MSG. מכה. world's greatest arena. תקראו לו איך שאתם רוצים. 19,763 ניו יורקרז מילאו אותו each and every לילה בעונות הקודמות, וימשיכו לעשות את זה גם העונה. יש בו קסם. יש בו כישוף. יש בו ספייק לי וטרייסי מורגן ובן סטילר וטימותי שאלמה והפייבוריטית של בראנסון – מרישקה הריגטאי (כן, זה שם של שחקנית טלוויזיה, תגגלו ״חוק וסדר״) ועוד מי יודע כמה סלבז שליוו מלווים וימשיכו ללוות את הקבוצה הכי מפורסמת בעולם, בדרך כלל לשמצה, אבל לא היום חברים. לא היום.
מאזן בעונה שעברה: 29-53, מקום שני בבית האטלנטי ושלישי במזרח, בעונה הסדירה. אחר כך הגיע הפלייאוף וזאת כבר הייתה אופרה אחרת.
מאמן: מייק בראון, עונה שנייה בקבוצה. האיש הנחמד הזה הגיע אלינו בעונה שעברה עם הכותרת של מאמן מנוסה, עוזר מוערך, פעמיים מאמן העונה, אלף וחמש שנות ניסיון בתפקיד, וגם שם של מי שלא מצליח להחזיק שחקנים, ולצד הצלחות ראה גם כישלונות ופיטורים לא נעימים. והוא בדיוק מה שהיינו צריכים. לעומת קודמו בתפקיד, מייק מייק מייק ידע לשלב את הספסל, להקל על החמישייה, וחשוב מזה, לעשות שינויים תוך כדי תנועה. בראון ייבש את קלרקסון חצי עונה בקצה הספסל, אבל ידע לשמר אותו מחייך, ולשלוף אותו בפלייאוף כשהיה צריך. בראון הכניס גיוון בהתקפה, הוציא את הכדור מהידיים של ברונסון כשהיה צריך וזז הצידה יחד עם כל הקבוצה כשהקפטן עשה קסמים ברגעי ההכרעה. ואחרי שני הפסדים רצופים להוקס, לצליליהן הצורמים של הלשונות הרעות, כי ניו יורק, בראון הוציא את טאונס אל מחוץ לצבע והפך אותו למנהל המשחק, בדרך ל-13 ניצחונות רצופים. הסתבר שבראון מאמן מצוין, עם ביצים ואמירה, וכזה שהשחקנים הולכים אחריו ומקשיבים לו. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
בשנה שעברה
בקיץ
בשעת כתיבת השורות, הקיץ עוד לא נגמר. עד עכשיו ליאון רוז, in whom we trust, היה עסוק בעיקר בדברים שלא רואים בסטטיסטיקה. איבדנו בפגרה את העוגן ההגנתי, ריבאונדר ההתקפה הטוב בליגה ואת הוותיק בשחקני הקבוצה, כשמיטשל רובינסון, אחרי שמונה עונות של שירות מסור, אינספור פציעות, סימנים כחולים, ומרפקים בצבע, וסדרה אחת בלתי נשכחת מול האיש הארוך מצרפת, העדיף את הכסף הקצת יותר גדול של בוסטון והמוזרויות של מזולה על פני ההזדמנות לבק טו בק במדים הכחולים כתומים. יש אוהדים מאוכזבים, ויש כועסים, אבל אם יש מי שנתן לא פחות ממה שקיבל מאז שבחרנו אותו במקום ה35, זה מיטש. ולכן נאחל לו אושר שמחה והצלחה, רק לא מולנו.
במקומו הגיע דראמונד. אנדרה הגדול עבר כברת דרך מאז תחילת הדרך בדטרויט, הנבואות על שליטתו העתידית בליגה וכמה מפלצת הוא הולך להיות, ועד הספסל של הסיקסרס. דראמונד לא יהיה מפלצת צבע כמו מיטש, אבל כן יהיה פקטור בהתקפה, כן יקלע עונשין ולפי העונה החולפת אולי אפילו כן ירווח בקליעה מבחוץ (בזמן שמיטש לא יודע ״חוץ״ מה הוא). וניחוש מושכל, יגיע סנטר נוסף, ויש מועמדים. כפריים, תחביאו את הבנות כי ליאון מסתובב בשטח.
בגדול, זה מה שהיה. הסגל מהעונה שעברה ימשיך. שאמט, קלרקסון ואלברדו קיבלו חוזים חדשים, דיאווארה קיבל הארכה, כולם, כנהוג אצלנו, בחוזים נוחים לקבוצה שמשאירים את הניקס מתחת לאייפרון השני.
הבאים בתור לחתום אמורים להיות טאונס (זכאי ל272 מיליון לארבע שנים), והארט (132 לארבע), וכמובן דוס מקברייד שמסיים את חוזה הפיצוחים, ואם תהיה הזדמנות יהיה חלק מטרייד. טאונס והארט, בהמשך לברונסון מלפני שנתיים, צפויים לחתום על חוזים ראויים, אבל נמוכים מהמקסימום שיוכלו לקבל. לפחות אלה ההערכות ולכך אנחנו מקווים. ואז נברך על המוגמר, ננשום לרווחה ונביט קדימה עם רון בלב ואת ביד.
העונה הקרובה
חמישייה: ברונסון, הארט, ברידג'ס, אנונובי, טאונס
ספסל והמשך הסגל: דראמונד, שאמט, אלבראדו, קלרקסון, דיאווארה, מקברייד, קולק, דאדייה, מקולר והרוקיז קייל וניקל.
כאמור, הניקס לא עשו שינויים משמעותיים. כל השחקנים המרכזיים בקבוצה נמצאים כרגע בשיא הקריירה, וצפויים להישאר שם. קייסי סמית, סגן הנשיא שלנו לרפואת ספורט, מוודא שגם שחקנים מועדי פציעות בעבר, אנונובי וטאונס לדוגמה, יהיו זמינים רוב רובה של העונה ובעיקר בפלייאוף. בגזרת הצעירים, לא הרבה השתנה ועוד פחות אמור להתחדש. מו דיאווארה הארוך והמוכשר אולי יעשה את הקפיצה לשחקן ראוי, ואולי לא, טיילר קולק, מנהל משחק נהדר מהסוג הישן, אולי ישפר את ההגנה שלו ואולי ימצא דקות בגיבוי לסוללת הקו האחורי שתמשיך לתפוס את רוב הדקות, ואולי לא, ואולי בכלל יעבור, מקברייד ימשיך לגרד דקות בעזרת מלחמה ושלשות וקריאת הדווווס שמלווה כל זריקה מחוץ לקשת, גם במשחקי חוץ. קווין מקולר ימשיך למלמל שהוא הארט משופר, בקצה הספסל, דאדייה ימשיך להנות מהמקום הכי טוב באולם, ועוד בתשלום, והרוקיז יגידו תודה אם יראו אפילו ספסל ואת ניו יורק מקרוב.
והניקס כקבוצה יהיו השנה במעמד לא מוכר – זאת שאותה צריך לנצח.
נשאיר לחברינו האחרים בצוות לפרט בנוגע לתוכניותיהם בנוגע לגזל התואר מהמקום אליו הוא שייך, אבל כבר בבריף קצר מסביב אפשר לראות שהדרך אל התואר הנוסף לא תהיה קלה, לנוכח מירוץ החימוש ברחבי הליגה, ההתקדמות של הקבוצות הצעירות וריכוזי הכישרון שטרחו עליהן ההנהלות. אבל דיה לצרה בשעתה, יש לכם 29 ימים נוספים לקרוא על קבוצות נוספות, וניתן לכותבים האחרים את הכבוד לשטוח את טיעוניהם לתואר.
ואנחנו, ברשותכם, נעבור למה שצפוי לקרות באמת.
תחזית
השמועה אומרת שקשה יותר לשמור על התואר מאשר להשיג אותו (53 שנים מאז הניסיון האחרון, לך תזכור). בשנים האחרונות אפילו ביתר שאת כשאף קבוצה בליגה לא ריפיטתה כבר 8 שנים, מאז הלוחמים ב-2018. אבל זאת לא צפויה להיות בעיה. כמו שהאלופים חזרו ואמרו במהלך הפלייאוף כל פעם מחדש ״אין רצף ניצחונות, אנחנו ב-0-0 והמשחק הבא הוא היחיד שחשוב״ כך גם הסטייט אוף מיינד לקראת העונה הקרבה ובאה – שכחנו מהזכייה בתואר, צריך לזכות בשביל המועדון, עדיין יש מה להוכיח. ויש גם איך, ב״ה. אומנם כאמור הסגל של הניקס לא השתנה יותר מידי, ואם כבר נחלש מעט על הנייר, אבל לניקס כן יש מרחב שיפור צפוי. האלופה זכתה להיקרא כך כי היא הגיעה בפלייאוף ליכולת שיא. הניקס שיחקו בפוסט-סיזן את הכדורסל הטוב ביותר שלהם בעונה שעברה, אך הדבר המעניין הוא שזה לא שהם הציגו את אותו הכדורסל מכל העונה בצורה מיטיבית בזמן הנכון, הם הציגו כדורסל אחר, טוב יותר. במהלך הפלייאוף הקבוצה הציגה דברים שלא ראינו לפני כן במהלך העונה הסדירה ששיפרו אותה כמו פוינט-קא״ט כמובן אבל בנוסף גם ראינו בגמר לראשונה את בראון משחק עם מוביל כדור נוסף (אלבארדו) לצד בראנסון ולא במקומו מה שהוביל לקאמבק, כן כן, הקאמבק, זה שלא צריך לתאר על איזה אחד מדובר כבר.
בסדרה מול הקאבס גם בהגנה היו דברים חדשים כמו שמירה אזורית ובאופן כללי היו עוד כמה דברים שונים ומשונים שעזרו לקבוצה לשבור שיאי פלייאוף וכמובן ל… נו, איך קוראים לזה? אה כן, לזכות באליפות. אם נראה עוד מהדברים האלו במהלך העונה הסדירה, הניקס יכולים להיראות עוד יותר טוב ולהשתלט על המקום הראשון במזרח, למרות כל הקבוצות האחרות שמנסות לעשות קולות של קונטנדריות. בין אם יסיימו ראשונים בקונפרנס ובין אם לאו, אין סנריו שהניקס לא יעפילו לפלייאוף ולכן התחזיות המקובלות ידברו על מה יקרה שם.
באפשרות הפחות מומלצת הניקס לא מוצאים איך לשדרג את הסגל עד הדד-ליין, היריבות מוצאות פתרונות למה שכבר ראינו פלייאוף שעבר והתחזקות המזרח גורמת לניקס לשבור לא רק שיניים אלא גם את הגוף של קא״ט או אננובי. הכבוד והקבוצתיות מספיקים לעבור סיבוב אחד אבל מפגש בחצי גמר הקונפרנס אצל אחת הקונטנדריות האחרות מהמזרח וחוזרים הביתה לעשות חושבים הרבה יותר מוקדם מהצפוי.
את האפשרות העדיפה אפשר לכתוב במילה אחת: ריפיט. רוז ממשיך למצוא פתרונות איכותיים לבעיות מורכבות וכך הניקס מביאה סנטר שלישי (או שני אפילו) בטרייד שככל הנראה ישלח החוצה את מקברייד אבל קולק והבלורית המתנופפת ממשיכים בהתפתחות ותופסים את מקומו ברוטציה בקלות. דיווארה מגוון את עמדה מספר 4 ומאפשר לאננובי יותר מנוחה אפילו ברוטציות המצומצמות של הפלייאוף ולא רק שכל מה שעבד בעונה החולפת עובד גם בעונה הבאה אלא גם שבראון והצוות סביבו ממציאים עוד ועוד התאמות וחידושים. בראנסון משודרג מדרגת האל של העיר לאל של העולם והעיר ניו יורק צהלה ושמחה. ברידג׳ס ממשיך כמובן את רצף משחקי הנבא שהוא משתתף בהם והארט צובט את את הישבן של בראנסון לעיני כל. מושלם. לא יודע מה לגביכם אבל לעצמנו עשינו חשק, אז איך The Ramones אומרים? ״היי, הו, לטס גו!״
* הערת הכותב הזקן יותר, שכבר ארבעים שנה אוכל מהקבוצה שלו חרא בכפית – טפו טפו טפו. חמסה. מכוערת.
