אין כאן כל רצון להאדיר את העבר על חשבון ההווה, ולכן אשים רסן על עצמי כשאתחיל לדבר על לארי ומג'יק – ואחרים – בליגה, ותרומתם למשחק.

עלי לחזור לימים שמג'יק ולארי פרשו. אני לא יכול לתאר לעצמי שוק כזה לכל הליגה כששחקן – או שניים – פרשו. במשך 13 עונות רצופות הליגה הייתה היקב הפרטי שלהם. לא היה שחקן אחר בליגה (עד שהגיע מייקל ג'ורדן) שפתח כל כך הרבה בקבוקי שמפנייה כמו השניים האלה. קשה להסביר את גדולתם לצעירים היום שלא חוו את חוויית "לארי ומג'יק".

לארי פרש בגלל בעיות גב רציניות שפגעו בו קשות בשנותיו האחרונות בליגה, ו-וירוס האיידס גרם למג'יק לפרוש כשהוא עדיין במלוא כושרו (כל מה שצריך לעשות זה לחזור לגדולתו ב'דרים טים' של אולימפיאדת 1992!). בינתיים נראה שהפרישה הייתה קלה יותר למג'יק מאשר ללארי: מג'יק – הפרסונליטי התמידי, איש המדיה וכוכב הוליווד, המשיך – וממשיך – להופיע בכל המופעים עם חיוך מיליון הדולארים שלו. הוא בטלוויזיה… הוא בשבוע האולסטאר… הוא קונה קבוצת כדורסל.

לארי לעומתו, איש הכפר, יושב בביתו עם אשתו דיאנה, בתם החדשה המאומצת (קודם אימצו בן), כשהוא עדיין לא החליט מה לעשות עם עצמו ועתידו. בינתיים הוא מבטל על הסף כל הצעה לעבור לאימון. הוא אומר שאימון קבוצת תיכון יכול לעניין אותו, אבל בינתיים נאדה. כלום.

אם נחזור מעט אחורה, השניים הפכו את הליגה לליגה גלובאלית, רווחית, ובידורית. כמובן שמייקל הגיע אחריהם, אבל עדיין השפעתם של מג'יק ולארי על הכדורסל הייתה הדבר האדיר ביותר שקרה למשחק. עד שהם הגיעו הליגה עמדה לקרוס בגין בעיות סמים וחוסר כוכבים אמיתיים שיוכלו להילחם בכל השלילה. כדורסל המכללות הפך למקור העניין הראשי, ואז הגיעו לארי ומג'יק, הסלטיקס והלייקרס, והליגה התעוררה להיי שלא היה כמותו אף פעם. הייתי מעז לומר שעד היום ההיי שגרמו השניים לא חזר.

אין ברירה אלא להודות שהשניים היוו היי שלא היה, ואולי לא יהיה. היום ישנם "HIGHS" שונים, אבל מספיקים להחזיק את ה-NBA כליגה בריאה, ריווחית, ומעניינת. אני מעז לומר שהליגה היום בריאה, קיימת להישאר, ותחרותית הרבה תודות ללארי ומג'יק. היום כוכבים חדשים כסטפן קרי, ג'ייסון טאטום, או לוקה מבטיחים את המשכה הבריא של הליגה, אפילו ללא היריבות המופלאה והדו קוטבית שהייתה בין לארי ומג'יק.

המבוגרים שבינינו מבינים במה מדובר. הצעירים קוראים את הכתוב ומנענעים בוודאי ראשם – "כן, כן, הזקנים תמיד חושבים שאז היה טוב יותר".

טוב. כל מה שעשיתי היה להביע את דעתי בצורה הכי נייטרלית שאני יכול, אבל לך תדע. אולי הזיקנה משפיעה עלי כמו על כל אחד אחר. אני אשאר בדיעה שהיריבות המופלאה, הטראש טוק המלבב, המסירות מעולם אחר והחיוך המלבב של מג'יק עם הפרצוף הכאילו סתום של לארי (חיוך סתום שהתחבא מאחוריו קאונטרי בוי מהסרטים והשחקן האהוב עלי מכולם עד היום!!) היוו מתנה לכדורסל שתישאר לעולם.

מי בא אחריהם?

שחקנים נהדרים – וביניהם הגדול מכולם מייקל ג'ורדן.

וכמובן קווין ג'ונסון, מרק פרייס, ג'ון סטוקטון, גארי פייטון, טים הרדאוויי, טרי פורטר, פאני הרדאוויי, וכמובן הרבה סופר-כוכבים אחרים. אני לא אומר שלא היו כוכבים אחרי מג'יק ולארי. כל מה שאני אומר זה שאז זה היה – – –

אחרת!