ב-10 ביולי 2026 ויקטור וומבניאמה חתם על הארכת החוזה הגדולה הראשונה שלו בסן אנטוניו.

לא הייתה סביב החתימה דרמה מיוחדת. הספרס רצו אותו, הוא רצה להישאר, והוא גם אחד השחקנים הבודדים בליגה שעבורם המילה ״מקסימום״ היא פשוט הגבול העליון שה-NBA מרשה לקבוצה לשלם.

החוזה שנחתם עמד על 252 מיליון דולר לחמש שנים. אבל המספר המעניין יותר היה דווקא זה שלא נחתם: וומבניאמה היה יכול להסכים למבנה שהיה מעלה את החוזה ל-303 מיליון דולר אם יעמוד בתנאי ה-supermax. הוא בחר לוותר על האפשרות הזאת.

במקום חוזה שיכול להגיע ל-30% מתקרת השכר, הוא נשאר במדרגת ה-25%. במצטבר, ההחלטה עשויה להשאיר בסן אנטוניו בערך 50 מיליון דולר נוספים לאורך תקופת החוזה – כסף שיוכל לשמש לבניית הקבוצה סביבו.

רגע.

רק חודש קודם לכן וומבניאמה הוביל את הספרס עד לגמר ה-NBA, מרחק שלושה ניצחונות מאליפות. עכשיו, כשהקבוצה רוצה לבנות סביבו את העשור הבא שלה ומוכנה לתת לו עוד חמישים מיליון דולר, הוא אומר לה ״תשמרי חלק מהכסף״? אפשר לקרוא לזה נדיבות. אבל זו לא הנקודה המעניינת באמת.

השאלה היא למה אחד השחקנים הטובים בעולם חושב שלקחת את מלוא הסכום שחוקי הליגה מאפשרים לו לקבל עלול לפגוע בסיכוי שלו לזכות באליפות: אם ה-CBA קובע ששחקן ברמתו יכול לקבל עד 30% מתקרת השכר, ואם הקבוצה עצמה מוכנה לשלם, איך הגענו למצב שבו ההחלטה ה״נכונה״ מבחינה תחרותית עשויה להיות לקחת דווקא פחות?

כדי לענות על זה צריך להיכנס לאחד האזורים שאוהדי NBA מעדיפים בדרך כלל להשאיר לרואי חשבון ולג׳נרל מנג׳רים: תקרת השכר.

זה נשמע יותר משעמם ממה שזה באמת.

התקרה הרכה

נתחיל מהבעיה הראשונה: השם.

״תקרת השכר״ גורמת לנו לדמיין תקרה – מספר שאסור לעבור. ב-NBA זה פשוט לא נכון. תקרת השכר לעונת 2026/27 היא 165 מיליון דולר. אבל קבוצה בהחלט יכולה להחזיק סגל שעולה 180 מיליון, 200 מיליון ואפילו יותר מ-220 מיליון.

הסיבה היא שה-NBA מפעילה Soft Cap – תקרה עם החרגות. כלומר, התקרה אינה גבול מוחלט. קבוצות יכולות לחרוג ממנה במקרים מסוימים, בעיקר כדי לשמור על שחקנים שכבר נמצאים אצלן. אחת ההחרגות הידועות היא ה-Bird Exception, שמאפשרת לקבוצה להחתים מחדש שחקן שעומד בתנאים מסוימים, גם אם שכרו דוחף אותה מעבר לתקרה.

לכן עדיף לחשוב על מערכת השכר של ה-NBA לא כתקרה אחת אלא כבניין עם כמה קומות. בעונת 2026/27 המינימום שקבוצה צריכה להוציא הוא 148.5 מיליון דולר. תקרת השכר עצמה היא 165 מיליון. קו ה-Luxury Tax נמצא ב-200.4 מיליון, ה-First Apron ב-209 מיליון, וה-Second Apron ב-221.7 מיליון.

אין שום צורך לזכור את המספרים האלה, אלא אם כן אתם מתכוונים להשתתף בשעשועון טריוויה בשנה הקרובה. מה שצריך לזכור הוא בערך כך:

א. עד התקרה – כמעט ואין על הקבוצה מגבלות מיוחדות.

ב. מעל התקרה – עדיין אפשר לפעול באמצעות החרגות.

ג. מעל ה-Luxury Tax – אתה מתחיל לשלם קנסות.

ד. מעל ה-Aprons – אתה מתחיל לאבד אפשרויות.

ופה נמצא השינוי הגדול.

פעם העונש היה כסף

ה-Luxury Tax הוא רעיון שקל להבין.

אם קבוצה מוציאה הרבה יותר מקבוצות אחרות על שכר שחקנים, היא משלמת מס. ככל שהיא נמצאת עמוק יותר בתוך המס – ובמיוחד אם היא עושה זאת שוב ושוב – החשבון נהיה כבד יותר. אבל למס יש בעיה אחת.

נניח שאתה הבעלים של קבוצה ששווה כמה מיליארדי דולרים, ואתה חושב שעוד 80 מיליון דולר במס יקנו לך אליפות. אולי פשוט תשלם אותם?

במשך שנים זו הייתה, במידה רבה, הבחירה. בעלי קבוצות חסכנים פחדו מהמס. בעלי קבוצות עשירים ואגרסיביים פחדו פחות.

ה-Aprons שינו את סוג העונש.

הדרך הפשוטה ביותר להבין את זה היא כזו: ה-Luxury Tax מעניש את הבעלים. ה-Aprons מענישים את ה-GM. הם לא אומרים לסטיב באלמר שאסור לו לכתוב צ׳ק. הם אומרים למי שמנהל לו את קבוצת הכדורסל – אם תגיע לכאן, אני מתחיל לקחת לך כלים מארגז הכלים.

הסינר הראשון

ה-First Apron נמצא השנה בערך 44 מיליון דולר מעל תקרת השכר. אפשר לעבור גם אותו. הוא אינו Hard Cap אוטומטי. אבל מהרגע שקבוצה נמצאת באזור הזה, ארגז הכלים שלה מתחיל להצטמצם:

קבוצה מעל ה-First Apron, למשל, כבר לא יכולה לקבל שחקן באמצעות sign-and-trade, ובטריידים היא מאבדת את מרווח השכר שמאפשר לה לקבל מעט יותר כסף מזה שהיא שולחת החוצה.

המגבלה המוחשית ביותר מגיעה דווקא בשוק הפרי אייג׳נטס. קבוצה שנמצאת מעל התקרה אבל עדיין יכולה להישאר מתחת ל-First Apron רשאית להשתמש ב-Non-Taxpayer Mid-Level Exception – החרגה שמאפשרת לה להחתים שחקן חופשי גם בלי מקום פנוי מתחת לתקרה. בעונת 2026/27 ההחרגה הזו שווה קצת יותר מ-15 מיליון דולר בשנה הראשונה. ברגע שעוברים את ה-First Apron, הכלי הזה נעלם, ולרשות הקבוצה נשאר רק ה-Taxpayer Mid-Level Exception הקטן יותר, ששווה קצת יותר משישה מיליון.

הפער נשמע חשבונאי למדי, עד שמסתכלים על השחקנים שאפשר לקנות איתו.

בקיץ הנוכחי בוסטון השתמשה בטווח הזה כדי לצרף את מיץ׳ רובינסון מהניקס על חוזה של 47.4 מיליון דולר לשלוש שנים – שכר התחלתי באזור 15 מיליון דולר. בקיץ 2024 עמד לרשות דנבר רק ה-Taxpayer MLE הקטן יותר, קצת מעל חמישה מיליון דולר, והיא השתמשה בו כדי להחתים את דריו סאריץ׳.

לא צריך לטעון שרובינסון טוב פי שלושה מסאריץ׳. הנקודה היא אחרת: באזור של 13-15 מיליון דולר נמצאים לא מעט שחקני רוטציה שקבוצת פלייאוף יכולה להשתמש בהם כשחקן שישי או שביעי משמעותי. באזור של חמישה או שישה מיליון השוק כבר מצומצם בהרבה. במילים אחרות, המעבר מעל ה-First Apron לא רק משנה שורה בגיליון האקסל; הוא משנה את סוג השחקנים שאתה יכול להביא.

וזה עוד לפני שמגיעים ל-Second Apron.

ברוכים הבאים לסינר השני

נניח שאנחנו מינסוטה של עונת 2024/25.

לפני הדדליין הטימברוולבס בדקו אפשרות להביא את קווין דוראנט מפיניקס – רעיון לא מופרך לקבוצה שהגיעה בעונה הקודמת לגמר המערב ורצתה להעמיד עוד סקורר ליד אנתוני אדוארדס.

דוראנט הרוויח באותה עונה 51.2 מיליון דולר. למינסוטה לא היה חוזה בודד שהתקרב לסכום הזה בלי להזיז שחקנים שלא רצתה להעביר. אבל היו לה, למשל, את ג׳וליוס רנדל ב-33.1 מיליון וג׳יידן מקדניאלס ב-22.6 מיליון. ביחד – 55.7 מיליון דולר.

בעולם הישן, זה בדיוק האופן שבו מתחילים לבנות טרייד על כוכב: מחברים שני חוזים, מוסיפים נכסים ומקבלים חוזה אחד גדול.

אלא שמינסוטה הייתה אז יותר מ-16 מיליון דולר מעל ה-Second Apron. ולקבוצה שנשארת מעל הסינר השני אחרי העסקה אסור לבצע aggregation – לחבר כמה משכורות יוצאות כדי להתאים למשכורת אחת גדולה שנכנסת. 33 ועוד 23 כבר לא יכולים להפוך ל-56.

וזה רק חלק מהעניין. קבוצה מעל ה-Second Apron גם לא יכולה לשלוח כסף מזומן בטרייד או להשתמש אפילו ב-Taxpayer Mid-Level Exception כדי לצרף שחקן רוטציה.

ואם קבוצה מסיימת עונה מעל הסינר השני, בחירת הסיבוב הראשון שלה בדראפט של 7 שנים קדימה ״מוקפאת״ ואינה ניתנת להעברה. אם היא נשארת מעל הרף לפחות פעמיים בארבע העונות הבאות, הבחירה יכולה גם להידחק לסוף הסיבוב הראשון.

הליגה בעצם אומרת: אתה רוצה לשלם לכולם? אין בעיה. אבל עכשיו נראה אותך עושה טרייד. נראה אותך מוסיף שחקן. ובעיקר – נראה אותך מתקן טעויות.

מוצג מס׳ 1: דנבר נאגטס

אחת הקבוצות הראשונות שחוו את משמעות השינוי הייתה דנבר.

הנאגטס זכו באליפות ב-2023 עם חמישייה מאוזנת מאוד. ניקולה יוקיץ׳ היה הסופרסטאר, ג׳מאל מארי הכוכב השני, ומסביבם ארון גורדון, מייקל פורטר ג׳וניור וקנטביוס קולדוול-פופ.

KCP היה בדיוק מסוג השחקנים שקבוצת אליפות רוצה ליד שני כוכבים: שומר מצוין, קלע שלשות, לא צריך את הכדור וכבר זכה בשתי אליפויות.

בקיץ 2024 הוא הפך לשחקן חופשי. דנבר הייתה יכולה לשלם לו, אבל החתמה כזו הייתה דוחפת אותה אל ה-Second Apron. היא בחרה שלא לעשות זאת, וקולדוול-פופ קיבל מאורלנדו 66 מיליון דולר לשלוש שנים. אפילו באתר הרשמי של הנאגטס נכתב אז שאם יישאר, דנבר תהפוך לקבוצת Second Apron ותאבד שורה של כלי בניית סגל.

אפשר היה לראות בזה החלטה נקודתית. KCP כבר היה בן 31. אולי דנבר פשוט החליטה שלא נכון לשלם לו את השכר הזה. ואז הגיע קיץ 2026.

פייטון ווטסון היה כמעט ההפך מ-KCP: בן 23, בחירת דראפט של דנבר, שחקן שהמועדון פיתח בעצמו ושבדיוק סיים את עונת הפריצה שלו עם 14.6 נקודות ו-4.9 ריבאונדים למשחק. דנבר הציעה לו לפי הדיווחים 70 מיליון דולר לחמש שנים. ווטסון רצה יותר, ובסופו של דבר קיבל מקליבלנד 88 מיליון לארבע שנים במסגרת sign-and-trade. דנבר קיבלה בעיקר בחירת סיבוב ראשון ב-2031 ובחירת סיבוב שני עתידית.

ופה שוב נכנס הסינר.

כשהמשא ומתן עם ווטסון עדיין היה פתוח, דנבר כבר נמצאה מעל ה-First Apron והייתה רק כ-7.4 מיליון דולר מתחת ל-Second Apron. חוזה באזור שביקש היה דוחף אותה עמוק יותר לתוך אותו אזור, בנוסף לחשבון repeater tax עצום.

אי אפשר לדעת אם בלי ה-Second Apron ווטסון בוודאות היה נשאר בדנבר. אבל קשה יותר ויותר לטעון שמדובר רק בקמצנות של הבעלים. ב-2024 דנבר ויתרה על שחקן רוטציה ותיק. שנתיים אחר כך היא העבירה שחקן בן 23 שהיא עצמה פיתחה, בדיוק כשהתחיל לפרוץ.

הסינר לא רק מקשה להביא שחקנים חדשים. הוא מתחיל להשפיע גם על השאלה את מי אתה מסוגל לשמור.

מה עושים כששני שחקנים תופסים 70% מהתקרה?

ביוני 2024 ג׳יילן בראון החזיק את גביע ה-Finals MVP אחרי שבוסטון זכתה באליפות ה-18 בתולדותיה.

הוא היה אז בן 27. הסלטיקס בחרו אותו במקום השלישי בדראפט, פיתחו אותו במשך שמונה שנים ובנו סביבו וסביב ג׳ייסון טייטום קבוצה שהגיעה שוב ושוב לשלבים המאוחרים של הפלייאוף. אם יש שחקן שהמערכת אמורה לעודד קבוצה להשאיר, זה בדיוק השחקן הזה.

ואז, ביולי 2026, בוסטון העבירה אותו לפילדלפיה תמורת פול ג׳ורג׳ ושורת בחירות דראפט. לא הגיוני.

בראד סטיבנס הסביר אחר כך את ההיגיון: הבעיה היא לא באיכות של בראון ככדורסלן, אלא במבנה השכר שנוצר סביבו וסביב טייטום. לבראון נשארו יותר מ־185 מיליון דולר בחוזה, לטייטום כמעט 190 מיליון, ובוסטון הייתה מחויבת לטווח ארוך לשני שחקנים שאכלו יחד כ־70% מתקרת השכר. מבחינת סטיבנס, בעולם החדש של הסינרים, המשמעות היא פחות ופחות דרכים לשנות את הקבוצה סביבם כדי להשיג את האליפות ה-19.

[כהערת אגב: גם אחרי הטרייד, ג׳ורג׳ וטייטום עדיין עולים לבוסטון בערך 70% מהתקרה בעונה הקרובה. ההבדל הוא בתקופה – לג׳ורג׳ נשאר חוזה קצר בהרבה. כלומר, הסלטיקס לא פתרו את חשבון 2026/27; הם קנו לעצמם דרך יציאה ממנו בשנים שאחר כך.]

שימו לב למה שלא קרה כאן: בראון לא הפך לשחקן גרוע. הוא גם לא הפך לחוזה ״רע״ במובן הרגיל. הוא פשוט קיבל את השכר ששחקן במעמדו רשאי לקבל לפי חוקי ה-NBA.

וזה מוביל לעוד מושג חשוב: ״מקסימום״. טייטום ובראון הם ״שחקני מקסימום״ – אבל מה זה בעצם אומר?

מקסימום ≠ ערך

ה-CBA מגביל את שכרו של ״שחקן מקסימום״ לפי הוותק שלו: עד 25% מתקרת השכר לשחקן עם עד שש שנות ניסיון, 30% לשחקן עם שבע עד תשע, ו־35% לשחקן עם עשר שנים ומעלה. שחקנים צעירים שמגיעים להישגים מסוימים יכולים להגיע למדרגה גבוהה יותר מוקדם יותר.

מדובר באחוז מתקרת השכר, לא מסך ההוצאה בפועל של הקבוצה. ועדיין, שני שחקנים על חוזים של 35% הם, בהגדרה, 70% מה-cap. בזכות ה-Soft Cap אפשר להחזיק אותם בלי לשבור את חוקי השכר של הליגה. אבל עכשיו מגיעים ה-Aprons ואומרים: מצוין. שמרת את הכוכבים שלך. עכשיו תנסה לבנות סביבם קבוצה.

ועוד נקודה חשובה להזכיר: העובדה שה-CBA מאפשר ל״שחקן מקסימום״ לקבל 35% מהתקרה לא אומרת שזה ה״שווי״ האמיתי שלו. זה רק המקסימום החוקי.

אילו לא היה בכלל שכר מקסימום, ניקולה יוקיץ׳ כנראה היה מקבל יותר מ־35% מהתקרה. במובן הזה, יוקיץ׳ על חוזה מקסימום הוא מציאה. בניגוד (דרמטי), פול ג׳ורג׳ בן ה־36 על חוזה מקסימום של 35% מהתקרה הוא בדיוק ההפך, וג׳יילן בראון על חוזה מקסימום של 35% הוא איפשהו באמצע טווח השווי.

כלומר, ה-"label – max player״ – והחוקים ב-CBA יכולים להגדיר באופן זהה שחקנים שערכם האמיתי לקבוצה שונה לחלוטין. תמחרת שחקן שלא נותן לך שווי של ״מקס״ על המגרש במשכורת של ״מקס״? בעידן ה-Second Apron טעות כזו בתמחור כבר לא עולה רק כסף. היא עלולה לקבוע אם בכלל אפשר לתקן את הסגל.

אז דנבר ואולי גם בוסטון עשו טעויות, או לא תכננו מספיק בקפידה את הפיירול שלהם, וה-aprons הענישו אותם. אולי הגיע להן.

אבל מה אם עשית הכל נכון?

הת׳אנדר עשו כמעט כל מה שאמורים לעשות נכון.

הם בנו דרך הדראפט. פיתחו שחקנים. אספו נכסים. נמנעו מחוזים מיותרים. מצאו כוכבים צעירים. בנו עומק, וזכו באליפות 2025. ואז הגיע החשבון.

כשהחוזים של SGA, ג׳יילן וויליאמס וצ׳ט הולמגרן התחילו לשנות את מבנה השכר העתידי של הקבוצה, OKC החלה לחתוך את שחקני העומק שלה. בקיץ 2026 היא העבירה את אייזאה ג׳ו לדטרויט, ואת ארון וויגינס לאטלנטה. אחר כך היא הגיעה ללו דורט.

כאן כבר קשה לדבר על שחקן קצה ספסל שאפשר להחליף בקלות. דורט לא היה dead money. הוא לא היה שחקן שהקבוצה התחרטה שהחתימה. הוא אחד השומרים הטובים בליגה, שחקן חמישייה, חבר בחמישיית ההגנה הראשונה של הליגה, וחלק אמיתי מקבוצת האליפות של 2025. אוקלהומה סיטי מימשה את אופציית ה־17.7 מיליון דולר שלו – ואז העבירה אותו לאטלנטה תמורת שלוש בחירות סיבוב שני, מהלך שהוריד אותה מתחת ל-Second Apron.

כדי להבין עד כמה העולם השתנה, כדאי לחזור רגע לגולדן סטייט של 2021/22.

הווריורס החזיקו אז את סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין ואנדרו וויגינס, לצד ג׳ורדן פול, קוון לוני ושאר הסגל. חשבון השכר שלהם היה עצום, והם סיימו כמעט 40 מיליון דולר מעל קו ה-Luxury Tax. בגלל מס ה-repeater, החשבון הסופי היה כ־170 מיליון דולר במס בלבד. הם שילמו ואז זכו באליפות.

זו הייתה גרסה קיצונית של העולם הישן: אם בנית קבוצה טובה והבעלים היה מוכן לספוג את החשבון, אפשר היה במידה רבה להמשיך ולהחזיק אותה יחד. ה-Luxury Tax הפך את ההחלטה ליקרה מאוד, אבל בסופו של דבר זו עדיין הייתה החלטה כספית.

אוקלהומה סיטי הייתה יכולה גם היא להחליט לשלם יותר. הבעיה היא שהיום הכסף כבר אינו כל החשבון. להישאר מעל ה־Second Apron פירושו גם לוותר על חלק מהיכולת לבצע טריידים, להשתמש בחריגים ולהמשיך לשנות את הסגל.

לכן השאלה כבר אינה רק ״האם הבעלים מוכן לשלם כדי לשמור על הקבוצה?״, אלא גם ״על כמה מהיכולת לבנות את הקבוצה בעתיד הוא מוכן לוותר כדי לשמור עליה כפי שהיא היום?״.

אז בואו נסכם מה למדנו עד עכשיו: ה-Second Apron מעניש קבוצות שבנו סגל יקר ושילמו יותר מדי לשחקנים לא נכונים. אבל ה-Second Apron גם מעניש קבוצה שבנתה בדיוק בדרך שהליגה לכאורה רוצה לעודד. אוקלהומה סיטי הצליחה בדראפט. השחקנים שלה השתפרו. ואז, בדיוק משום שהם השתפרו, היא לא יכולה לשלם לכולם.

טעויות יוצרות את בעיית השכר. הצלחה יוצרת את בעיית השכר.

פרדוקס.

ברונסון מציע דרך אחרת

שנתיים לפני וומבניאמה, ג׳יילן ברונסון כבר הבין לאן העסק הולך.

בקיץ 2024 הוא היה אחרי עונה של 28.7 נקודות למשחק ומקום חמישי בהצבעה ל-MVP. הוא יכול היה להמתין שנה ואז להיות זכאי למסלול חוזה של חמש שנים וכ-269 מיליון דולר.

במקום זאת הוא חתם מיד על הארכה של ארבע שנים ו-156.5 מיליון.

לא מדויק לומר שהוא פשוט ״ויתר על 113 מיליון דולר״ כי החוזים היו באורכים שונים והוא הגיע מוקדם יותר להזדמנות לחתום שוב. אבל העיקרון ברור: ברונסון בחר בחוזה נמוך משמעותית מזה שהיה יכול לקבל בהמשך, במטרה להשאיר לניקס גמישות בבניית הסגל.

בצעד שלקח, ברונסון לא ״מימן״ טרייד ספציפי כזה או אחר. הוא עשה משהו חשוב יותר: הוריד את העלות המבנית של הכוכב מספר אחת של הקבוצה, ובכך הקל על ניו יורק להחזיק לידו ליבת שחקנים יקרה של טאונס, אנונובי, ברידג׳ס והארט, ועם מספיק מקום מתחת לתקרה לרול פליירס חשובים כמו רובינסון, אלברדו או מקברייד.

ואם אתם עוקבים אחרי כדורסל אתם כבר יודעים שיש סוף הוליוודי מופרע לסיפור הזה: ביוני 2026 ניו יורק זכתה באליפות הראשונה שלה זה 53 שנים, ברונסון היה ה-MVP של סדרת הגמר, ומול מי? החייזר מסן אנטוניו.

פחות מחודש אחר כך וומבניאמה חתם על החוזה החדש שלו – ובחר לעשות גרסה משלו לאותו רעיון.

שני סוגים של מקסימום

עכשיו ננסה להבין איך הכל מתחבר.

ה-CBA קובע מקסימום חוקי: הסכום הגבוה ביותר שמותר לשחקן לקבל. אבל משטר ה-Aprons יוצר לצדו, באופן בלתי רשמי, מקסימום תחרותי: לא כמה מותר לשלם לשחקן, אלא כמה כדאי לשלם לו לפני שהעלות של החוזה – בכסף ובגמישות לבניית הסגל – מתחילה להיות גדולה מדי.

אלה לא אותם מספרים.

אצל יוקיץ׳, המקסימום החוקי עדיין נמוך מהערך שהוא מספק. אצל שחקנים אחרים, חוזה מקסימום חוקי יכול להיות יקר מדי מבחינה תחרותית. וברונסון ו-וומבניאמה הם מקרים מעניינים במיוחד, משום שהם בחרו בעצמם להשאיר מרווח בין השניים.

זה אחד השינויים המשמעותיים שיצר עידן ה-Aprons. השאלה כבר אינה רק אם קבוצה יכולה לשלם לכוכב שלה, אלא מה נשאר לה אחרי שהיא עושה זאת. ככל שחלק גדול יותר מהתקרה מרוכז במספר קטן של חוזים, כך קטן מרחב התמרון לבנות סביבם.

וזה מחזיר אותנו לוומבניאמה.

הוא לא לקח פחות משום שהוא שווה פחות. הוא לקח פחות משום שבעידן החדש, כל דולר שהוא משאיר על השולחן יכול להיות שווה יותר לקבוצה מאשר לו. אם עוד כוכבים יתחילו לחשוב כך, השאלה במשא ומתן כבר לא תהיה רק אם הם זכאים למקסימום – אלא אם לקיחת המקסימום באמת משרתת את המטרה האולטימטיבית שלהם – לנצח.

המקסימום עדיין כתוב ב-CBA. עכשיו מתחיל הוויכוח על מי באמת כדאי לשלם אותו.