דראפט 2018 טמן בחובו אגדות. אגדות שמתממשות לנגד עינינו בעידן הנוכחי של הNBA. חלקן עוד מוטלות בספק (טריי יאנג, מייקל פורטר ג'וניור), וחלקן שולטות וישלטו בשנים הקרובות בכדורסל.

קחו לדוגמא את שיי-גילג'יוס אלכסנדר, שלטובת הקוראים נקרא אותו שיי. בחירה 11 בדראפט ההוא, עבר משארלוט לקליפרס, ההמשך ידוע.
על שיי אין שום עוררין נכון להיום. המון יטענו שמדובר בכדורסלן הטוב בתבל, עם 2 תארי MVP בכיס עת הוא מנצח ביד רמה על קבוצה היסטורית באוקלהומה ועל אצבעו מתנוססת טבעת עם תואר מוסף של Finals MVP.
יכולות המשחק של שיי ידועות, ובמו ידיו הוא מענה יריבים מהמיד-ריינג', מחוץ לקשת וכן – גם מקו העונשין.
אבל השורה התחתונה – שיי, שם את חותמו עם הגדולים. לא משנה מה יקרה מכאן (וסביר שעוד יקרו דברים).

אוקיי נקסט – יש אחד קוראים אותו בראנסון.
בחירה 33 באותו דראפט, הולך לדאלאס. פתיחה שקטה, בצילו של חברו למחזור הדראפט הזה (עוד נגיע אליו), עד שבסדרת פלייאוף אחת מול יוטה ב2021 בראנסון פותח מבערים. ואז מעבר לניקס, ועליית מדרגה, ועוד אחת ועוד אחת – עד הפיכתו למלך של ניו-יורק עם תואר אליפות לעיר אחרי 53 שנות בצורת. תוסיפו לזה סלי קלאץ' בלי סוף, Finals MVP, אבא עוזר מאמן, ובכן – אגדה.
חותמו גם כן מורגש.

יש עוד אגדה שנטמנה בדראפט 2018, קבל עם ומצלמות – ובכך נגיע למושא הכתבה הזו. לנאשם העיקרי, על-לא עוול בכפיו.
הילד שהגיע ממדריד ופתח לאמריקאים את הראש, הנער שאולי שם חותמת שפערי הרמות בין אמריקה לשאר העולם כבר לא מה שהיו.
לוקה דונצ'יץ', האיש והקסם.
כמה ציפיות, כמה אוהדים, כמה קלאס, כמה רגעים גדולים. האיש מיומו הראשון יודע טוב מאוד מה הוא עושה על פרקט כדורסל.
אין נשק התקפי כמוהו, אין אחד בעולם שיכול להוריד אותו מ30 נק' לערב כל עוד זה תלוי בו, והוא יעשה את זה בקלות.
טופ 5 בליגה (לפה ולשם) כבר כמעט כל העשור הנוכחי, שלא לומר טופ 3 ולעיתים טופ 1, והוא עוד לא נכנס ל"פריים" שלו – על פניו.
לוקה הוא מפלצת כדורסל. מפרק הגנות, מנהל כל חמישייה שתרכיב לו, גם אם היא כוללת את קלמן פרפרליץ' ומייק טובי או לחלופין את אוסטין ריבס ולברון ג'יימס.
תחת המילה "כדורסל" במילון יש תמונה של דונצ'יץ', וכו'.

אבל. וכן, יש אבל.
בכל הקשור לתארים – לוקה עוד לא שם. ברמת הNBA כמובן, כי באירופה בוא נגיד שהוא לא חסר.
הייתה סדרת גמר ב2024 בה סחב קבוצה טובה אבל לא יותר מדי בסדרות קשוחות מאוד מול יריבות איכותיות מאוד, והיה גמר מערב ב2022 עם קבוצה מאוד בינונית, ושם זה נגמר.
וזה רזומה לא רע, אבל התחושה היא שלוקה דונצ'יץ', עת היכנסו לעונתו התשיעית במספר בליגה הטובה בעולם, כבר זקוק ליותר.
או אם אדייק – אנחנו זקוקים ליותר, בשביל לוקה. כי מגיע לו.
כלומר, אפילו MVP עוד איכשהו אין לו! והאיש על ממוצע 31-8-8 מאז 2021. כאשר בכל השנים למעט אחת בה היה פצוע הוא מוביל את הקבוצה שלו לפלייאוף.
לוקה תמיד שם, תמיד הכי טוב – אבל זה לא מספיק. תמיד יהיה מישהו שיותר, או קבוצה שיותר. משהו שם לא דוחף עד הסוף.

לא אכנס יותר מדי לנבכי הסטטיסטיקה המתקדמת, כי את זה עושים טוב ממני אנשים מוכשרים מאוד.
אבל אתקצר זאת לשתי נקודות שכנראה ידועות לכל:
א. הצד בו שומרים. ב. תלונות ודיבורים.
יש איזשהו שלב התבגרות שלוקה עוד צריך לעבור על מנת להגיע לשלב הבא בקריירה שלו, ונראה שהוא מודע לכך.
לדוגמה: אם מישהו לא שם לב, כל הלייקרס הגיעו לביקור בסלובניה בשבוע האחרון. טיילו, התאמנו, התגבשו. הכל בבית של לוקה, הוא מעין "חשף" צדדים אחרים באישיות שלו כלפי כל החברים לחדר ההלבשה ובצוות האימון.
הכל בחסות לוקה. הוא יזם הכל. בחדר ההלבשה של הלייקרס התפנה מקום רציני אחרי שלברון עזב, ואל הוואקם שנוצר מבקש לוקה להיכנס.
הוא ראה את לברון שנה וחצי, וכנראה למד מה דרוש ממנהיג. מה שחקן שרוצה לקטוף תארים צריך להוות. על המגרש, ומחוצה לו.
אם לוקה מגיע למצב נפשי בו הוא הדבק של הקבוצה, ולא רק על הפרקט (בזה הוא הכי טוב בעולם) – שני הסעיפים לעיל יכולים לקבל תאוצה.
אם דונצ'יץ' לוקח על עצמו את תפקיד הדוגמה האישית, זה יכול לרדת לידי ביטוי מעשית גם על המגרש – הגנתית, ולהפסיק לבכות.
ואלו כנראה שני אלמנטים מרכזיים מאוד כדי שהלייקרס יראו טוב יותר.

ביחס לאחרים

מייקל לקח אליפות ראשונה בעונה השביעית שלו. לברון בעונה התשיעית. יאניס בעונה השמינית. יוקיץ' בתשיעית, טייטום בשביעית, וכן הלאה וכן הלאה.
אלו האיזורים בהם טבעת – כבר עדיף שתהיה לך על היד.
כמובן שיש את עניין הקבוצה ומי נמצא סביבך, וכמובן שרמת הכישרון בליגה הולכת ומטפסת והמערב מפוצץ בחייזרים למיניהם, אבל תירוצים מכאן ועד הוליווד.
השעון לא נח, הליגה לא מחכה, הבריאות לא ממתינה לך. המשימה היא לבוא ולקטוף. נגד כולם.
תהיה סביבו השנה קבוצה מעניינת מאוד. נקרא לזה ככה. חמישייה של לוקה עם ריבס, קווינטין גריימס, ממוקלאשווילי, ווקר קסלר – זה לא הכי נוצץ, לא הכי "שחור", אבל משהו פה מרגיש מאוזן. שחקנים שמתאימים למשחק של דונצ'יץ', לריווח שהוא צריך, אלו כלים שעל פניו מתאימים ללוח השח-מט שלו, וכמובן ישנו כוכב אדיר בדמות ריבס שיודע לשאת בעומס ההתקפי ולייצר כשצריך.
להוסיף את קולין סקסטון, ג'ייק לארביה, מתיס ת'ייבל, קוון לוני, ג'ארד ונאדרבליט – יש פה עם מה לעבוד. לא מושלם, אבל מעניין.
וזו אולי המשימה הגדולה על כתפיו של לוקה, להרכיב פה פאזל מכל החתיכות, לצד רדיק והצוות על הקווים.

ברמת הסיפור – אין טוב יותר מלוקה דונצ'יץ'.
ובלוס אנג'לס אוהבים סיפורים.
האיש סוחף אותך לחווית משחק ומה שמעבר לו. תענוג אמיתי לעיניים, התקפית אני מדבר. מסוג השחקנים שהצופה לא יודע למה לצפות כל התקפה מחדש. מהאנשים שאתה לא מוריד מהם את העיניים, ואם הורדת – יש מצב שפספסת רגע מיוחד.
מאנשים שראו אותו בלייב (כמוני נניח), שמעתי שהוא לא מפסיק לדבר. לתקשר. על הפרקט, על הספסל, בהפסקות – עם כל מי שרק מוכן לשמוע. הוא חי את המשחק, נהנה ממנו, מתרגש ממנו.
מחוץ למגרש הוא שקט ומופנם יחסית, אוהב את הפרטיות שלו, אך כשמדובר במשחק כדורסל – כולו מושקע באירוע.

והסיפור הזה שנקרא לוקה חייב כבר לקבל חותמת. אבל אחת ממתכת. זה טוב מדי בשביל להישאר במים הרדודים.
אני מחכה מאוד לראות אותו העונה, לראשונה בעל הבית הבלעדי בלייקרס, יוצא לציד במערב הפרוע השורץ סכנות מכל פינה.
אני מתאר לעצמי כמה הוא רעב להוכיח. אחרי כל מה שקרה, אחרי הטרייד בלי התראה מוקדמת, אחרי "הגנה מביאה אליפויות", אחרי הביקורות על מראהו, אחרי הסיפור עם בת-הזוג, אחרי הפציעה רגע לפני הפלייאוף אשתקד. יש צורך להזכיר באיזה כושר הוא היה עד הפציעה?

אני ממש מחכה לעונה הזו של לוקה, בתקווה ותפילה שתעבור חלק ללא פציעות.
כי אני רוצה לראות סיפורים נגמרים בסוף טוב. ואני מאמין שלאיש הזה מגיע הרבה טוב. הוא בצד הנכון של הענף.
וזו עונת מפתח, כי הרעב כבר בשיאו.
עכשיו רק נשאר לגשת לצלחת.