יום סתווי קריר באמצע נובמבר, 1961. סטודנט ישראלי צעיר בן 24 שזה עתה הגיע בטיסה מישראל ניכנס בדחילו ורחימו לקודש הקודשים של הספורט האמריקאי = המדיסון סקוור גארדן.

היה זה המדיסון סקוור גארדן הישן, האולם האפל בהצטלבות השדרה השמינית ורח' 50 – אולם שנבנה בזמנו לארח את קרבות האגרוף הגדולים, ואת 'קרקס ביילי' שהגיע למקום כמה פעמים בשנה, ושהפך – ללא כוונה – לאולם הכדורסל המפורסם בעולם.

היה זה אולם זקן, שבע מסורת ותהילה. אולם שמבקריו הקבועים בו היו דיימון רניון, לה-גארדיה, ג'ק דמפסי, ג'ו לואיס, ובני ליאונרד – המתאגרף היהודי הגדול מכולם בכל הזמנים. את הדברים הללו למד הסטודנט הישראלי הצעיר רק שנים אח"כ.

בכניסה לאולם הוא ידע שהוא הישראלי הראשון המבקר באולם הזה בחיפוש אחרי כדורסל המשוחק בליגה הנקראית NBA.

אעבור עתה לדבר על עצמי בגוף ראשון: ידעתי שאני ניכנס לאולם בו תשחקנה שתי קבוצות – הניקס והסלטיקס – מליגה הנקראית NBA. ניו יורק ניקרבוקרס נשמעה. לי כמו איזו חברת תובלה, ובוסטון סלטיקס הזכירה לי דבר אחד: קבוצת כדורגל המשחקת בגלזגו. ישראל של אז – ואני כמובן הייתי חלק ממנה = ידעה והכירה רק קבוצת כדורסל אחת מהעולם הגדול – ההארלם גלוב טרוטרס – ששנתיים קודם לכן ראיתיה משחקת כדורסל במגרש כדורסל שהוקם עבורה באיצטדיון הכדורגל שברמת-גן – משחק שאני בטוח שאתם יודעים שמנחם לס הזה היה בו. כבר אז ידעתי שזה כדורסל להנאת צופים עם הטריקים וההילולה שבו, אבל כשאמרו לי שהיא משחקת בהצלחה נגד קבוצות ה-NBA, ניסיתי לדמיין כיצד משחקות הקבוצות המקצועניות שם.

בקיצר, כמו שאומרים החברים שלי מכפר מסריק, לא היה לי מושג למה לצפות.

נסלטיקס עולים אחד-אחד לפי קריאת הכרוז: בוב קוזי וקייסי ג'ונס הם הגארדים מאחור, סם ג'ונס ותום היינסון הם הפורוורדיפ, וביל ראסל הוא הסנטר. השמות היחידים ששמעתי עליהם היו ביל ראסל ובוב קוזי. אבל גם הם היו שמות שקראתי עליהם, או שמעתי עליהם, כשהשד יודע מאין, ומתי. הניקס עולים עם דרל אימהוף, ווילי נאולוס, 'גמפינג' ג'ון גרין, ריצ'י גוארין, ופיל ג'ורדן. שמות שלא אמרו לי מאומה. לא שמעתי על איש מהם. עבורי הם היו מין אברהם, יצחק, ויעקב.

ואז התחיל המשחק.

רגע…מה קורה כאן? אני שואל את עצמי. עיני פקוחות כלא מאמין. פערתי פה כאילו נפלתי לעולם אחר. מיד עלה לי בראש הביטוי –

"כדורסל מעולם אחר"

שהפך כותרת לאחד מספרי.

הייתי בשוק אמיתי. רק להזכירכם שבשנת 1961 הטלוויזיה הייתה בחיתוליה אפילו בארה"ב, ולמיטב ידיעתי היא לא הייתה קיימת עדיין בישראל באותם ימים. למיטב ידיעתי בישראל של אז לא ידעו מה זה נבא. מה הקללה הזאת? כלי התקשורת היו פרימיטיביים להחריד וכל סיפור ספורט שהגיע מארה"ב היה בגדר שמועה בלבד.

תוך 5 דקות ראיתי את בוב קוזי מכדרר בין רגליו לאסיסט נפלא. ג'וני גרין מחדיר דאנק אימים כשראשו מעל הטבעת. ביל ראסל מוריד שני ריבאונדים נפלאים. הסלטיקס, הקבוצה הטובה ביותר בנבא של אז ניצחה ללא כל קושי. הניקס עשתה ככל שיכולה הייתה נגד קבןוצה עליונה עליה. מיד אימצתי את שתי הקבוצות האלה ללבי כשתי 'קבוצותי'. אז זה היה 1. סלטיקס, 2. ניקס. אבל כמעט 40 שנה בלונג איילנד בנסיעה על רכבת לונג איילנד ריילרוד, עם תחנה שני בלוקים מביתי ישר לפנסילבניה סטיישיון שהייתה קומת הקרקע של המדיסון סקוור גארדן 'החדש', שינו את הסדר – ראשונה הניקס, שנייה הסלטיקס.

כמובן שעשר שנות RETIREMENT לא רחוק ממיאמי עשו – זמנית, כמו עשר שנים – את הסדר 1. מיאמי. 2. ניקס, 3. סלטיקס. כשנגמרו שנות 'תפיסת הגלים' במיאמי, ורצון להיות קרוב לבת אפרת והנכדות באטלנטה, ניסיתי להפוך את ההאוקס לדרלינג שלי, נסיון שלא הוצלח, והדרלינג שלי נשארו, – ויישארו עד יום מותי, – הניקס, ואז הסלטיקס ומיאמי.

נחזור למשחק הראשון במדיסון סקוור גארדן הישן.

חזרתי לדירה על הברודוויי ורח' 77, הוצאתי גליון מכתבים צהוב, והתיישבתי לכתוב על החווייה האדירה שעטפה אותי עד שהרגשתי שאני חייב לשתף את כל חברי מבת גלים, מקרית טבעון, והצבא בחווייה שחוויתי. אשתי הראשונה, רינה ז"ל, תקעה בי מבט ושאלה מה אני מתכונן לעשות.

"אני מתכוון לכתוב מאמר ל'חדשות הספורט' "- (אז עתון הספורט של ישראל), עניתי.

"גוד לאק" הייתה תשובתה.

איש בעתון לא הכיר אותי, ואני לא הכרתי איש מהעתון. אפילו את כתובתו לא ידעתי.

התחלתי לכתוב, ושיהיה מה שיהיה.

שמתי את הדפים עם כתיבת היד שלי ושלשלתי אותו במעטפה עם הכתובת "חדשות הספורט", ת"א, ISRAEL,

בקדחת הלימודים עם אנגלית רצוצה שכחתי מכל הסיפור.

כעבור כחודש, מגיע לביתי עתון מגולגל. אני פותח אותו. 'חדשות הספורט'. בכותרת ראשית "כדורסל מעולם אחר", ומתחת "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס".

השאר, כמו שאומרים החברים שלי משכונת התקווה, זאת הסטוריה.