פלייאוף 2016 הוא אחד המרתקים בהיסטוריה ובעל השלכות דרמטיות ששינו את פני הליגה מהקצה אל הקצה.

שתי סדרות אייקוניות שבשתיהן היריבה חזרה מפיגור 3-1 והקבוצה המפסידה חוותה התפרקויות ברגעי מפתח.

שני הכוכבים הגדולים של המפסידות (שהם גם 2 מ 3 השחקנים הטובים בעולם והיריבים הישירים בקונפרנס המערבי), החליטו בהפתעה גמורה לנפץ כל נורמה ספורטיבית אפשרית ולשתף פעולה יחדיו בגולדן סטייט.

בעת הזו גולדן החזיקה בשיא הניצחונות בעונה הסדירה, היו רחוקים פוזשן מריפיט והפסידו בגמר לקליבלנד שהייתה אנדרדוג ברור מולם.

מאז אותו מעבר הלוחמים שלטו בליגה ביד רמה, לקחו שתי טבעות ונעצרו רק בעונה השלישית שדוראנט נפצע (בפעם השנייה באותו הפלייאוף אך הפעם בצורה קשה), בגמר מול הראפטורס.

כיצד הבחירה לשלב כוחות השפיעה על מורשתם?

קווין דוראנט

אחרי גמר מערב ב 11' וגמר כללי ב 12', העתיד של הת'אנדר נראה ורוד וגם העזיבה של הארדן לא הורידה מהשאיפות שלהם לשלוט בעשור השני של המילניום. אז הגיעו שתי פציעות של דוראנט וראס שהרסו שתי עונות ועוד שני הפסדים דרמטיים לספרס ב 14' ו ב 16' לגולדן אחרי יתרון 1-3.
אחרי שנים בצמרת בלי טבעת דוראנט החליט פשוט לוותר. במקום לתת עוד הזדמנות לקבוצה הטובה שהייתה לו, לבצע בה שינויים (קרי לדרוש מההנהלה ככוכב הגדול בקבוצה, להחליף את ראס שלא תמיד הבין את מקומו בהיררכיה), או אפילו להצטרף לקבוצה עם כישרון ופוטנציאל. מכל האפשרויות הוא בחר ללכת דווקא לקבוצה שניצחה אותו, שהיא כבר מוכחת ואיתו תהיה על גבול הבלתי פגיעה.
מאז הפרק בגולדן סטייט שהסתיים עם שתי טבעות ופציעה קשה (שגרמה לו להחמיץ עונה שלמה), הוא לא הצליח באף קבוצה אחרת להגיע אפילו לגמר איזורי.

גזר הדין:

דוראנט ייזכר ככישרון על דורי וכסקורר המוכשר בהיסטוריה אך במקביל גם כאחד שוויתר לעצמו ובחר בדרך הקלה, ומאז לא הצליח באף קבוצה.
הדבר שהכי מרגיז ומתסכל בסיפור שלו שהיה לו באופן חד משמעי את סט הכישורים והיכולות על מנת להיות אלוף בכוחות עצמו ויותר מפעם אחת.
פוטנציאלית הוא היה שווה בהחלט מקום בטופ 10 ההיסטורי (שמבחינת כישרון נטו הוא עוקף בסיבוב כמה שחקנים שתקעו שם יתד), ויכל למצב את עצמו כשחקן השני בחשיבותו בעשור השני של המילניום. זה יכל לקרות בהיעדר פציעות, חוסר מזל ולא מעט בעיות מנהיגות ובחירות לא נכונות לאורך הקריירה.

דוראנט אולי השחקן עם הפער הגדול ביותר בין כמות כישרון לגדולה, שהאקים עם רזומה דומה (MVP ופעמיים מצטיין גמר), משקיף עליו מלמעלה, אי שם ממרומי פסגת האולימפוס וחי את החלום.

סטף קרי

למרות שזו הייתה הקבוצה של סטף מבחינת סגנון המשחק, דוראנט היה לא פחות חשוב. יתרה מכך, במספר פעמים היה טוב ודומיננטי ממנו. הדוגמאות הבולטות הן הגמרים מול קליבלנד שהיה יותר טוב ועקבי בהם (כולל שלשת קלאץ' בכל סדרה בגיים 3 בחוץ, פחות מדקה לסיום שסגרה עניין), ולכן זכה בצדק ב 2 MVP של הפיינלס.

הפחות זכורה היא מול יוסטון, שהיוותה את האתגר המשמעותי ביותר בשנות שלטונם. אם ב 18' יחסי הכוחות בין צמד הכוכבים היו די שווים, בסדרה ב 19' כבר היה ברור מי הבוס. דוראנט (עד שנפצע לקראת סיום הסדרה), היה ברמה משלו עם 33.2 נק' ב 59% TS לעומת קרי (שהיה מאוד בינוני, לא יציב והתעשת רק אחרי פציעת דוראנט), עם 23.8 נק' ב 54% TS בלבד.

גם שמוציאים את גמר 18' מהמשוואה (שלא היה כוחות מההתחלה), עדיין קיידי היה האלפא הברור בשתיים מתוך שלוש הסדרות שהיו עם הפוטנציאל הכי גבוה להדיח את גולדן סטייט.
הדוגמאות הללו ממחישות שאחרי ההתרסקות בגמר 16' סטף נעזר בקיידי לא פחות משקיידי נעזר בו – כפי שדוראנט נהנה מהריווח שנוצר מהגרוויטציה של סטף, כך סטף נהנה משירותיו של דוראנט ששימש כעוד אופציה התקפית כבירה עם נשק אמין וקטלני מחצי מרחק שהמשחק נתקע.

שמוסיפים לתמהיל זכייה בודדת במצטיין הגמר מ 4 אליפויות מקבלים שחקן פחות דומיננטי ממה שחושבים.

גזר הדין:

השלשן הטוב בהיסטוריה הוא שחקן שסביבו בונים קבוצה מנצחת בזכות הטווח, השחרור המהיר והתנועה ללא כדור שפותחת הגנות. בכמה דקות הוא יכול להתפוצץ על כל יריבה עם מטח שלשות ולחסל אותה. מנגד, ברגעים שהוא יוצא מהזון / לא פוגע ההשפעה שלו על המשחק יורדת באופן משמעותי, וככזה שניזון משטף ופחות מהירו בול התנודות שלו חדות יותר מכוכב על "סטנדרטי", דבר ששם תקרה ברורה על השליטה שלו במשחק.

הדוגמא הבולטת ביותר לתנודות החדות שלו היא דווקא המשחק שניצח בלי דוראנט הפצוע את יוסטון בחוץ (עם 23 נק' ברבע המכריע), והעלה את גולדן לגמר המערב בפלייאוף 19'. את המחצית הראשונה סיים עם 0 נקודות ו 5 זריקות שדה בלבד, שקליי שלהט בחצי הראשון עם 21 נק' שמר אותם במשחק, ובכך אפשר שההתפוצצות של סטף תהיה רלוונטית ולא שהמשחק כבר גמור.

כיצד המפגשים של הארדן ולברון (שהיו בשיא כוחם), מול המפלצת מהמפרץ השפיעו על מורשתם?

ג'יימס הארדן

הזקן שהיה אופציה שלישית בת'אנדר עבר ליוסטון כדי להיות בעל הבית. הוא הוביל חבורה עמוקה אך מוגבלת התקפית וניצב בפני קיר מקצועי בכל פלייאוף ופלייאוף.
הטרייד שביצע הג'נרל מנג'ר השאפתני של יוסטון דריל מורי על כריס פול המנוסה בקיץ 2017 נועד כדי שיהיה לצידו כוכב מוכח ברגעים שהוא פחות טוב / בספסל.
זה קרה באופן מושלם בפלייאוף 18' – יוסטון הקשוחה שנבנתה לגבור על גולדן עתירת הכישרון הובילה עליהם 3 -2 בגמר במערב, שפול לוקח פיקוד על שני המחציות השניות של משחקי 4 ו 5 (31 נק' ו 5 אס' על איבוד בודד במצטבר), שהלכו ליוסטון בקושי רב. רק שאז פול נפצע בסוף המשחק החמישי וכל יחסי הכוחות השתנו. למרות זאת הארדן וקבוצתו לא וויתרו והשיגו יתרון 17 בתום הרבע הראשון בחוץ במשחק השישי ויתרון 11 במחצית של המשחק השביעי והמכריע בבית, אך השמיכה הייתה קצרה מדי ובהיעדר פול יוסטון קרסה במהירות. הארדן זכה למחמאות על הפייט שנתן ללוחמים וקיבל הנחה בעקבות פציעת פול.

במפגש הנוסף מולם שנה אחרי בפלייאוף (הפעם בחצי גמר המערב), הארדן כבר קיבל חצי ביקורות וההאשמות קשות שלא השכיל לנצל את פציעת קיידי שנפצע לקראת סוף רבע שלישי בגיים 5 (ושלא היה זמין להמשך הסדרה).
אסור לשכוח שעד רגע פציעת דוראנט יוסטון עמדה מולם בגאון (יוסטון הייתה בשוויון מוחלט בסדרה עם 2-2 ושוויון בסיום הרבע השלישי בגיים 5), מול הקבוצה המוכשרת וכנראה הטובה בהיסטוריה.

למרות ההזדמנות שפוספסה הארדן היה דומיננטי ואפקטיבי בסדרה עם 34.8 נק' ב 59% TS.

על אף הניצחונות של גולדן, למעלה מסדרה וחצי הארדן יכל לה, ופציעה של פול ב 18' כנראה שמנעה מהם לגבור על המפלצת מהמפרץ ולקחת אליפות גדולה מהחיים באותה עונה.
אחרי האכזבות הגדולות בשתי העונות האחרונות פול עבר בטרייד והארדן אחרי עוד עונה שהסתיימה בסיבוב השני עזב את יוסטון וניסה את מזלו בכמה מועדונים ששם כבר היה מעבר לשיאו ושימש ככוכב משנה ללא הרבה הצלחה ועם המון עליות ומורדות במשחקו (ועם לא מעט רגעי שפל במשחקים חשובים).

גזר הדין:

הארדן הרוויח בצדק רב את תדמית הצ'וקר שבורח מהכדור / לא מתפקד שנוצרה לו בפלייאופים רבים, אך הדבר התעצם במיוחד שהיה מעבר לשיאו ושימש ככוכב משני.
בשיאו (שהתרחש רק ביוסטון), היה סקורר מחונן עם 3 זכיות בתואר מלך הסלים של הליגה שמתוכן שתי עונות של 34 נקודות ומעלה (שני רק לווילט ובשוויון עם מייקל).
לא הרבה נשאו בנטל התקפי כמוהו והוא היחידי שהיה כפסע מלגבור על הקבוצה החזקה במילניום במתכונתה הבריאה.

את השנתיים שהסתיימו בהפסדים קורעי לב מול הלוחמים בשיא כוחם לא נכון למתג בעיקר ככישלון שלו אלא יותר כשילוב של חוסר מזל והגעה לקצה הפיזי והמנטלי של שחקן. בתרבות הספורט העכשווית (והרדודה), שאומדת שחקנים רק על פי מספר הטבעות, הארדן ייזכר כעוד כוכב כושל שלא השכיל להגיע לארץ המובטחת. בהסתכלות רחבה יותר, למרות האכזבות הרבות, הארדן בעל קריירה מפוארת. הוא תמיד היה הישגי, שיפר קבוצות והרים את הרצפה שלהן, ויעידו על כך 17 פעמים שהוא הגיע לפלייאוף מתוך 17 עונות. יותר מכל נזכור ממנו את תקופת השיא ביוסטון שאיתה הגיע לגבהים חדשים עם יכולת בפיק שאין לחלק נכבד מהכוכבים שזכו באליפויות.

מבין אלו שלא זכו בטבעת הוא האיכותי מכולם ביחד עם אלג'ין ביילור האגדי.

לברון ג'יימס

בפיינלס 16' המלך נדרש לספק את הופעת הגמר הטובה בהיסטוריה ולסדרת נפל של סטף קרי על מנת לחזור מפיגור 3-1 ולגבור עליהם בקושי רב על חודו של פוזשן במשחק השביעי. הם היו הקבוצה הנחותה באופן משמעותי וברור לכל.
ההתמודדות של לברון אחרי צירוף דוראנט ללוחמים דומה לאדם הדוחק בקושי רב משקולת השווה למשקל גופו, ואז שמוסיפים לו עוד משקל כזה הוא קורס במהרה.
בשתי הסדרות הבאות מולה קליבלנד לא נתנה להם פייט אמיתי ולא היוותה עליהם איום בשום שלב.
במפגש הראשון ב 17' עוד היה לקאבס סיכוי תיאורטי שקיירי היה בקבוצה אבל לא היה להם אף עוגן הגנתי איכותי שיכל להתמודד ולכסות על כמות הנשקים הבלתי נגמרים של הגולדנים והסדרה נגמרה בסוויפ ג'נטלמני.
ב 18' הסדרה הייתה גמורה מראש לאחר שקיירי עזב ולצד לברון היו אסופה של שחקנים מאוד מוגבלים. עם זאת, לברון כמעט והצליח לגנוב שני משחקים בסדרה כולל תצוגה היסטורית במשחק הראשון בחוץ הכוללת 51 נק', 8 אס' ו 8 ריב'. החטאת עונשין בסיום המשחק של ג'ורג' היל, וג'יי אר סמית' (הדביל), שחשב שהם ביתרון הרסו את אחת ההופעות הגדולות בתולדות הגמרים והמשחק השלישי הכי טוב בקריירה של לברון בשילוב יכולת וחשיבות (אחרי גיים 6 מול בוסטון ב 2012 ו גיים 5 מול דטרויט ב 2007).

גזר הדין:

בסופו של יום לברון נכנע לגולדנים בלי הרבה תחרות וגירד ניצחון בודד משתי סדרות.
אלו היו 2 עונות שיא של לברון "שבוזבזו" מול קבוצה שכמעט ולא היה לו סיכוי מולה.

למרות הנחיתות ברמה הקבוצתית הוא הוכיח בסדרות אלו שהוא עדיין השחקן הטוב בפלנטה עם הכדורסל השלם אי פעם – טריפל דאבל הכולל 33.8 נק' ב 62% TS, בשכלול שתי הסדרות.
המפגשים הללו אמנם פגעו במאזן הגמרים שלו (שכבר לפניהם היה שלילי עם 4-3 לחובתו), אבל ממש לא בתדמיתו.
להיפך, הנראטיב שלו רק התחזק. מספרי 2 ו 3 בעולם (שספגו מפלות קשות עונה לפני), ושכבר הפסידו לו בגמרים, החליטו לאחד כוחות על מנת לגבור על השחקן ששלט בליגה ביד רמה באותו עשור.