פלייאוף 2016 הוא אחד המרתקים בהיסטוריה ובעל השלכות דרמטיות ששינו את פני הליגה מהקצה אל הקצה.
שתי סדרות אייקוניות שבשתיהן היריבה חזרה מפיגור 3-1 והקבוצה המפסידה חוותה התפרקויות ברגעי מפתח.
שני הכוכבים הגדולים של המפסידות (שהם גם 2 מ 3 השחקנים הטובים בעולם והיריבים הישירים בקונפרנס המערבי), החליטו בהפתעה גמורה לנפץ כל נורמה ספורטיבית אפשרית ולשתף פעולה יחדיו בגולדן סטייט.
בעת הזו גולדן החזיקה בשיא הניצחונות בעונה הסדירה, היו רחוקים פוזשן מריפיט והפסידו בגמר לקליבלנד שהייתה אנדרדוג ברור מולם.
מאז אותו מעבר הלוחמים שלטו בליגה ביד רמה, לקחו שתי טבעות ונעצרו רק בעונה השלישית שדוראנט נפצע (בפעם השנייה באותו הפלייאוף אך הפעם בצורה קשה), בגמר מול הראפטורס.
כיצד הבחירה לשלב כוחות השפיעה על מורשתם?
קווין דוראנט
אחרי גמר מערב ב 11' וגמר כללי ב 12', העתיד של הת'אנדר נראה ורוד וגם העזיבה של הארדן לא הורידה מהשאיפות שלהם לשלוט בעשור השני של המילניום. אז הגיעו שתי פציעות של דוראנט וראס שהרסו שתי עונות ועוד שני הפסדים דרמטיים לספרס ב 14' ו ב 16' לגולדן אחרי יתרון 1-3.
אחרי שנים בצמרת בלי טבעת דוראנט החליט פשוט לוותר. במקום לתת עוד הזדמנות לקבוצה הטובה שהייתה לו, לבצע בה שינויים (קרי לדרוש מההנהלה ככוכב הגדול בקבוצה, להחליף את ראס שלא תמיד הבין את מקומו בהיררכיה), או אפילו להצטרף לקבוצה עם כישרון ופוטנציאל. מכל האפשרויות הוא בחר ללכת דווקא לקבוצה שניצחה אותו, שהיא כבר מוכחת ואיתו תהיה על גבול הבלתי פגיעה.
מאז הפרק בגולדן סטייט שהסתיים עם שתי טבעות ופציעה קשה (שגרמה לו להחמיץ עונה שלמה), הוא לא הצליח באף קבוצה אחרת להגיע אפילו לגמר איזורי.
גזר הדין:
דוראנט ייזכר ככישרון על דורי וכסקורר המוכשר בהיסטוריה אך במקביל גם כאחד שוויתר לעצמו ובחר בדרך הקלה, ומאז לא הצליח באף קבוצה.
הדבר שהכי מרגיז ומתסכל בסיפור שלו שהיה לו באופן חד משמעי את סט הכישורים והיכולות על מנת להיות אלוף בכוחות עצמו ויותר מפעם אחת.
פוטנציאלית הוא היה שווה בהחלט מקום בטופ 10 ההיסטורי (שמבחינת כישרון נטו הוא עוקף בסיבוב כמה שחקנים שתקעו שם יתד), ויכל למצב את עצמו כשחקן השני בחשיבותו בעשור השני של המילניום. זה יכל לקרות בהיעדר פציעות, חוסר מזל ולא מעט בעיות מנהיגות ובחירות לא נכונות לאורך הקריירה.
דוראנט אולי השחקן עם הפער הגדול ביותר בין כמות כישרון לגדולה, שהאקים עם רזומה דומה (MVP ופעמיים מצטיין גמר), משקיף עליו מלמעלה, אי שם ממרומי פסגת האולימפוס וחי את החלום.
סטף קרי
למרות שזו הייתה הקבוצה של סטף מבחינת סגנון המשחק, דוראנט היה לא פחות חשוב. יתרה מכך, במספר פעמים היה טוב ודומיננטי ממנו. הדוגמאות הבולטות הן הגמרים מול קליבלנד שהיה יותר טוב ועקבי בהם (כולל שלשת קלאץ' בכל סדרה בגיים 3 בחוץ, פחות מדקה לסיום שסגרה עניין), ולכן זכה בצדק ב 2 MVP של הפיינלס.
הפחות זכורה היא מול יוסטון, שהיוותה את האתגר המשמעותי ביותר בשנות שלטונם. אם ב 18' יחסי הכוחות בין צמד הכוכבים היו די שווים, בסדרה ב 19' כבר היה ברור מי הבוס. דוראנט (עד שנפצע לקראת סיום הסדרה), היה ברמה משלו עם 33.2 נק' ב 59% TS לעומת קרי (שהיה מאוד בינוני, לא יציב והתעשת רק אחרי פציעת דוראנט), עם 23.8 נק' ב 54% TS בלבד.
גם שמוציאים את גמר 18' מהמשוואה (שלא היה כוחות מההתחלה), עדיין קיידי היה האלפא הברור בשתיים מתוך שלוש הסדרות שהיו עם הפוטנציאל הכי גבוה להדיח את גולדן סטייט.
הדוגמאות הללו ממחישות שאחרי ההתרסקות בגמר 16' סטף נעזר בקיידי לא פחות משקיידי נעזר בו – כפי שדוראנט נהנה מהריווח שנוצר מהגרוויטציה של סטף, כך סטף נהנה משירותיו של דוראנט ששימש כעוד אופציה התקפית כבירה עם נשק אמין וקטלני מחצי מרחק שהמשחק נתקע.
שמוסיפים לתמהיל זכייה בודדת במצטיין הגמר מ 4 אליפויות מקבלים שחקן פחות דומיננטי ממה שחושבים.
גזר הדין:
השלשן הטוב בהיסטוריה הוא שחקן שסביבו בונים קבוצה מנצחת בזכות הטווח, השחרור המהיר והתנועה ללא כדור שפותחת הגנות. בכמה דקות הוא יכול להתפוצץ על כל יריבה עם מטח שלשות ולחסל אותה. מנגד, ברגעים שהוא יוצא מהזון / לא פוגע ההשפעה שלו על המשחק יורדת באופן משמעותי, וככזה שניזון משטף ופחות מהירו בול התנודות שלו חדות יותר מכוכב על "סטנדרטי", דבר ששם תקרה ברורה על השליטה שלו במשחק.
הדוגמא הבולטת ביותר לתנודות החדות שלו היא דווקא המשחק שניצח בלי דוראנט הפצוע את יוסטון בחוץ (עם 23 נק' ברבע המכריע), והעלה את גולדן לגמר המערב בפלייאוף 19'. את המחצית הראשונה סיים עם 0 נקודות ו 5 זריקות שדה בלבד, שקליי שלהט בחצי הראשון עם 21 נק' שמר אותם במשחק, ובכך אפשר שההתפוצצות של סטף תהיה רלוונטית ולא שהמשחק כבר גמור.
כיצד המפגשים של הארדן ולברון (שהיו בשיא כוחם), מול המפלצת מהמפרץ השפיעו על מורשתם?
ג'יימס הארדן
הזקן שהיה אופציה שלישית בת'אנדר עבר ליוסטון כדי להיות בעל הבית. הוא הוביל חבורה עמוקה אך מוגבלת התקפית וניצב בפני קיר מקצועי בכל פלייאוף ופלייאוף.
הטרייד שביצע הג'נרל מנג'ר השאפתני של יוסטון דריל מורי על כריס פול המנוסה בקיץ 2017 נועד כדי שיהיה לצידו כוכב מוכח ברגעים שהוא פחות טוב / בספסל.
זה קרה באופן מושלם בפלייאוף 18' – יוסטון הקשוחה שנבנתה לגבור על גולדן עתירת הכישרון הובילה עליהם 3 -2 בגמר במערב, שפול לוקח פיקוד על שני המחציות השניות של משחקי 4 ו 5 (31 נק' ו 5 אס' על איבוד בודד במצטבר), שהלכו ליוסטון בקושי רב. רק שאז פול נפצע בסוף המשחק החמישי וכל יחסי הכוחות השתנו. למרות זאת הארדן וקבוצתו לא וויתרו והשיגו יתרון 17 בתום הרבע הראשון בחוץ במשחק השישי ויתרון 11 במחצית של המשחק השביעי והמכריע בבית, אך השמיכה הייתה קצרה מדי ובהיעדר פול יוסטון קרסה במהירות. הארדן זכה למחמאות על הפייט שנתן ללוחמים וקיבל הנחה בעקבות פציעת פול.
במפגש הנוסף מולם שנה אחרי בפלייאוף (הפעם בחצי גמר המערב), הארדן כבר קיבל חצי ביקורות וההאשמות קשות שלא השכיל לנצל את פציעת קיידי שנפצע לקראת סוף רבע שלישי בגיים 5 (ושלא היה זמין להמשך הסדרה).
אסור לשכוח שעד רגע פציעת דוראנט יוסטון עמדה מולם בגאון (יוסטון הייתה בשוויון מוחלט בסדרה עם 2-2 ושוויון בסיום הרבע השלישי בגיים 5), מול הקבוצה המוכשרת וכנראה הטובה בהיסטוריה.
למרות ההזדמנות שפוספסה הארדן היה דומיננטי ואפקטיבי בסדרה עם 34.8 נק' ב 59% TS.
על אף הניצחונות של גולדן, למעלה מסדרה וחצי הארדן יכל לה, ופציעה של פול ב 18' כנראה שמנעה מהם לגבור על המפלצת מהמפרץ ולקחת אליפות גדולה מהחיים באותה עונה.
אחרי האכזבות הגדולות בשתי העונות האחרונות פול עבר בטרייד והארדן אחרי עוד עונה שהסתיימה בסיבוב השני עזב את יוסטון וניסה את מזלו בכמה מועדונים ששם כבר היה מעבר לשיאו ושימש ככוכב משנה ללא הרבה הצלחה ועם המון עליות ומורדות במשחקו (ועם לא מעט רגעי שפל במשחקים חשובים).
גזר הדין:
הארדן הרוויח בצדק רב את תדמית הצ'וקר שבורח מהכדור / לא מתפקד שנוצרה לו בפלייאופים רבים, אך הדבר התעצם במיוחד שהיה מעבר לשיאו ושימש ככוכב משני.
בשיאו (שהתרחש רק ביוסטון), היה סקורר מחונן עם 3 זכיות בתואר מלך הסלים של הליגה שמתוכן שתי עונות של 34 נקודות ומעלה (שני רק לווילט ובשוויון עם מייקל).
לא הרבה נשאו בנטל התקפי כמוהו והוא היחידי שהיה כפסע מלגבור על הקבוצה החזקה במילניום במתכונתה הבריאה.
את השנתיים שהסתיימו בהפסדים קורעי לב מול הלוחמים בשיא כוחם לא נכון למתג בעיקר ככישלון שלו אלא יותר כשילוב של חוסר מזל והגעה לקצה הפיזי והמנטלי של שחקן. בתרבות הספורט העכשווית (והרדודה), שאומדת שחקנים רק על פי מספר הטבעות, הארדן ייזכר כעוד כוכב כושל שלא השכיל להגיע לארץ המובטחת. בהסתכלות רחבה יותר, למרות האכזבות הרבות, הארדן בעל קריירה מפוארת. הוא תמיד היה הישגי, שיפר קבוצות והרים את הרצפה שלהן, ויעידו על כך 17 פעמים שהוא הגיע לפלייאוף מתוך 17 עונות. יותר מכל נזכור ממנו את תקופת השיא ביוסטון שאיתה הגיע לגבהים חדשים עם יכולת בפיק שאין לחלק נכבד מהכוכבים שזכו באליפויות.
מבין אלו שלא זכו בטבעת הוא האיכותי מכולם ביחד עם אלג'ין ביילור האגדי.
לברון ג'יימס
בפיינלס 16' המלך נדרש לספק את הופעת הגמר הטובה בהיסטוריה ולסדרת נפל של סטף קרי על מנת לחזור מפיגור 3-1 ולגבור עליהם בקושי רב על חודו של פוזשן במשחק השביעי. הם היו הקבוצה הנחותה באופן משמעותי וברור לכל.
ההתמודדות של לברון אחרי צירוף דוראנט ללוחמים דומה לאדם הדוחק בקושי רב משקולת השווה למשקל גופו, ואז שמוסיפים לו עוד משקל כזה הוא קורס במהרה.
בשתי הסדרות הבאות מולה קליבלנד לא נתנה להם פייט אמיתי ולא היוותה עליהם איום בשום שלב.
במפגש הראשון ב 17' עוד היה לקאבס סיכוי תיאורטי שקיירי היה בקבוצה אבל לא היה להם אף עוגן הגנתי איכותי שיכל להתמודד ולכסות על כמות הנשקים הבלתי נגמרים של הגולדנים והסדרה נגמרה בסוויפ ג'נטלמני.
ב 18' הסדרה הייתה גמורה מראש לאחר שקיירי עזב ולצד לברון היו אסופה של שחקנים מאוד מוגבלים. עם זאת, לברון כמעט והצליח לגנוב שני משחקים בסדרה כולל תצוגה היסטורית במשחק הראשון בחוץ הכוללת 51 נק', 8 אס' ו 8 ריב'. החטאת עונשין בסיום המשחק של ג'ורג' היל, וג'יי אר סמית' (הדביל), שחשב שהם ביתרון הרסו את אחת ההופעות הגדולות בתולדות הגמרים והמשחק השלישי הכי טוב בקריירה של לברון בשילוב יכולת וחשיבות (אחרי גיים 6 מול בוסטון ב 2012 ו גיים 5 מול דטרויט ב 2007).
גזר הדין:
בסופו של יום לברון נכנע לגולדנים בלי הרבה תחרות וגירד ניצחון בודד משתי סדרות.
אלו היו 2 עונות שיא של לברון "שבוזבזו" מול קבוצה שכמעט ולא היה לו סיכוי מולה.
למרות הנחיתות ברמה הקבוצתית הוא הוכיח בסדרות אלו שהוא עדיין השחקן הטוב בפלנטה עם הכדורסל השלם אי פעם – טריפל דאבל הכולל 33.8 נק' ב 62% TS, בשכלול שתי הסדרות.
המפגשים הללו אמנם פגעו במאזן הגמרים שלו (שכבר לפניהם היה שלילי עם 4-3 לחובתו), אבל ממש לא בתדמיתו.
להיפך, הנראטיב שלו רק התחזק. מספרי 2 ו 3 בעולם (שספגו מפלות קשות עונה לפני), ושכבר הפסידו לו בגמרים, החליטו לאחד כוחות על מנת לגבור על השחקן ששלט בליגה ביד רמה באותו עשור.
תודה רבה,
לדעתי אי אפשר לשפוט את לברון והארדן על ההפסדים לגולדן הגדולה במקרה של הארדן הסדרות האלה אפילו צריכות להיות לזכותו. הוא היחיד שהקשה באמת על גולדן סטייט הבריאה.
השנים האחרונות של דוראנט והארדן הורסות את המורשת שלהם אבל בסופו של דבר הם שניהם יזכרו כשניים משחקני ההתקפה הטובים ביותר שהיו.
את סטף יזכרו גם בזכות האליפות ב22 שהייתה חד משמעית רשומה על שמו ולכן העזרה שהוא קיבל מקיידי תקבל פחות מקום
תודה
בגלל שהארדן בלי טבעת וקיידי בלי טבעת ללא גולדן אז כל נפילה שלהם תקבל הד גדול יותר.
סטף מקבל נקודות לא מעטות שזכה באליפות לפני ואחרי אבל 3 השנים המלאכותיות מדי עם קיידי לא צריכות להוסיף יותר ממה שצריך למורשת שלו. הם הגיעו על רקע ההחינקות שלו בגמר 16', שגם שם דוראנט היה דומיננטי ביותר פעמים ממנו כפי שצויין.
באופן כללי דוראנט הוא אחד מהאובר רייטד הגדולים, אבל להשוות אותו לסטף, ועוד לתת לו את הבכורה זה פשוט לא להבין כדורסל.
ההגדרה אוברייטד פחות מתאימה לו. יותר נכון כישרון מבוזבז.
לא השוותי לסטף (בראי ההיסטוריה הוא גדול יותר ממנו), פשוט הבאתי דוגמאות שבתקופה שלהם ביחד דוראנט היה יותר דומיננטי/חשוב בכמה וכמה מקרים.
אה אז הבנתי אותך לא נכון.
דוראנט אחלה סקורר. אבל זה כל מה שהוא תמיד היה. הגרסה הכי מוצלחת של מישהו כמו לו וויליאמס או קולין סקסטון. הוא אטברייטד בעיני בגלל שמייחסים לו יותר מזה
אין סקורר מוכשר יותר מדוראנט בהיסטוריה. אין בלטה שהוא לא קולע משם על אוטומט. הוא גם שומר מעולה בשיאו. זה הרבה יותר מכל דימוי מוצלח לסקוררים שציינת.
מזל, פציעות, החלטות לא טובות ובעיות מנהיגות מנעו ממנו לקחת אליפות בכוחות עצמו.
אל תשכח שהוא היה נגיעה מלעבור את גס שעשתה מולה מהפך.
דברים יכלו להתגלגל אחרת ובוודאות דוראנט הוא שחקן שיכול לקחת קבוצה על גבו, פשוט הוא וויתר מהר מדי וגמר את שנות הפריים שלו בקבוצה שאף אחד לא ייתן לו קרדיט מלא ואמיתי (ובצדק), על מה שעשה שם.
אם היה נשאר באוק או עובר לקבוצה אחרת שהיא לא גס אז היה לו סיכוי טוב וגם היה מקבל את הקרדיט במידה והיה זוכה באליפות.
אין סקורר מוכשר יותר – מסכים. אין בלטה – מסכים. גם שומר מעולה. אפילו לא בשיאו, גם עכשיו הוא אחלה שומר. אבל דוראנט הוא שחקן של 1 על 1. תן לו את הכדור הוא יקלע. תגיד לו לשמור הוא ישמור. אבל קבוצה שרצה ביחד, עובדת ביחד, מתגברת על היריב ביחד – כל זה פשוט לא נמצא אצלו בתודעה. וזה לא עניין של תפקיד – כלומר ברור שסטף או כריס פול הם כאלו, אבל גם פול פירס שחקן של חמש על חמש. גרנט היל. קווין גרנט. גם אבדיה. זה אפילו לא עניין של אינטלגנטציית משחק, כי דוראנט מבין עניין וקורא מגרש. אבל בתודעה, הוא בסוף שחקן של 1 על 1. ובמובן הזה הוא בסירה עם לו ויל וקולין סקסטון. או סטפון מארבורי.
ואם אני צריך להביא מישהו לקבוצה שישים את הכדור בסל, דוראנט הוא הבחירה הכי טובה בהיסטוריה לזה. אם אני צריך לבנות קבוצה, הוא לא.
זה בעיני גם ההבדל בין טייטום לג'יילן בראון. למרות שטייטום יותר אינטלגנטי, אני מעדיף את בראון. בדיוק מהסיבה הזו
במה הוא שונה מקובי שחי בתודעה שהוא זורק על 5 שומרים ויכול לקלוע כל זריקה? דוראנט פחות מגלומן ממנו ב 1 על 1. הוא פחות יכול להוביל כדור כמוהו בגלל המימדים שלו אבל לא אנוכי כמוהו.
הדוגמא בין טייטום לבראון לטעמי לא נכונה. ההבדל ביניהם שבראון מתעלה שחשוב הרבה יותר מטייטום. פחות קשור לקיידי.
לא סובל גם את קובי, אבל לא מהסיבות האלו. קובי אולי לא ראה את החברים שלו לקבוצה, אבל הוא כן שיחק עם כל הקבוצה. קשה לי להגדיר את זה מחוץ למבחן העין. אולי דרך אייברסון – היה ברור לכולם שעובדים בשבילו. שזה המטרה שלהם על המגרש, כולם. לעבוד בשביל אלן. הוא היה סקורר ותחנה אחרונה, אבל עדיין הוא לקח את הקבוצה שלו על הגב. קובי היה יותר אסהול אבל גם עשה את זה. דוראנט לא.
יודע שזו לא טענה ממש אלא יותר תחושה. אנסה לחשוב על טיעונים לזה
אולי ניתן להגדיר זאת שדוראנט שיחק ב"אי" משל עצמו, שהוא מתפקד רק כמכונת קליעה בלי נשמה וזה תפקידו העיקרי בלי מחשבה ודאגה איך לשפר את חבריו גם אם זה לא כלול רק במסירות אלא גם במילה טובה ומנהיגות שמשולבת עם אש בעיניים ולראות את האחר. אדישות ואפאטיות יחסית שלא אופיינית לשחקן שמוביל קבוצה. כנראה לזה אתה מתכוון ויש משהו בדבריך.
נכון, ואולי אפילו עוד קצת יותר מזה – כשסטף זז, גם בימים שהוא לא קולע ומפוזר ואפילו כופה זריקות על המשחק, הוא לא רק רץ מצד לצד ומנסה להתפנות לזריקה. הוא זז כמו זרזיר. לא בקטע של התפעלות, אלא בניסיון לתאר – זה מרגיש שבתפיסה שלו זה לא חמש גברים שרצים אחרי הכדור, אלא קבוצה שמנסה להסתנכרן ולעבוד ביחד כדי להשיג יתרון. כשזה עובד – ג״ס, סן אנטוניו, סקרמנטו, דטרויט – זה נורא יפה. ומעבר לאסתטיקה, זה גם נכון. זה הופך כדורסל למשהו יותר, לאמנות. ויש שחקנים שהתפיסה שלהם למשחק נמצאת בטריטוריות האלו. וכל פעולה שלהם היא חלק מהדבר הזה, גם כשהמשחק שלהם סוליסטי ומכוער. אפילו הירו בול יכול להיות חלק מזה. ויש שחקנים שלא, גם כשהם רושמים 3 אסיסטים בערב. שחקנים שבשבילם כדורסל זה לקחת את הכדור ולשים אותו בסל.
פחות מסכים על הדוגמא המקצועית של סטף כי במקרה שלו התנועה שלו זה חלק מהסט כלים שלו שגם אם זה לא מתרגם לקליעה שלו זה פותח נתיבים אחרים לחבריו.
אני איתך יותר בדוגמא של קובי שהוא אגואיסט רצח אבל הכי חותר לניצחון עם אש בעיניים ודואג שחבריותמיד יתנו את ה 200% כל משחק ומרים אותם שקשה, ולדוראנט אין את זה.
לא חושב שטייטום יותר אינטליגנטי מבראון, אפילו ההפך.
נכון. בחירת מילה לא טובה. אולי אלגנטי זה מתאים יותר
אני ממש לא אוהב את הקאפקייק אבל לשים אותו בסירה אחת עם לו-וויל וסקסטון זה לא רציני
בס"ד
תודה רבה.
הארדן בשיאו היה מפלצת התקפית.
אין מצב שדוראנט בסוף גדול יותר מסטף מצטער. לסטף יש 2 אליפויות בלעדיו בגולדן סטייט.. דוראנט מחוץ לשם הוא סקורר אדיר וחד פעמי אבל לא הנהיג אף קבוצה לאליפות.
זה לא מה שרשמתי. אני חוזר על זה שוב: סטף קרי גדול יותר היסטורית מקווין דוראנט בלי כל ספק.
מנגד, בתקופה שלהם ביחד דוראנט היה לא פחות חשוב ואף בכמה מקרים היה גם יותר משמעותי כמו המקרים שציינתי עם יוסטון ב19' והגמרים מול קליבלנד.
לא אהבתי את ג'ס עם כל השלשות שלהם. לדעתי הרסו את המשחק. כולם התחילו לזרוק שלשות. אין משחק. למה להתאמץ? אפילו סנטרים זורקים לשלוש! אתם מדמיינים את שאק זורק משלוש?
לכן שמחתי מאוד על הנצחון של קליבלנד. ולברון, שהיום מאוד מושמץ, היה בשיאו והתקבע אצלי כשחקן השני בטיבו בהיסטוריה. התאמץ, נלחם, הגן, ריכז וקלע. רק לחשוב מי היו לצידו אז.
מסכים לגמרי שתוצאות הפלייאוף של 2016 הזיזו לוחות טקטוניים בליגה, הן עבור קבוצות (אוקלהומה, גולדן סטייט, קליבלנד) והן עבור שחקנים שציינת (ולא רק הם), אבל גזר הדין, שלי לפחות, בנוגע לשחקנים הללו לא נובע רק ממה שקרה להם בפלייאוף 2016 או בעקבותיו, אלא גם, ואולי בעיקר, ממה שקרה להם לפני ואחרי אותו פלייאוף – לברון וסטף יותר לטובה, דוראנט והארדן יותר לרעה, אבל בכל המקרים לפי כל הקריירה שלהם.
אתה צודק בזה שמסתכלים על קריירה שלמה ולא על שנתיים אבל יש עונה אחת או שתיים שיכולות להגדיר ולשנות קריירה של שחקן. (כמו האליפות של דירק שלפניה נחשב ללוזר גדול ואחריו הפך לאגדה שכל תדמית הלוזר התפיידה לה).
ללברון ולסטף יש רזומה להתפאר לפני ואחרי אז זה פחות מגדיר אותם וקריטי להם לעומת השניים האחרים.
להארדן אין הרבה לפני ואחרי להתפאר אבל דווקא השנתיים שהתמודד מול גולדן הוסיפה לו הרבה נקודות (לאדם רציונלי והגון שלא סופר רק טבעות).
צריך לקחת בחשבון שלברון והארדן היו ממש בפיק שלהם שפגשו את גולדן המפלצתית והיה קשה עד בלתי אפשרי "לממש" את היכולת הטובה שלהם לכדי טבעת בגלל רמת היריבה. אז צריך לפחות להסביר את ההקשר (כמו אצל לברון שגרם להם להתאחד אחרי שניצח אותם ושלט בליגה), ולפרגן לו ועוד יותר להארדן שמשך אותם עד הקצה והיווה את האתגר הכי גדול עבורם בשנות שלטונם.
השנתיים האלו היו פיק של ארבעת השחקנים הכי משמעותיים באותו עשור, ששניים מהם חברו אחד לשני ברגע מפתח, ושינו את מאזן הכוחות. אז נכון שזה רק שנתיים אבל אלו היו שנתיים גורליות וסופר איכותיות, שמרגישות הרבה יותר בסיפור שלהן ובהשלכות שלהן על אותם השחקנים.
מסכים עם כל מה שכתבת על השחקנים הספציפיים, אבל דוגרי גם אם הארדן היה לוקח אליפות ביוסטון, ודוראנט באוקלהומה, אבל המשך הקריירה שלהם היה נראה כמו שהוא נראה בפועל, זה היה משפיע על גזר הדין שלי. או בניסוח אחר – זכיה באליפות לא הייתה משנה יותר מדי את מה שאני חושב עליהם (וגם על בארקלי או ווסטברוק).
ברור שזה היה משנה את ההסתכלות, אם דוראנט סוחב את אוקלהומה לאליפות אני מחזיק ממנו הרבה יותר…
נכון להיום הוא סקורר על, אבל קאפקייק שלא סחב קבוצה לאליפות. תאר לך שגארנט לא לוקח אליפות בסלטיקס, או בילאפס בדטרויט. תראה מה אליפות בטורונטו עשתה לקוואי.
עכשיו תאר לך מה זה יעשה למעמד של ג'יילן בראון יחסית לטיייטום אם הוא לוקח אליפות בפילי.
מסכים.
גם אליפות אחת יכולה לשנות קריירה של שחקן.
הדוגמא הכי מובהקת זה דירק שלפניה ואחריה המורשת שלו השתנתה מקצה לקצה.
זה עניין סובייקטיבי, אז בוודאי שלא אטען שאתה טועה, אבל אני באמת לא רואה את זה ככה:
.
קוואי למשל שחקן אדיר לדעתי, אבל גם אני חושב שאלמלא הפציעה של דוראנט וקליי לא היה לוקח אליפות שניה, ולא חושב שזה היה משנה משהו באיך שאני תופס אותו. כנ"ל אם הכדור ההוא שקפץ על הטבעת מול פילי לא היה נכנס בסוף. גארנט היה שחקן מצוין הרבה לפני שזכה באליפות, ובילאפס כנ"ל – אליפות אחת, אבל שנים ארוכות של משחק מצוין ברמות הגבוהות ביותר, וזה בטח נכון לגבי דירק הגדול.
.
מזווית אחרת – אם אני משנה את ההיסטוריה, וגורם לסטוקטון להחטיא את השלשה המפורסמת ההיא מול יוסטון, ואז גם מחבל באיזה גיד של רודמן או פיפן, ואז בוויקיפדיה פתאום כתוב שצ'ארלס בארקלי לקח אליפות אחת, באיזו מידה זה משנה את ההערכה שלך אליו? כנ"ל סטוקטון, מאלון וכו'.
.
מעוד זווית אחרת – אני יכול להבטיח לך שגם אם לווסטברוק היו שלוש אליפויות עדיין הייתי משוכנע שהוא דביל.
.
אם אתם מדברים על הדימוי הציבורי אז סבבה, אני לא מתווכח על מה משנה לאנשים אחרים, אבל לדעתי האישית אליפות אחת לכאן או לשם לא באמת עושה את ההבדל.
בתור אחד שמסכים שאליפות היא ממש לא חזות הכל עדיין יש לה משמעות בטח לשחקן שאין לו ברזומה לפחות אחת כזו. בסופו של יום גארנט ודירק היו נחשבים לעוד שחקנים סופר מוכשרים שלא זכו לקחת אליפות. טבעת "מקשטת" להם את היכולת שאתה ואני מעריכים גם בלי הטבעת.
נשאר חלוקים
אליפות של הארדן, בטח מול גולדן המפלצתית הייתה משנה לו את הקריירה ברמת האליפות של דירק או לא רחוק מזה, גם אם אחרי זה לא היה משיג כלום.
אצל דוראנט זה שונה, כי אליפות והוא נשאר באוק ויכל להתפתח איתה כמו שסטף התפתח עם גולדן (וגם אחרי הפציעות עדיין זכה ב 22' רגע לפני שהקסם נגמר).
עניתי לגולן, אז לא אחזור על הכל, אבל נראה לי שאתה מדבר על דימוי ציבורי, ואני לא יודע להפריך או לאשש את הטיעון שלך בנוגע לציבור, אז רק אומר שאני אישית לא חושב ככה.
לא יודע אם זה רק ציבורי. יש אפקט בטבעת לשחקן שזה חותמת שהוא השיג בכוחותיו וכישוריו את היעד הכי נכסף בקריירה ובלעדיו הקריירה שלו כביכול לא "שלמה".
בכל מקרה זה יצר דיון מעניין שאני שמח שהפוסט שלי העלה
אני לא סובל שמתכיינים על ההשגים של דוראנט בגודלן (לא אתה NBA בדם). גולדן אחלה קבוצה, אבל בסופו של דבר בהסתכלטת הסטורית שחקן על אחד בלבד היה שם, גם בשנות השיא, וזהו כמובן סטף, וכמו שציינת היו לזה מגבלות ממש, וקיידי נתן שם בשתי עונות האליפות איתו עונות מטורפות באיכותן, והוא זכה בצדק גמור בFMVP וממש לא ברור שבלעדיו באותם שנתיים ג"ד הייתה זוכה באליפות או אפילו מגיעה לגמר. אולי באליפות הראשונה באמת מיד אחרי הצטרפות דוראנט ניתן להגיד את זה, וגם שם אפשר להגיד שלמרות דוראנט לברון הרי ניצח משחק אחד בגמר הזה – מה היה קורה בלעדיו? שנה לפני כן ראינו מה קרה. לברון ניצח אותם. וכן כמו שאתה זכרת בכתבה ב2017 בגמר המערב – שקוף שלא דוראנט פשוט לא היו מגיעים לגמר – והנה ב2018 כשהוא נפצע הפסידו לטרונוטו 2-4. דוראנט שחקן אדיר, ושתי הטסעות שלו והFMVP שלו שמים אותו לא רחוק בכלל מהאקים (שזכה בטבעות שלו, ניתן להגיד, בזכות שנות ההפסקה של מייקל. אני לא אומר את זה – אבל זה טיעון לא פחות רלבנטי מאשר הטענות נגד KD)
המעבר של קיידי ללוחמים הרס את הספורטיביות ופגע ביכולת להעריך כוכבים.
הארדן ולברון הם הנפגעים העיקריים בסיפור (וחלק ממטרת הפוסט הוא להתייחס לרמה שהציגו במפגשים מולם ולנסיבות המקילות בגלל הבדלי הרמות), אבל הם לא אשמים. מי שאשם זה סטף וקיידי שלא רק שפגעו בספורטיביות אלא גם פגעו בעצמם, כי שאתה בוחר להתחבר ליריב שלך ברגע קריטי אתה מסמן שאתה פוחד להתעמת ובוחר בדרך הקלה, אז שניהם הרוויחו ביושר רב את זה שלוקחים את האליפויות שלהם בצורה פחותה מאליפויות אחרות.
נכון שהאקים לקח בשנים שג'ורדן לא היה אבל הוא לא עשה פעולה אקטיבית שעשתה לו חיים קלים לעומת סטף וקיידי, וגם שני האליפויות שלו היו מיוחדות (הראשונה בלי כוכב לצידו, השנייה מהמקום השישי בלי ביתיות).
להגיד שדוראנט יכול היה להיות טופ 10 היסטורי אבל סובל מחוסר מזל *וחוסר מנהיגות*,
זה כמו להגיד שאני יכולתי להיות טופ 10 היסטורי, אבל סובל מגובה נמוך וקליעה רעה.
דוראנט קלע היסטורי, שלא היה מוביל בעצמו קבוצה לאליפות גם אם הפיק שלו היה נמשך 50 שנים.
זו דמגוגיה
למה לא? דוראנט היה כפסע מלהדיח את גולדן עם סיכוי טוב להשיג טבעת ב16'. וגם אם היה מפסיד בגמר, היה נשאר באוק והיה מתמודד ברצינות על אליפות כל שנה בקבוצה שרצה ביחד עם כימיה וחיזוקים לפי הצורך.
חוץ מזה היו פציעות של ראס ושלו שהרסו שתי עונות ועוד הפסד דרמטי לספרס ב 14' בגמר המערב.
היה גם את הדריכה על הקו בגיים 7 מול מילווקי, שבלי הדריכה הם עולים לגמר מזרח וכנראה עוברים את ההוקס של יאנג ומגיעים לגמר מול הנטס.
את הפיק שלו הוא בזבז בגולדן שבסוף הסתיימה עם פציעה של עונה שלמה. זה 4 שנים יקרות שיכל גם יכל לקחת אליפות, וכפי שציינתי היה לו גם הזדמנויות אחרות שפוספסו מכל מיני סיבות.
בפיק שלו היה שחקן על ללא עוררין. אי אפשר להקטין אותו כשחקן. אפשר את האישיות אבל ממש לא באופן מקצועי בשיאו.
אם לא היה דורך על הקו בחצי גמר המזרח אולי היה זוכה באליפות.
טוב.
ואם סטף לא היה מודח בפליי אין השנה אולי הווריורס היו זוכים באליפות. איזו החמצה.
מנהיגות זו אולי התכונה הכי חשובה בשביל להוביל קבוצה. הרבה יותר מעוד כמה אחוזי דיוק בקליעה או מסירה.
בלי זה, כל התיאוריות שלך הן בסך הכל סיפורים יפים.
להזניח את התכונה הזו בסט היכולות של שחקן שמתיימר להוביל קבוצה זה פשוט לא רציני.
ועוד לקרוא לו אלפא…
גם שחקן גדול ככל שיהיה זקוק שדברים ילכו לצד שלו. קוואי ניפק פלייאוף סופר מרשים ב 19' אבל בלי פציעת דוראנט וקליי היה מפסיד בקלות לגולדן ואליפות לא הייתה לו. אולי גם זו תיאורה.
ציינתי שמנהיגות זה תכונה חשובה לשחקן ולדוראנט יש בעיות מנהיגות.
במספר פעמים בגולדן דוראנט לקח פיקוד על סדרות חשובות והוא היה לפרקים האלפא בקבוצה, במובן של המוציא לפועל העיקרי שמכריע משחקים.
מנהיג לא מנהיג, דוראנט עשה גמר ב 12' והיה נגיעה מלהדיח את גולדן ההיסטורית. אז אולי הוא לא מנהיג אבל הוא מספיק מוכשר כדי לפצות על כך ולהוביל קבוצה להישגיות.
1.להיות קרוב זה לא הישג
2. הוא היה קרוב להדיח קבוצה שלא זכתה באליפות
3. בסופו של דבר בכל אליפות בהיסטוריה היה אפשר לא לזכות, וכל מי שלא זכה, יכול היה לזכות בתאוריה. בסופו של דבר מה שהופך שחקנים לגדולים זה שהם ידעו להתעלות ולהביא את שבריר האחוז שמטה את הכף לטובתם.
אז ברשותך אני אפסיק לשחק בנדמה לי.
הוא כמעט ניצח קבוצה שהייתה אלופה ורחוקה פוזשן מריפיט. אז סעיף 2 מתבטל.
גם מי שאלוף יכל בסיטואציה אחרת ליפול בדרך.
עם כל הכבוד להתעלות של קוואי עם דוראנט וקליי בריאים הוא מקבל סוויפ ג'נטלמני במקרה הטוב.
גם לסטר יכולה לקחת אליפות, ומקום שמיני יכול להדיח את מקום ראשון.
בגלל זה עדיף להתעסק במה שקורה, ולא במה שיכול היה לקרות.
האם קוואי היה מנצח את גולדן עם קיידי וקליי בריאים?
האם הניקס היו מנצחים את הספרס עם וומבי בריא?
וומבי היה בריא. פוקס סחב פציעה.
ולשאלתי?
בדיוק.
אבל אם וומבי היה פצוע, היינו קוראים עכשיו תגובה על זה שלניקס היה מזל, והם לא עוברים אם הוא בריא.
ולשאלתך – אני לא יודע מה היה קורה בתרחיש דמיוני שהמצאת. אני יודע מה קרה במציאות.
אני יכול לנחש מה נראה לי, אבל יש סיבה שאני לא ממלא טוטו.
ברור שמזל. מספיק היה להם טיול שנתי במזרח אז גם יהיה להם טיול בגמר במידה וומבי היה פצוע.
מנגד, גם לפני שהתחיל הגמר לניקס היה סיכוי סביר לנצח את הספרס עם וומבי לעומת גולדן שהייתה בלתי מנוצחת 3 שנים עד פציעתו של קיידי. אז אין פה ניחושים. גולדן ניצחה את כולם והפסידה רק שהיה לה מכת פציעות. לא צריך להיות גאון גדול כדי להעריך בביטחון שטורונטו הייתה מפסידה להם
עוד לפני הגמר היה להם סיכוי סביר?
אם אמרת את זה גם לפני הגמר,
אני מקווה שעשית קופה רצינית.
בכל אופן, אנחנו קצת במעגל.
אני אצמד לדברים שקרו בפועל, ברשותך
בו נגיד שהיה להם סיכוי ריאלי בהרבה מטורונטו נגד גולדן בהרכב מלא, שאתה מסרב בתוקף לענות מי היה מנצח כי אתה מדמה זאת לניחושים בטוטו שהתוצאה ברורה לכל.
ברור שגולדן הייתה פייבוריטית עצומה. אתה צריך אותי בשביל להגיד את זה?
אבל היא לא שיחקה בהרכב מלא, ולכן זה פשוט לא משנה.
משם כל דבר שקרה הוא ספקולציה שלך שהיא פשוט חסרת משמעות.
לעולם לא נדע מה היה קורה בפועל.
הרי היא הייתה פייבוריטית עצומה גם כשהובילה 3-1 על קליבלנד.
משנה כי אם קוואי היה עובר את גולדן בריאה ההישג שלו היה מקבל משמעות כפולה ומכופלת.
ואם קליי היה נשאר בריא ? ולא נפצע במשחק 2 מחמיץ את 3 ונפצע שוב בשישי ?
אני מאמין שגולדן סטייט הייתה מנצחת. גם בלי דוראנט.
ואתה ?
שאלה קשה.
מצד אחד גולדן הפסידה בדו ספרתי גם בגיים 4 בבית שקליי היה. מהצד השני קליי להט בגיים 6 ולא היה זמין לרבע האחרון שאותו טורונטו ניצחה ב 6, שבתום ברבע השלישי הייתה בפיגור 2.
מאמין שיש יותר סיכוי שגולדן היו לוקחים לפחות אחד משני המשחקים (אחד מלא בגיים 3 וגיים 6, לקראת סוף רבע 3 שקליי פספס), מאשר שטורונטו היו לוקחים אחד לפחות, אבל מאוד קשה להכריע. אז נלך על גולדן בעשירית האחוז.
תודה. פעם בכמה זמן משתחרר לך הקפיץ ואני פה כדי להחזיר אותו למקום.
אז ככה – לא היה ניפוץ של שום נורמה ספורטיבית. דוראנט הבין שלהמשיך לשחק לצד ראס לא יכול להוביל אותו לשום מקום (מה שהבינו על בשרם לאחר מכן רבים אחרים בליגה כולל לברון). יכול להגיד לך שכמי שמאוד תפס מדוראנט אני פשוט חיכיתי ליום שהוא יפרד כבר סוף סוף מראס האסימון אצלי לגבי ראס נפל אצלי שתיים שלוש עונות קודם לכן. לא היה מאושר ממני שהוא הגיע ללוחמים שהיו קבוצה טובה שצרפה אליה עוד כוכב מה שלברון לא הפסיק לעשות כל הקריירה (לבנות הרכבי כוכבים).
לברון בשבילי מחזיק רק בשלושה תארי אליפות לא ארבע. האליפות מול גולדן סטייט הושגה במירמה. הוא עשה הליכה מעל גרין והראה לו את החואבוס גרין הורחק ומאותה רגע לא היה ללוחמים מה למכור. בלי ההליכה מעל גרין וההרחקה שלו הלוחמים היו זוכים באותה עונה.
היו בעבר קבוצות כוכבים שנבנו: ווילט עובר ללייקרס, מאלון לפילי, בארקלי ליוסטון, גארנט ואלן לסלטיקס ועוד. לברון לא חידש כלום וזכותו לעבור למקום עם פוטנציאל הצלחה. מה ציפית שיישאר בחור של קליבלנד עם הכלום שהיה לו שם?
אין תקדים בהיסטוריה ששחקן עובר לקבוצה שניצחה אותה עונה לפני, שהיא במקרה אלופה, עם מאזן היסטורי והייתה רחוקה פוזשן מריפיט. אין דבר שמתקרב לזה.
לברון ממש הכריח את גרין לבעוט לו בביצה. באמת שחבל שלא הרחיקו את לברון על התגרות.
חוץ מזה נגיד ובגלל גרין הפסידו את גיים 5. היה לגולדן עוד 2 משחקים לתקן עם גרין כולל משחק 7 בבית והם הפסידו את שתיהם.
אדוני, הייטריות משנה לך את העובדות.
תגיד תודה שהוא סופר את שלוש האליפויות האחרות כולל הבועה חחח
השליח בדרך אליו עם שלושה זרי פרחים על כל אליפות שהוא אישר ללברון.
אם תמשיך להתנהג ככה אני אבטל גם את האליפות בבועה. ראה הוזהרת. 🙂
🙂
מה שלברון עשה ששינה את הסדרה הזאת נראה לך תקין? ההחלטה של הליגה להרחיק את גרין נראתה לך תקינה?
תזכורת כמה מנוול הוא לברון :
דריימונד גרין הורחק למשחק אחד בלבד (משחק מספר 5), והאירוע המדובר התרחש בפועל בסדרת הגמר ההיסטורית של שנת 2016 בין קליבלנד קאבלירס לבין גולדן סטייט ווריורס .תקציר האירוע (משחק 4, גמר 2016)התקרית על המגרש: במהלך הרבע הרביעי, לברון ג'יימס ודריימונד גרין התנגשו והסתבכו זה בזה. גרין נפל לפרקט, ולברון, בניסיון לחזור להגנה, צעד מעליו (Step-over) בצורה שנתפסה בעיני גרין כמשפילה ומזלזלת.התגובה של גרין: בעודו על הרצפה, גרין הגיב בזעם ושלח את ידו בתנועת מכה לכיוון המפשעה של לברון. לאחר מכן השניים קמו, התעמתו פנים אל פנים והחליפו מילים קשות (לברון טען לאחר מכן שגרין קרא לו "כלבה").סיבת ההרחקה והשלכותיהצבירת נקודות בלתי ספורטיביות: הליגה לא הרחיקה את גרין מיידית, אלא ביצעה בדיקה חוזרת לאחר המשחק. ה-NBA החליטה להעניק לגרין עבירה בלתי ספורטיבית בדיעבד (Flagrant 1). כיוון שזו הייתה העבירה הבלתי ספורטיבית הרביעית שלו לאורך אותה פלייאוף (לאחר תקריות קודמות, כולל בעיטה במפשעה של סטיבן אדאמס), הופעל נגדו עונש הרחקה אוטומטי למשחק הבא.נקודת המפנה בסדרה: גולדן סטייט הובילה 3-1 בסדרה לפני ההרחקה. חסרונו של גרין במשחק 5 אפשר לקליבלנד לנצח, לקחת את המומנטום ולספק את הקאמבק הגדול ביותר בתולדות גמרי ה-NBA בדרך לזכייה באליפות (4-3). עוד אחר כך האוהדים של לברון מתגאים בקמבק הזה. אני גם הייתי מוריד ללברון את הביצים אם הוא הולך מעלי ככה.
הדבר המדהים הוא שהליגה הקנויה של לברון שידרגה את העבירה לפלגררינט אחרי המשחק למרות שידעו את ההשלכות.
עזוב אנחנו מכירים את הסיפורים האלה זה לא עושה עלינו רושם.
לברון הוא גם לא האמ וי פי של האולימיפאדה האחרונה. זה סטף.
אתה ממש סקיפ בייליס הישראלי😄
אני מסכים שאני לא מחובבי לברון בוא נגדיר את זה ככה 🙂
טוב שהבהרת, למען התמימים שבינינו
לדעתי, הייתה עבירה בלתי ספורטיבית.
בליגה בדקו, ראו שהייתה – הוא קיבל טכנית -והורחק.
מה הקשר ל"ידעו את ההשלכות" ? גם גרין ידע אותן ובכל זאת ניסה…
אתה רוצה להכניס פוליטיקה וחישובים לחומרת העבירות ?
"אין תקדים בהיסטוריה ששחקן עובר לקבוצה שניצחה אותה עונה לפני, שהיא במקרה אלופה, עם מאזן היסטורי והייתה רחוקה פוזשן מריפיט".
אתה יודע מה אתה מזכיר לי? את כל הסטטיסטיקטים האלה והסטטיסטיקות המוזרות (לברון קלע הכי הרבה סלים ביד שמאל במשחקים של הלייקרס נגד פילי וכד'). מה זה אין תקדים? מה זה הקשקוש הזה? זה היה י החוקים של הליגה?? הכל תקין. מה זה משנה למי הוא בחר להצטרף למה הוא הוא להצטרף ואיך הוא הצטרף. כל האגדות האלה זה קשקושי ביצים. אין שום כוכבית על האליפויות האלה אלה סיפורים שרק אוהדי לברון מכורים כמוך מספרים לעצמם.
זה לא סטטיסטיקות, זה פשוט השבירה הכי חדה של הנורמות הספורטיביות בהיסטוריה של הnba. בגלל זה פירטתי את כל התקדים.
עכשיו אני זורם איתך. אם אין שום כוכבית על האליפויות שלו האם האקים וקיידי עומדים על אותה מדרגה היסטורית? ששניהם מחזיקים ברזומה מאוד דומה (mvp ו 2 מצטיין גמר ואפילו עוד גמר שהפסידו)
אשמח לתשובה.
לדעתי דוראנט יותר גדול מהאקים. ראיתי את שניהם. האקים ניצל את.השנתיים שמייקל לא שיחק כדי לקחת שתי אליפויות אבל כשמייקל חזר הוא נעלם.
כשחקן כדורסל. דוראנט מבחינתי הוא טופ 10 של כך הזמנים.
נכון שהוא נהנה מהיעדרותו של מייקל אבל זה בטח לא אשמתו, והאליפויות שלו היו מיוחדות שאחת מהן בלי כוכב לצידו והשנייה ללא יתרון ביתיות מהמקום השישי. לגבי נעלם, הוא פשוט לא העפיל לגמרים בשנים שמייקל חזר לטריפיט השני. (מזכיר את העפלות של לברון ב07' ואז ב11' ואילך שלא פגש את קובי שכולם חיכו למפגש המרתק הזה שקובי היה שם ב08',09, ו10').
לגבי כישרון נטו אני מסכים איתך. שווה בהחלט טופ 10.
לא מסכים איתך.
בלי סטף דוראנט לא לוקח את הלוחמים לשתי אליפויות.
הוא השיטה בגולדן סטייט, זה שמזיז את כל ההגנה, ולא מאפשר לה להשאר צמוד לקלעים אחרים, בלי זה דוראנט היה משחק את האיזו שלו ומגיע לאותה הצלחה כמו באוקלהומה ושאר הקבוצות שהוא היה בהן.
אפשר להגיד גם הפוך. בזמנים שהריקוד של סטף לא עובד, ההתקפה נתקעת ושאין את ההירו בול האפקטיבי של דוראנט עם החצי מרחק האמין שלו אז הוא גם בבעיה. (כפי שהיה בגמר 16' מול קליבלנד).
שניהם שירתו אחד את השני כל אחד בתכונותיו והשלימו זה את זה בצורה מושלמת.
אני מסכים שפלייאוף 2016 והקיץ בעקבותיו שינו הרבה, אבל פחות עם השאר. את סטף אני לוקח היסטורית לפני כל שחקן שראיתי בזמן אמת, וגם את דוראנט אני מאוד מעריך
למה שחקן שלשיטתך הכי טוב היסטורית מבין אלו שראית בזמן אמת, בחר לאחד כוחות עם שחקן על כמו דוראנט, שהוא גם היריב העיקרי שלו בקונפרנס?
מצופה ממנו להתגבר על ההפסד הקשה מול הקאבס (שגם כך היו פייבוריטים בו), לחזק במקומות שצריך אבל לא לשנות את חוקי הפורמט.
אני לא רואה בזה שום שינוי של חוקי הפורמט או משהו בעייתי או פסול. גולדן סטייט בנו את עצמם במשך שנים להגיע עם מקום בתקרה לקיץ 2016 בשביל דוראנט, וניצלו את ההזדמנות שהוא לא רצה להישאר באוקלהומה. העובדה שהם היו טובים יותר ממה שחשבו שנתיים לפני זה לא מפקיעה מהם את הזכות להחתים שחקנים טובים.
אותו דבר לגבי דוראנט – הוא היה שחקן חופשי ובחר באפשרות הכי טובה מבחינתו, בדיוק כמו שלברון עשה כמה פעמים. הייתה סיטואציה חריגה שכל הצדדים המעורבים ניצלו והרוויחו ממנה, אבל זה יצר לטעמי את הכדורסל הכי מהנה לצפייה והכי טובה אי פעם, וגם אם במשך עונה אחת לא הייתה תחרות (וגם זה גבולי כי קליבלנד היו קבוצה מאוד חזקה שעם מאמן טוב יותר הייתה יכולה לתת פייט משמעותי), זה לא משהו שפגע בליגה או באף קבוצה מעורבת.
לצורך העניין, מה ההבדל בין זה ובין דרקסלר ובארקלי שהתאחדו עם האקים כדי לקחת אליפות, חוץ מזה שדרקסלר הצליח ובארקלי לא.
ברור שזה חוקי אבל מי רוצה מצב שכוכב עובר לקבוצה מצליחה שהדיחה אותו בהנחה שיש לה מקום בתקרה והכוכב רוצה לעבור לשם. זה הורס את הספורטיביות והתחרותיות ומרבית האוהדים הנייטרליים יסלדו מזה. (לא פלא שהמעבר דבק בדוראנט עד היום).
דמיין את מייקל עובר לפיסטונס אחרי הדחה או שתיים. חלק נכבד מהמורשת שלו נבנה על הסדרות האלה שלבסוף ניצח אותם ב 91'. כל הסיפור היה נגדע מהאמצע. או את בירד עובר ללייקרס אחרי ההפסד ב 85'. זה לא המוצר שאנשים רוצים ולמעט דוראנט אף כוכב לא עשה מהלך כזה חד ופחדני.
זה שיוסטון הקשו עליהם זה נטו נקודות לזכותם. גולדן התחילה את 3 העונות כפייבוריטית מוחלטת וקבוצות היו צריכות לשבור את הראש איך לאתגר אותה. מצב שיש קבוצה אחת שהיא מעל הליגה בפירוש לא טוב לליגה ולתחרותיות שלה.
המעברים של קלייד ובארקלי התרחשו שהיו מעבר לשיאם ושימשו להאקים ככוכבי משנה.
עד הגעת קלייד להאקים בכלל לא היה יוצר התקפי איכותי. עד הגעתו יוסטון הייתה מדורגת מקום 5 ואיתו הדרדרה למקום 6. למרות הריפיט יוסטון לא הייתה אלופה קלאסית ששלטה בליגה ונהנתה מכמות כישרון נכבדת. היא ירקה דם בשתי ריצות הפלייאוף עם אינספור חזרות מהקבר.
דוראנט עבר לגולדן בשיא הקריירה, לקבוצה שהדיחה אותו עונה לפני, שבעלת מאזן היסטורי והייתה רחוקה פוזשן מריפיט (שגולדן הייתה פייבוריטית ברורה מול הקאבס ב16').
בעת המעבר של דוראנט גם היריבה העיקרית של גולדן נמחקה וגם היא צירפה לעצמה עוד שחקן קליבר mvp.
זה בהחלט היה מקרה חריג, והוא משפיע על האופן שבו אנחנו תופסים שחקנים שהיו מעורבים. למשל, סטף וקליי מקבלים אצלי הרבה קרדיט על המקום שהם נתנו לדוראנט, והארדן ב-2018 גם כן (לצד קבוצה באמת מצוינת שהייתה ליוסטון)
אתה רואה את לזכותם בכך שסטף וקליי הורידו מהאגו כדי לתת מקום לקיידי.
אני רואה את זה לחובתם, שברגע של חולשה בחרו להתאחד עם היריב העיקרי שלהם בקונפרנס כדי לעשות לעצמם חיים קלים אחרי ההתרסקות בגמר ולא להתמודד עם האתגר.
וזה היופי, שכל אחד רואה את זה אחרת. היה משעמם אם כולם היו רואים את זה באותה צורה
כן, אבל לדעתי אתה עושה להם קצת הנחה אבל נישאר חלוקים.
האמן לי שאם לברון היה עובר ליריבות המרות שלו (סלטיקס, ספרס,גולדן), אני ועוד רבים וטובים היו שופטים אותו לחומרה, שבחר בדרך קלה ופחדנית במקום להתמודד עם האתגר.
בכוונה לא אמרתי מילה על לברון, כי אני מאמין שהשיפוט שלך הוא הוגן
השוות תחילה בין המעבר של לברון לקיידי, שהראשון עבר לקבוצות עם כישרון אך לא מוכחות/הישגיות, לעומת קיידי שעבר ליריבה הישירה שלו בקונפרנס, שהיא כבר מוכחת ואלופה.
אני רק מציין שזה מעברים שונים.
אני לא רואה הבדל מהותי, כי בעיניי שניהם מקסמו את הסיטאוציה שלהם והלכו לאפשרות הכי טובה שהייתה.
לפי הקריטריון שלך בהחלט יש הבדל, ואני מניח שהיית אומר אותו דבר אם לברון היה עושה את זה ולא דוראנט
אומר לך בכנות שבמידה ולברון היה חובר לאחת מיריבותיו, אז הייתי "יוצא נגדו".
בכלל לא אהדתי אותו בצורה "בלעדית" כמו עכשיו. בהתחלה קובי הכניס אותי ל"עסק" הnba באמצע- סוף העשור הראשון, אז עברתי לרוז לתקופה קצרה עד שנפצע ואז זה די התחלק בין לברון לקיידי (הייתי בעד שני הצדדים בגמר 12'), עד החזרה שלו לקאבס וזה החריף ונסגר הרמטית עם העריקה של קיידי לגולדן.
בקליבלנד ראיתי כמה היה על הכתפיים שלו וכמה סטמינה נדרש ממנו כדי להחזיק את הקבוצה מעל המים בהמון מקרים. הוא הפך לשחקן הרבה יותר שלם ממה שהיה במיאמי ושם ראיתי את עיקר הגדולה שלו כשחקן.
הוא לא עושה להם הנחה אתה עושה להם העלאת מחיר ומוריד את המחיר של לברון. כאמור לברון זכה רק בשלוש אליפויות עד היום. להם יש 4 שלמעשה זה 5. האליפות שלברון לקח היצה בגלל מכשה בלתי ספורטיבי שעשה אני לא סופר לו אותה.
למה אתה עדין איתו. להם יש 8 וללברון צריך להירשם 0. הרי זה מה שהוא בשבילך. שום עובדה לא תשנה את הרגשות.
מצחיק שעל האליפויות הקנויות של דוראנט אתה מגן ואת סדרת הגמר הגדולה בהיסטוריה אתה פוסל.
אצלנו באתר הסדרה של 1984 נבחרה לגדולה ביותר
כוונתי שלברון בעל תצוגת הגמר הגדולה בהיסטוריה.
מבחינת סדרה היא אוברייטד. מלבד גיים 7 אין משחקים צמודים.
84' סדרה מעולה.
בעידן המודרני זה מיאמי-ספרס 13' קל. בכל משחק יש סיפור וגם ההבדלים בין המשחק הקבוצתי לכוכבים הנוצצים.
תקלה שלי, מודה
😄😉
https://hoops.co.il/?p=294779