.

70 שנה ל"קרב הספירה הארוכה",

ג'ק דמפסי – ג'ין טאני,

שיקגו, אוגוסט 1926

הם עולים לקברו כדי לזכור. מדי שנה ביום השנה לקרב, ב-10 לאוגוסט, כבר 70 שנה תוכלו למצוא שם פתקאות או מכתבים שהונחו ליד הקבר, כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אומרים: "ג'ק, נשדדת ב'שביעי'. הקרב היה שלך, אבל השופט נתן אותו לג'ין טאני בספירה הארורה".

אני זוכר את המסעדה של ג'ק דמפסי בהצטלבות ברודווי ורחוב 49. היא הייתה מאורת השתייה והזלילה של כל עכברי האגרוף בתפוח הגדול, שבאו לומר שלום וללחוץ את ידו העצומה של הצ'אמפ. היה שם אחד מהסטייקים הטובים בעיר, והבירה מהחבית שם הייתה אלוהית. הוא היה "טדי-בר" גדול ממדים, אדם חביב, אוהב אדם ורחב-לב. אגדה עוד בחייו. כשהחל להידרדר פיסית – מוחו נשאר חריף עד הסוף – ענה פעם לעיתונאי שאמר שהלווייתו תהיה הגדולה בעיר: "היי, PAL, לא חשוב כמה אוהבים אותך וכמה היית מפורסם, גודל הלוויה תמיד תלוי במזג האוויר". ג'ק דמפסי היה מהדמויות האהובות בתולדות התפוח הגדול. הוא היה מארח לבבי שאהב לספר על קרבותיו לכל מי שרצה לשמוע. ב-1971 הבאתי לשם את קבוצת הכדורגל של אוניברסיטת לידס האנגלית, שהייתה אורחת קבוצת הכדורגל שלי באדלפי יוניברסיטי, והוא הזמין את כולנו – קבוצת אנשים שמנתה 28 איש – להמבורגר וצ'יפס על חשבון הבית, בכלל זה בירה אחת ("את השאר תשלמו אתם. אני יודע איך האנגלים שותים. הם ירוששו אותי!" אמר בצחוק). בילינו שם שלוש שעות ושמענו את סיפוריו המרתקים.

הוא היה חבר של דיימון רניון, מיקי מנטל, פרנק סינטרה וכמה סנדקים מהמאפיה, שאהבו לשבת שם ולדבר על אגרוף עם שוטרי העיר, שאף הם עשו מהמסעדה מקום מפגש פופולרי.

הוא היה יושב תמיד בשולחן האחרון משמאל, ומסביבו אוסף טיפוסים שנלקחו היישר ממיטב סיפורי דיימון רניון. לכל אדם שנכנס ושאל "?COUNT THE ABOUT WHAT", חזר ג'ק הזקן (שמת ב-1983) וסיפר שוב את הסיפור בפעם המיליון.

ב-22:07, באותו יום חם ורטוב בעירו של אל קפונה (שישב בסמוך לזירה), הורה השופט דייב בארי לשני המתאגרפים הלבנים לגשת למרכז הזירה לקרב על אליפות העולם במשקל כבד. תחילה זרק את ההוראות הרגילות, ואז הוסיף: "מה שאני רוצה שיהיה ברור", אמר בקול החלטי, "זה שבמקרה של נוק-דאון (הפלה לקרשים), זה שזרק את המהלומה חייב לזוז מיד לפינה הניטרלית הרחוקה, ברור?"

ג'ק הניד בראשו. גם אלוף העולם ג'ין טאני ענה "כן". טאני לקח את הכתר מראשו של דמפסי שנה אחת קודם לכן, אבל עד שמת ב-1978 הוא טען שאיש מעולם לא פנה אליו בתואר 'צ'אמפ', למרות שפרש כשכתר האלוף על ראשו. הצ'אמפ האמיתי היה תמיד דמפסי, או לפחות כך היה נדמה לכל עכברי האגרוף של הימים הטובים ההם.

דמפסי הכה, ריטש, ואחר כך זרק לרצפה את ג'סי ווילרד ב-1919 וקיבל את התואר ה"כבד". בשבע השנים אחר כך הוא גמר ארבעה יריבים נוספים בנוק אאוט: בילי מיסקי ב"שלישי", בילי ברנן ב"שתים עשרה", ג'ורג' קרפנטייה ב"רביעי" ולואיס אנל ("השור הפראי מהפמפס") ב"שני". רק טומי גיבונס החזיק מעמד כל הקרב והפסיד לדמפסי בנקודות ב-1923.

בין הקרבות על התואר הוא נלחם בעשרות קרבות ראווה (לפעמים נגד עשרה יריבים בזה אחר זה), חרש את מנהטן, קנה לנשים שלו את הפרוות היקרות בעיר וגמע גלונים של ויסקי בחברת דיימון רניון, בייב רות', ראש העיר לה-גווארדיה, הגאנגסטר אנטוני "ארבע אצבעות" גמבינו ושאר הטיפוסים האפלים שלאורך ולרוחב הברודוויי. הוא היה אומר אז שאסור להתחתן בבוקר, כי לעולם אין לדעת את מי תפגוש בערב, ושאר פנינים כאלה של רווק מושבע ומתהולל.

דמפסי היה פייבוריט  4 ל-1 בקרב נגד טאני ב-26', בקרב האליפות הראשון ביניהם, למרות שהוא בילה שלוש שנים ארוכות מדי עם נשים, שתייה, התהוללויות בהוליווד ובאירופה. בזמן שדמפסי העביר תקופת שעשועים לחם טאני וניצח 18 קרבות קשים והיה בכושר שיא. בקרב האליפות ביניהם הופיע טאני שרירי ומוצק בעוד שדמפסי נראה רך ושמן. "בדקות הראשונות של הספארינג" (הגישושים)", סיפר טאני שנים מאוחר יותר, "הטעיתי את הצ'אמפ כמה פעמים, ואז שלחתי את הימנית הקשה ביותר ששלחתי אי-פעם. היא נחתה ישר, ובכל העוצמה". דמפסי לא נפל, אבל מאוחר יותר הודה שהימנית הזאת, בדקות הראשונות, ניצחה את הקרב לטאני: "היא עשתה אותי גרוגי. רק הבושה השאירה אותי על רגלי. לא הייתה לי זכות לעמוד אחרי הפגז שזרק לעברי". טאני שלט עד הסוף, זכה בכתר והיה לאלוף העולם העשירי במשקל כבד.

קרב הגומלין היה מאורע הספורט החשוב של שנות ה-20'. זה היה גם הקרב העשיר ביותר עד אז. ייתכן, ובהתחשב במדד יוקר המחיה, שהיה זה הקרב העשיר בהיסטוריה עד שהטלוויזיה נכנסה לעניינים. הקרב הכניס 2.7 מיליון דולרים, סכום השווה ל-100 מיליון היום, כשיותר ממאה אלף איש צופים בו באיצטדיון הפוטבול, מספר שיא לקרב אגרוף שלא נשבר עד היום. כשנשמע הפעמון פרץ דמפסי מפינתו כשהוא נחוש בדעתו להיות למתאגרף הכבד הראשון המחזיר לעצמו כתר שהפסיד. לקרב הזה בא כשהוא כבר נשוי, שקול יותר, רציני מתמיד ומוכן פיסית. לפני הקרב אמר לאשתו אסטל (שלה היה נשוי באושר עד סוף ימיהם): "יקירתי, הסיבה היחידה שהפסדתי  בקרב הראשון הייתה ששכחתי להתכופף כשהימנית באה לכיווני".

הימנית הראשונה של דמפסי החטיאה. טאני הטעה ודחף את דמפסי, ואז שלח ימנית לראשו, שגרמה לאלוף לשעבר למצמץ בעיניו. אף שדמפסי התקיף באגרסיביות, סירב טאני להיכנע וניצח בשני הסיבובים הראשונים כשהוא שולח ג'אבים תוך כדי נסיגה אחורנית.

את ה"שלישי" לקח דמפסי כשהוא לוחץ את טאני לפינה ואוסף נקודות במהלומות לקיבה, לפעמים אף נמוכות מהמותר. השופט בארי הזהיר את דמפסי, אבל הוא התעלם והמשיך להתקיף בפראות.

בזירה נכחו מושלי תשע מדינות, כוכבי קולנוע, הוואנדרבילטים, הרוקפלרים ושאר עשירי ארה"ב, וכמובן כל הגנגסטרים המפורסמים של שיקגו וניו יורק (שניצלו את הקרב לוועידה חשובה של העולם התחתון שהתכנסה באחוזתו של אל קפונה).

טאני המשיך לסמוך על הימנית כשהוא משתדל להוציא את דמפסי מהעמדה הסגורה שלו. דם החל ניגר מעל עינו הימנית של דמפסי אחרי שהפסיד את ה"רביעי", וטאני יצא בהתקפה מוחצת בתקווה לגמור את אהוב הקהל ב"חמישי". ממש לפני סיום ה"חמישי" תפס טאני את דמפסי עם שתי ימניות חדות לפרצוף ודמפסי נראה רע. כדי להינצל הוא הכה את טאני הרבה מתחת לחגורה. פינתו של טאני רצתה להגיש ערעור רשמי, אך האלוף אמר, "לא, בשום אופן".

ג'ין טאני היה אחד המתאגרפים הגדולים. סגנונו הקלאסי הושווה לסגנונו של בני ליאונרד, אלוף העולם היהודי הגדול במשקל קל, סגנון של ריחוף וריקוד תוך כדי שליחת ג'אבים קצרים, עד שמגיע הרגע הנכון לאגרוף המחסל. איש לא השכיבו מעולם. ב-1922, כך סיפרו לי הזקנים במסעדה של דמפסי, הוא לחם נגד אחד, הארי גראב, שחבט בו קשות. טאני שחה ממש בדמו, אבל סירב להיכנע עד שהפסיד בנקודות ב-15 סיבובים. אחר כך גבר על גראב ארבע פעמים רצופות.

ב"שישי" היה זה דמפסי שהראה אומץ: עינו הימנית הייתה חתוכה ומכוסה דם, והשמאלית כמעט סגורה מנפיחות, ועדיין הוא דהר קדימה, מתקיף בכל כלי הנשק ומנצח בסיבוב. טאני נראה רגוע ומשוחרר לחלוטין, כאילו ידע שדמפסי לא יוכל להחזיק מעמד 15 סיבובים.

יום לפני הקרב נשאל טאני על ידי עיתונאי ה"הראלד" אם יש אמת בשמועה שהוא יחליט לצנוח בכוונה ב"שביעי" על פי הוראות המאפיה. "אם אפול", ענה טאני ברוגז, "תהיה זו השמאלית של דמפסי שתעשה זאת". טאני היה הג'נטלמן שבין המתאגרפים. היחיד שידע והבין את שייקספיר, והיחיד מבין כל הכבדים שאי-פעם נראה במטרופוליטן אופרה. הוא היה מסוגל לדקלם את אותלו, האמלט ומקבת באותה קלות כמו לשלוח את ימינו החדה. לא פלא שאחרי שפרש היה לאחד האריסטוקרטים (והעשירים) בארה"ב, אדם שכולם חיפשו את קרבתו. הוא היה גם מעורב בפוליטיקה, ובנו, שהושפע מאווירת וושינגטון, היה לסנאטור ברבות הימים.

ב"שביעי" פתח טאני בהתקפה מסיבית מקסימה. בקלות ובאלגנטיות הוא שלח את כל כלי הנשק – "ראונדהאוזים", ימניות ישרות, וכמה ווים שמאליים, ומצבו של דמפסי נראה שוב  בכי רע. אבל באמצע הסיבוב שלח דמפסי ימנית – מיד אחרי שמאלית של טאני שהחטיאה – שהאלוף ספג בפדחתו בכל עוצמתה והחל להתנדנד. דמפסי, שחש כי טאני בצרה, התקיף בשמאלית, כמה ימניות ברוטליות ושוב שמאלית מהממת.

טאני נזכר שנים אחר כך: "שבע מהלומות ישירות פגעו בי. ברובן ימניות, אבל לפחות שתיים שמאליות. הרגשתי שרגלי צונחות, אבל סירבתי לשכב. נעזרתי בחבלים והתיישבתי על ברכי".

דמפסי, ששכח לחלוטין את "הוראת הפינה הניטרלית", עשה מה שתמיד עשה במקרים כאלה: נעמד ליד היריב הממוטט למקרה שיעז לקום, ואז תבוא סדרת מהלומות חדשה שתחתום את תעודת המוות.

"לא זכרתי מאומה", הוא סיפר לנו שנים אחר כך במסעדתו, "רק רציתי שהבן-זונה יקום כדי שאוכל לשלוח אותו לבית הקברות". שופט הזמן פול ביל החל לספור, אבל כשראה שהשופט בארי מנסה לדחוף את דמפסי לפינה הניטרלית הוא הפסיק את הספירה.

עברו ארבע שניות לפחות עד שדמפסי זז לפינה הניטרלית. יש זקני אגרוף הנשבעים שעברו לפחות שבע שניות. פול ביל צעק לבארי FIVE"" כדי שבארי יוכל להמשיך את הספירה משם, אבל בארי קרא ""ONE וממשיך לספור מנקודה זו, TWO… THREE…. כשמוחו של טאני החל להצטלל, הגיעה הספירה של בארי רק לשלוש. "איזו הפתעה נהדרת זו הייתה!" כתב באוטוביוגרפיה שלו שנים מאוחר יותר.

היו לטאני שבע שניות לקום. "ארבע", קרא בארי, ואחר כך "חמש, שש, שבע… שמונה… תשע…" הקהל על רגליו. "UP! IS TUNNEY", צרח השדר, "טאני נעמד!" אחרי לפחות 14 שניות על הקאנבס, ויש האומרים אפילו 17, הורשה טאני להמשיך. הוא ניסה לסיים את הסיבוב בבריחה, אבל לקראת הסוף כבר חזר לעצמו וסיים אותו בימנית מתחת ללבו של דמפסי.

"חשבתי שאמות", סיפר דמפסי, "המהלומה ללב חיסלה אותי". ב"שמיני" השכיב טאני את דמפסי בשמאלית, אבל הוא קם מיד. מהרגע הזה עד סיום הקרב הראה טאני מה שעכברי האגרוף מכנים עד היום "אנציקלופדיה של אגרוף" וניצח בקלות בקרב שהיה צריך להפסיד ב"שביעי".

מה שחשוב לדעת הוא, שטאני תמיד האמין שהוא היה מסוגל לקום גם אילו הייתה ספירה רגילה: "היה לי BLACKOUT קצר, וכשבארי קרא FIVE כבר יכולתי לקום אם הייתי חייב". טאני היה תמיד כזה, ג'נטלמן ומהימן, שרבים, פרט אולי למעריציו העיוורים של דמפסי, מאמינים לדבריו.

את האמת לעולם לא נדע. מחצית הקהל בשיקגו האמינו שטאני ניצח, והאחרים שדמפסי הוא שניצח. מי שעוד מאמין שדמפסי ניצח וכי נגרם לו עוול, הם כל אותם העשרות המשאירים מכתבים על קברו פעם בשנה, ביום הקרב.

***

שני המתאגרפים היו לידידים בלב ובנפש שנים אחרי הקרב, למרות שהיו שני טיפוסים שונים  לחלוטין: אחד – דמפסי – נולד לאב במכרות הפחם בקולורדו, דיבר שפה קלוקלת ומעולם לא למד. מנגד, טאני, בן להורים אמידים בגריניץ' וילג', למד בבתי ספר פרטיים והסתובב בחוגי האריסטוקרטיה. הוא נישא לפולי לאודר, נכדתו של המולטי-מיליארדר אנדרו קרנגי, איל הפלדה של ארה"ב. בנו ג'ון היה כאמור לסנאטור. את שארית חייו בילה עם האריסטוקרטים של פאלם ביץ', בהמפטונס ובאיסט-סייד, אך תמיד מצא זמן להרים טלפון לדמפסי ולבלות צהריים ארוכים אתו באחת ממסעדות מנהטן הקטנות, כדי שאיש לא יזהה אותם. גם דמפסי סיים את חייו בכבוד: מסעדתו הייתה למכונה לייצור כסף, וכשמכר אותה היה גם הוא למיליונר שבילה את שארית ימיו בחודשי הקיץ עם החבר'ה שלו במנהטן, ואת חודשי החורף במשחקי גולף ודיג בפלורידה.