בוסטון סלטיקס – ניו יורק ניקס

המשחק האחרון בבוסטון גארדן

בוסטון, 1995

הנה אני שוב בבוסטון גארדן למשחק של הסלטיקס מול הניקס. זו הפעם האחרונה שאהיה שם,  פעם אחרונה לכולם. זהו המשחק האחרון באולם ההיסטורי, קודש הקודשים של הכדורסל. מיד אחרי הפלייאוף הוא ייהרס, והאולם החדש, הצמוד אליו, עשרים מטרים מדפנותיו החיצוניות, כבר כמעט הושלם.

כל זה זה מביא אותי אל יום גשום וקר באמצע דצמבר 1961, אותו לא אשכח לעולם. רד סמית' המנוח, עיתונאי הספורט הגדול מכולם של "ניו יורק טיימס", שלקח אותי תחת חסותו בצעדי הראשונים כעיתונאי ספורט, סידר לי – סטודנט צעיר בן 24 עם תעודת עיתונאי של "חדשות הספורט" (שנראתה כמו תעודת זהות מלפני 40 שנה עם חותמת גומי כחולה המאשרת שאני אכן עיתונאי)  – אישור להצטרף לניו יורק ניקס במשחק נגד בוסטון סלטיקס בבוסטון גארדן.

רק חודשיים קודם לכן חזיתי במשחק ה-NBA הראשון בחיי במדיסון סקוור גארדן, בניו יורק, באותה סלטיקס ובאותה ניקס – וישבתי המום במשך שעתיים וחצי. בחלומותי הפראיים ביותר לא דמיינתי שיש כדורסל כזה. מיהרתי לכתוב לחדשות הספורט באותו לילה – כולי רועד מהתרגשות – ש"חזיתי בכדורסל מעולם אחר".

והנה אני במקדש הכדורסל כשסלטיקס עולה עם ביל ראסל בסנטר, טום היינסון וסם ג'ונס בפורוורד, בוב קוזי וקייסי ג'ונס מאחור. על הספסל האולסטארים פרנק רמזי, טומי סנדרס, ג'ים לושקטוף. אחת מארבע הקבוצות הטובות בהיסטוריה של הכדורסל, כשרק הווריורס של 66-67', הלייקרס של 84-85' והסלטיקס של 86-87' משתוות אליה. (הבולס עם מייקל ג'ורדן שיחקה בתקופה אחרת וכל השוואה מיותרת ואסורה). הניקס עלו עם דרל אימהוף, "ג'אמפינג" ג'ו גרין, ווילי נאולוס ואחרים. אין טעם להזכיר כמה נגמר המשחק. זה היה טבח של 30 נקודות הפרש.

הייתה זו אהבה ממבט ראשון באולם הזקן, המכוער, הקר והטחוב שעומד לו שם מ-1928, על 14,890 מושביו – אחד המספרים הידועים בספורט מכיוון שכל הכרטיסים תמיד נמכרו בו, בכל משחק, כבר שנים. מושביו מרופטים; האורות תמיד נראים חשוכים מבכל אולם אחר; אתה שומע קולות של יונים מהגג ואתה רואה חולדות ועכברים במרתף. את המרתף גיליתי לפני המשחק, והייתי חייב לרדת למטה כי לא האמנתי לסיפורים על עכברושים ושדים החיים שם. עכברים שמעתי. שדים בפעם ההיא לא ראיתי. כל בתי השימוש מסריחים מריחות שתן של שנים, ולא משנה כמה ינקו אותם, וכך גם כל המעברים המריחים מבירה שזרמה שם כנהר במשך כמעט 70 שנה. האולם נמצא בתוך אזור הבארים של האירים/אמריקאים, מתחת לתחנת הרכבת "נורת' סטיישן". כמה פעמים הייתי שם עד היום? חמישים? לפחות. הכרתיו טוב מכל אולם אחר בעולם זולת המדיסון. ומחרתיים, 23 לאפריל, אבקר בו בפעם האחרונה כשהאולם יארח את משחק הליגה האחרון.

עשרים מטרים מקצהו בנו את האולם הסופר מודרני, החדיש, בעלות של 160 מיליון דולרים, ויקראו לו "שואומוט סנטר" (השם הוחלף פעמיים מאז) יהיה לו כל מה שלאולם הישן לא היה: מיזוג אוויר, חימום נורמלי, שבע מעליות, 13 מערכות של מדרגות נעות, 34 אזורי שירותים ושני מרכזי אוכל שבכל אחד מהם עשרות מסעדות.

אבל לא תהיה לאולם החדש נוסטלגיה. לא יהיו לו קוביות הפרקט של האולם הישן – המפורסמות בעולם –  שכל אחת מהם נמכרת עתה ביותר מ-500 דולרים לחתיכה כמזכרת נוסטלגית. לא יהיו לו 16 דגלי אליפות (יהיו אבל רק תוצר של העברת דירה) ולא יהיו לו עכברים, עכברושים, חולדות, יונים, ויש אומרים אפילו קופים, שחיו בהרמוניה ובשלווה על הקורות של תקרות האולם הישן ובמרתף שלו. "איש לא העז לרדת למרתף כבר 40 שנה", אמר פעם קווין מקהייל, "אני בטוח שחיים שם אנשים עם גיבנת כמו בנוטרדאם". חיות האולם ניזונו מאוכל הקרקס, ממאות פחי זבל, ונעלמו בחורים שבמשך 67 שנה נחפרו על ידם בתקרות המסעדות לשם הגיעו ממנהרות הרכבת התחתית ונהרות הביוב.

"לא מאמינים שיש שם קופים?" שאל השבוע צ'אק דיילי את עיתונאים. "אנחנו ראינו פעם ליד חדר ההלבשה שלנו דביבון (ראקון) בגודל מטר. ריק מהורן קפץ אחורה כמוכה ברק ונשבע שהוא לא נכנס יותר לגארדן. מאז הוא חי בטראומה מהדביבון".

איזה אולם היה זה! ב-1984 כמעט נחנקתי שם מחום בפלייאוף נגד הלייקרס, במשחק הידוע כ"משחק הסאונה". קארים עבדול ג'באר פשוט התעלף. פאט ריילי טוען עד היום שרד אורבך סגר את מיזוג האוויר בכוונה. האמת היא שלא היה באולם מיזוג אוויר. נקודה. כתבתי אז שהיה כה חם, שראיתי חתול (באולם חיו כ-50 חתולים אם תאמין לבוב ריאן, כתב הכדורסל המעולה של "בוסטון גלוב") רץ אחרי עכבר – ושניהם עשו זאת בהליכה.

והפרקט המפורסם בעולם? הבה נקשיב למג'יק: "אולי כולם מעריצים את הפרקט, אבל בכל בית ספר תיכון במישיגן יש רצפת עץ טובה יותר. הפרקט חלול במקומות רבים, או שהעץ נרקב מזמן. אתה מקפיץ כדור ומתפלל לאלוהים שהכדור יקפוץ אליך חזרה ולא ייפול שדוד. לפעמים במקום כדור – מקפץ אל תוך פניך מסמר. הסלטיקס הכירו כל קובייה וידעו היכן להקפיץ והיכן לא. עובדי האולם שרטטו ללארי בירד את כל הרצפה עם ציוני מצוין, טוב, בינוני ועץ מת".

מקהייל סיפר לפני שנתיים לקהל שבא לחלוק לו כבוד כשגופייתו הועלתה למרומי האולם: "כשהביאו אותי לאולם כרוקי רעדתי מהתרגשות. הנה עומד אני ללבוש אותה גופייה שלבשו קוזי, היינסון, ראסל והבליצ'ק. אבל אחרי דקותיים, כשעברה ההתרגשות ובדקתי קצת את הפארקט, אמרתי לעצמי: 'האולם הזה נראה הרבה יותר טוב בטלוויזיה…'"

הקור ממשחק הוקי-קרח מהערב הקודם מקפיא את הרגליים מכיוון שמנהלי האולם אף פעם לא מצאו לנכון לבודד את הקרח מקרשי הפרקט. חדרי ההלבשה קארים מדי או חמים מדי. סרחון הטחב מחניק, ובמשחק הוקי הקורות העליונות מסתירות רבע מגרש מיושבי השורות העליונות. בכדורסל זה קצת פחות גרוע וזווית הראייה מעט טובה יותר. לא הרבה.

לעולם לא אשכח את המושבים הקשים, צבועים בצבע חרדל מדכא, מלוכלכים מאבק הניתז מקירות האולם הבלה. את המושבים מאחורי קירות הבטון באולם, אלו המסתירים כמעט לגמרי  את המתרחש במגרש, נותנים לעיתונאים זרים. פעם שאלתי את מנהל המדיה של הסלטיקס, גארי ברדין, אם אין הוא מתבייש לתת מושבים כאלה איומים לכתבי חוץ הבאים לבקר. אתם יודעים מה הוא ענה לי? "לא". ככה. בלי התנצלות וללא בושה.

גם את התורים בני 50 המטרים להשתנה (אסלה אחת ל-180 איש) לעולם לא אשכח. כשאחד האירים של בוסטון שותה יותר מדי והתור לא זז די מהר, הוא מסתובב הצדה ומשתין היכן שהוא נמצא. ראיתי זאת יותר מפעם-פעמיים שם. ככה זה: אחרי 12 חצאי-ליטר בירה אין לך הרבה אפשרויות אם חור ההשתנה תפוס. את אוהדי בוסטון הנפלאים כל זה לא מטריד. בניגוד לתצוגות האופנה של המדיסון סקוור גארדן או הפורום בלוס-אנג'לס, לכאן הם באים עם סרבליהם והג'ינס שלהם כי הם באים לעבוד, לעזור לנצח, לא ליהנות או להיראות.

בבוסטון גארדן לא היו נערות מעודדות בביקיני (הקהל היה זורק אותן מהפרקט) או לוח תוצאות דיגיטלי, ממוחשב, סופר-מודרני המראה לקהל הילוך חוזר או "אומר" לו מתי לעודד. לקהל אין זמן לשטויות כאלה. זה קהל מבין, הוא לא צריך הילוך חוזר כדי לשרוק ולקלל את הזברה ששגתה, בלי קשר למה שיראו בווידאו, כי בבוסטון עוד לא נולדה שריקה נגד הירוקים שהייתה נכונה.

היו אלה ג'ו לואיס, סוניה הני, רוקי מרציאנו, שוגר ריי רובינסון, בובי אור, ביל ראסל, קוזי ולארי בירד שעשו מהאולם מכה של הספורט. עכשיו, הבניין שהם עשו ממנו אוצר לאומי ייהרס ויהפוך עפר ואפר. "אוצר לאומי?" אמר השבוע רד אורבך, מאמן הסלטיקס המהולל, באחד האירועים הרבים המציינים את הסוף, "בואו נהיה אמיתיים. המקום היה מזבלה. הפרקט היה רע גם לנו, לא רק להם!"

אבל רד, לא מהפרקט שקשקו ליריבים הברכיים. הם שקשקו בגלל הקו הקדמי שלך, הטוב בהיסטוריה – בירד-פאריש-מקהייל – ומאחור דני איינג' ודניס ג'ונסון. הם שקשקו בגלל הקהל המטורף בליגה, מהמסורת שאין כמותה בעולם הכדורסל. תשכחו מהפרקט. מה לא היה נותן שחקן כדורסל כדי לשחק שם, וחובב כדורסל בשביל לצפות במשחק?

תודה על הזיכרונות, בוסטון גארדן.

************

מאז פתיחת האולם החדש, יותר מ-30 מיליון צופים נהנו מהמבנה המפואר. זהו יותר מאולם כדורסל ואולם הוקי-קרח. זהו מוסד ספורט ובידור הכולל את כל החידושים המשוכללים ביותר. הוא נקרא עתה "TD בנקנורת' גארדן", אך לא משנה השם. מה שחשוב הוא שהוא נחשב לאחד משלושת האולמות הטובים בארה"ב לכדורסל והוקי עם קיבולת של 19,600 לכדורסל ו-18,780 להוקי קרח. באולם החדש תוכלו למצוא שלוש מסעדות גדולות, 36 מזנונים, 104 סוויטות לעשירים ולחברות-ענק שחלקן נמכרו עם טאבו במיליונים, וכ-35 סוויטות שכל אחת מהן עולה 220 אלף דולרים דמי שימוש לשנה. מלבד זאת, יש שם 2,442 תאים פרטיים בעלות של 25 אלף דולרים לשנה. רק דבר אחד חסר שם – דגל אליפות חדש לסלטיקס, שלא נוסף מאז הריסת הגארדן הישן. עושה רושם כי המצב לא עומד להשתנות בשנים הקרובות.