ניו יורק ניקס- אינדיאנה פייסרס,

משחק ראשון, גמר אליפות המזרח,

ניו יורק, 8 למאי,  1995

פעמים ספורות בחיים – אם בכלל – זוכה אוהד ספורט לחזות במשהו כה מיוחד, מרטיט, ומרעיד את אמות הסיפים, שלא משנה אם קרה "בשבילך" או "נגדך", הוא יודע שבכל מקרה הוא חזה בהיסטוריה. בשניות שייכנסו לתולדות הספורט לזיכרון עולם.

כזה היה המשחק שחזיתי בו לפני 33 שנה כשווילט צ'מברליין קלע 100 נקודות. כזה היה הרגע ב- 1970, כשוויליס ריד הפצוע מהמשחק החמישי בסדרת הגמר נגד הלייקרס דידה בריצה קלה ביציאה מחדר ההלבשה למשחק השביעי כדי לתת לניקס די אנרגיה לנצח את הלייקרס במשחק האליפות, בניצחון שיגדירלנצח את הכדורסל בתפוח הגדול. כזה היה הרגע של הסלטיקס במשחק השביעי בסדרת הגמר נגד פניקס, שבו גנב ג'ון הבליצ'ק את הכדור מהוצאת חוץ, עם צרחת הכרוז, שוב ושוב, "הבליצ'ק סטילס דה בול!!! הבליצ'ק סטילס דה בול!!!" שנכנסה כבר להיסטוריה. כזה היה הכדור שגנב לארי בירד ממסירה של איזייה תומאס באליפות המזרח, וכזה היה הבייבי-הוק של מג'יק, שקבר את הסלטיקס בפלייאוף בשניה האחרונה.

כאלה היו גם 12.8 השניות האחרונות ביום ראשון בגארדן. כבר ראיתי הרבה דברים בכדורסל, אך דבר כזה עוד לא ראיתי וספק אם אראה. הסיכויים להוביל בשש נקודות, עם 16.4 שניות, ולהפסיד במשחק בהפרש של 2 שתי נקודות ברמה כזאת של כדורסל הם אפסיים. דבר לא ייתכן ממש, אבל עם הניקס הכל ייתכן.

כך זה היה:

13.8 שניות, ניקס מובילה ב-9 נקודות – 96-105, וחצי קהל מתחיל לעזוב את האולם.

טיים אאוט פייסרס.

12.8 שניות: רג'י מילר קובר שלשה 99-105.

11.2 שניות: צעדים לפט יואינג.

9.4 שניות: רג'י מילר קובר סל מהשלוש, 102-105.

8.3 שניות: מייסון לא מוצא שחקן פנוי להוציא לו מסירה, מתבלבל, זורק את הכדור ללא כתובת ברורה, מילר גונב את הכדור, מכדרר עם הגב לסל לאחורי קשת השלוש, מסתובב וקובר עוד סל שלוש כששני ניקסים מנתרים אתו. 105-105.

7.5 שניות: ג'ון סטארקס – קלע עונשין מהטובים בליגה עם ממוצע של 89 אחוזים, עומד על הקו לשתי זריקות עונשין אחרי שהפייסרס עשו עליו עבירה. הוא מחטיא את שתיהן.

4.5 שניות: מילר יורד עם הריבאונד מההחטאה השנייה של סטארקס. עבירה עליו, והוא קובר שתיים מהעונשין. 107-105. פייסרס, פייסרס, פייסרס!!

4 שניות: גרג אנטוני מכדרר, מכדרר, מכדרר, מתבלבל ברגליו, נופל עם הכדור.

0 שניות: צלצול השעון.

ישבתי בשורה הראשונה בשולחן העיתונאים, קרוב מאוד לפטריק יואינג, כשזה נגמר. מבט כה בוהה ולא מאמין לא ראיתי מימי. האולם כולו עמד משותק, בשקט של בית קברות, שקט שצרח יותר מכל צרחת אבדון. הרגשתי כמו שהייתי מרגיש כנראה אילו לפני רגע זכיתי בלוטו ורגע אחר כך פילח מישהו את גופי עם סכין. הרגשה של "כיצד זה ייתכן? לא, זה בלתי אפשרי".

היה למשחק עוד סיפור, סיפורו של ריק סמיתס, ההולנדי הענק של הפייסרס. נכון, הוא לא שאק והוא לא האדמירל. הוא לא חאכים, ואפילו לא יואינג. הוא לא נחשב כשייך ל"רביעייה הגדולה". איש לא נותן לו כבוד. ובכל זאת, הוא הסנטר היחיד בליגה הקולע 17.9 נקודות למשחק עם 53 אחוזי דיוק, ושאיש לא חולם לעשות עליו שמירה כפולה.

אז אני מציע לכולם לעצור ולעשות חושבים. לניקס לא הייתה תשובה לענק ההולנדי. הוא קבר את קליעת הניתור הקצרה שלו, שלושה עד ארבעה מטרים, בדיוק ארסי, כשהוא מכה 13 מ-19. הוא היה סנסציוני ממש. כן, מילר ייזכר לעד מהמשחק הזה, אבל כולם שוכחים שסמיתס הוא שהביאו למקום שבו היה יכול לקלוע 8 נקודות ב-16.4 שניות. הסיפור של סמיתס נמשך כל המשחק ובכל זאת, הסיפור של המשחק היה סיפור של 16.4 שניות.

אז איפה מתחילים לספר סיפור כזה? משחק שהיה ביד ושהיה נותן יתרון 0-1 בסדרת אליפות המזרח, פתאום מתנדף ברוח בדרך הכואבת ביותר. ובידי מי? בידי הטיפוס האנטיפטי ביותר לטעמנו, רג'י מילר המעצבן, שבעונה שעברה קבר אותנו במשחק החמישי של הגמר המזרחי, ועוד הוסיף לכך פקה-פקה לדורות. גם הפעם:

“CHOKE ARTISTS!” (אמני השביקה), הא צורח אל כולנו כשהוא עוזב את הפרקט עם 31 הנקודות שלו, ושתי ידיו מחזיקות את צווארו בתנועה המחקה חניקה. את סמיתס, שקבר את יואינג עם 34 כרגיל, כולם כבר שכחו.

אז איפה מתחילים? אולי עם ג'ון סטארקס, שהשליך אליפות בשנה שעברה בסדרת זריקות ביוסטון במשחק השישי, זריקות שלא היו פוגעות אפילו בבמפרץ מקסיקו? באותו סטארקס המשתכר יותר ממיליון דולרים וחצי לעונה, שכל מה שהיה צריך לעשות הפעם זה לקבור שתיים והסיפור היה גמור?

איפה מתחילים? אולי דווקא במארק ג'קסון, ה"ניקי" לשעבר שהקבוצה לא רצתה בו עוד  והעבירה אותו לפייסרס. ג'קסון, בן קווינס ושחקן אוניברסיטת סנט ג'ונס השכנה לשעבר, בן התפוח הגדול שעומד וצורח לקהל, "מה העניינים? מה קרה? מה קרה לניקס האדירה?"

ואיפה מסיימים? עם מילר האוחז את צווארו בשתי ידיים בתנועה המסמלת "אתם נחנקים"?

איפה מסיימים? אולי בסוף? אז בסוף אמר גרג אנטוני: "אנשים מתגברים על מותם של קרובים ואהובים ביותר, לא? גם אנחנו נתגבר וננצח".

אתם כבר יודעים אם הם באמת התגברו, או שזוועת ה-16.4 השניות האחרונות גרמה להם לצלקת שרק הדור הבא של הניקס יתגבר עליה.

*************

רג'י מילר היה אויב הציבור מספר אחת בניו-יורק במשך 16 שנים. אם באינדיאנה הייתה נשמעת הקריאה RE-GGIE! RE-GGIE!, הרי שבניו-יורק קריאת הקרב הפופולרית ביותר הייתה RE-GGIE SUCKS! RE-GGIE SUCKS!. במשך כל השנים היה זה קרב מילולי בין 19,500 צופים בראשות הבמאי ספייק לי לבין רג'י. אבל דבר לא עזר לנו: תמיד ידענו שברבע הרביעי יגיע MILLER TIME, ולא הייתה זו הפרסומת העולמית לבירת מילר. זה היה "הזמן של מיל"' לקרוע את הניקס – והרבה הרבה קבוצות אחרות – בזריקות מדהימות לשלוש בשניות האחרונות. אולי רק לארי בירד היה "קלאץ' שוט"' כמו מילר: קלע האמת ברגע האמת!