על מנתרים, מרחפים ושאר גדולי המטביעים בתולדות המשחק

לונג איילנד, 1994

ד"ר נייסמית' ועוזריו יושבים בחצר האחים רייט באאוטר-בנקס בצפון קרולינה, שם הטיסו האחים את המטוס הראשון בעולם, ומספרים לו שבספרינגפילד, מסצ'וסטס, הם המציאו משחק חדש הנקרא "כדורסל", ובו על השחקנים לקפוץ גבוה ולהכניס כדור לסל אפרסקים. נייסמית' מספר להם שהוא מתלבט קשות. לפני שבועיים היה אצל מגדת עתידות בקוני-איילנד, והיא הראתה לו בקלפים שבעוד כמה עשרות שנים ייוולדו כמה ילדים שחורים, ששנים אחר כך,  בהנהגת ג'וליוס ארווינג ומייקל ג'ורדן, יוכלו לעוף ללא מנועים.

"האם ייתכן כדבר הזה?" שואל נייסמית', "האם עלי לשנות את חוקי המשחק?"

"שטויות!" עונה ווילבור רייט, האח המבוגר. "אם אלוהים היה רוצה שאנשים יעופו הוא היה יוצר להם כנפיים, כמו ל- FLYING MACHINE"" שלנו. בלי כנפיים, כל דבר שעולה סופו לרדת. זה נכון לג'וליוס ארווינג ולמייקל ג'ורדן, כמו לגבי זקן כמוך ומהנדסים מרובעים כמונו".

מובן שאדם אינו יכול לעוף. אין לרחף בלי כנפיים. חוקי הפיסיקה אחראים לכך. אך אל תספרו זאת לאלג'ין ביילור, ד"ר ג'יי או מייקל ג'ורדן, בין המעופפים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, או לאייזאה ריידר, שון קמפ, דויין קוזוול, סדריק סבאלוס, דאג כריסטי או ג'ון סטארקס, שהם רק כמה מהמרחפים הגדולים כיום. כל השחקנים הללו לוקחים את המעלית הפרטית שלהם, עולים, שוהים להם באוויר, מסתכלים סביב לראות מי כבר ירד, ואז – בום, קוברים עוד הטבעה.

ג'ורדן אמר פעם: "כשאני עולה, לפעמים אני מרגיש שאני שם מין מעצורי אוויר למעלה. אני לא יודע מה אני עושה עם גופי, אך לעתים יש לי הרגשה שאני יכול לרחף ככל שארצה".

ריידר, אחרי ניצחונו באליפות ההטבעות, אמר: "לעתים אני מרגיש כציפור. אני מנתר ועולה, ואני מרגיש שאני שולט בעולם, שאני יכול להגיע לכל גובה שהוא. איזו הרגשה פנטסטית זו לרחף ולדעת שהכל בא לך מהשקעת כוח עצמי בניתור".

ד"ר ג'יי ניסה להסביר פעם את ריחופו כך: "אגלה לכם סוד. אני יודע שאני שובר את 'קוד השתיקה', ה-OMERTA של המרחפים, אך זה מה שאני עושה: כשאתם חושבים שאני מרחף, אני למעשה עושה עוד צעד ללא כדרור, וכך יש אשליה של מעוף בזמן שאני עדיין על הקרקע". נייט ארצ'יבלד, מעופף גדול אחד, הודה: "באמצע המעוף אני מוציא את המצנח השקוף שלי".

ראיתי כמעט את כל המנתרים והמרחפים הגדולים. יש "מנתרים" ויש "מרחפים" ואין לטעות ביניהם: קלארנס "FROGMAN" (איש צפרדע) הנרי היה מהמנתרים הטובים ביותר. מספרים שפעם ניתר והגיע לתקרת האולם בתיכון "בויס היי" בברוקלין, גובה של ארבעה מטרים. ג'וני "ג'אמפינג ג'ו" גרין מהניקס היה מנתר. דניס רודמן הוא מנתר. דייויד רובינסון הוא מנתר, וכמוהו תום צ'יימברס בזמנו, רקס צ'פמן, שון קמפ, צ'ארלס בארקלי, צ'ארלס אוקלי, הוראס גראנט או חאכים אולג'ואן – אלה כולם מנתרים, הקופצים בשתי רגליים גבוה למעלה, עד לתקרת האולם ויורדים פחות או יותר באותו המקום.

לארי " "HUMAN SPACESHIP" נאנס ודומיניק ווילקינס, מנגד, הם "מרחפים". עוד מרחפים? שניים מגדולי המרחפים מכולם היו הרמן ,הליקופטר, נואינגס, וארל "THE GOAT" (העז) מניגולט. את סיפורי האגדות עליהם תקראו בעמודים הבאים ותוכלו לשמוע עד היום מזקני הארלם בליגות הקיץ. בעבר ידענו כמה מגדולי המרחפים האופטימליים: ראשית ד"ר ג'יי, שהיה הגדול מכולם, ואתו "פוגו" ג'ו קולדוול, נייט ארצ'יבלד, דייויד "SKYWALKER" תומפסון, קוני הוקינס, בילי "קנגורו קיד" קנינגהאם, שהיה המרחף הלבן היחידי, וספנסר הייווד.

מרחפים בני הדור החדש הם קני סמית, אייזיאה ריידר, ת'רל ברנדון, ג'ראלד ווילקינס והרולד מיינר. "המרחף" היחיד היום בעל תכונות האווירונאוטיקה של ד"ר ג'יי הוא דומיניק ווילקינס, קפטן "נבחרת החלום II".

"היי, דומיניק", שאלתי אותו באול-סטאר ביוסטון לפני כמה חודשים, "אפשר ללמד ריחופים?"

ווילקינס חייך: "בוודאי, הצרה שאיש לא יודע איך".

"למה?"

"כי כל המאמנים היו רק זורקים טובים מהעונשין. הם יודעים ללמד רק זריקות פאולים!"

תודה על העזרה, דומיניק.

מדוע חשוב הריחוף? כי שם באוויר קופצים אתך ביחד המנתרים הגדולים, שרוצים לחסום את הדאנק. הריחוף נותן את הזמן הנוסף שבו כולם יורדים ואתה שוהה לך באוויר, מתקדם אל הסל, עד שתנחית דאנק על הראש של יריבך. דאנק כזה הוא עניין של תנופה המכניסה את הקהל כולו לאקסטזה. כשיבוא אחריו דאנק נוסף, המשחק כבר שלך. "איט'ס אול אובר"!

ב-NBA כמעט לא קיימים שחקנים שלא מסוגלים לנתר ולהשחיל דאנק. אפילו הלבנים נגועי "המחלה הלבנה" – חוסר יכולת ניתור – כג'ף הורנסק ומארק פרייס, מסוגלים לדאנקק, אבל בשתי ידיים. איך אני יודע? ראיתי. חזיתי בהם עושים זאת באימון או בחימום שלפני המשחק. אבל במשחק לעולם לא תראה אותם מבצעים זאת, כי אוי להם אם יחטיאו. זו תהיה בדיחה שלעולם לא ישכחו להם.

בואו נודה: כולנו אוהדי הכדורסל, עדר של הולכי קרקע, בעלי חלומות ופנטסיות על התעופפות. אנחנו הולכים ומחפשים את הסל האידיאלי – משהו בסביבות 1.80 מטרים גובה – וכדור בקוטר של כדורעף, כדי שנוכל להחזיקו ביד כאשכולית, בדיוק כמו שד"ר ג'יי או דומיניק מחזיקים את כדור הסל. כולנו רוצים לחוש את חוויית ההתעופפות, לחוות את ההתגברות על כוח המשיכה. אוי, כמה אנחנו רוצים לעלות לדאנק, להיתלות בקצה החישוק כשרגלינו מתנדנדות באוויר, ושומרנו המסכן, בוש ונכלם, מחכה למטה שנרד.

אך במקום זאת אנו זורקים חתיכות נייר מגולגלות לפח האשפה, מנתרים מעל חבל כביסה נמוך או עושים כל דבר אחר שיאפשר לנו לבצע דאנק ביד מושטת ולממש לרגע פנטסיה. הדאנק בNBA- היה למין טקס פולחן כדורסלני שאי אפשר בלעדיו. אבל הוא הרבה יותר מסתם פולחן: כששאקיל או'ניל מבצע דאנק אדיר שמרעיד את כל האולם הוא גם מביא שתי נקודות וגם מנצח בקרב "הגבריות" נגד שומריו. אך ההעלבה, הבושה, וההכנעה של היריב העומד חסר אונים תחת הסל שווים הרבה יותר משתי נקודות.

לכן בסופשבוע האול-סטאר תחרות הדאנק הייתה לשואו חשוב, ובמשחקי הליגה היה הדאנק לפולחן ולסמל מסחרי. אין בשוק קלטת וידאו של ה-NBA שהדאנק הראשון לא מופיע בה בתוך דקה. אין רגע שיא בלא דאנקים וריחופים. הדאנק הוא נשק כה חשוב והרסני, שפעמיים בתולדות הליגה הוציאו אותו מחוץ לחוק. בפעם הראשונה כשג'ורג' מייקן, הענק האמיתי הראשון בכדורסל, החל לקבור אותם בזה אחר זה, ובפעם השנייה כשלו אלסינדור (אחר כך קארים עבדול ג'באר) החל להפציץ בדאנקים שאיש לא היה יכול להתגונן בפניהם.

ערב אחד אחרי משחק הניקס אנחנו יושבים בבאר של מקאולי וכשרוחו של רד הולצמן – מאמנה היהודי האגדי של הניקס – עליזה עליו אחרי שתי כוסיות וויסקי. הוא מספר לנו על הימים שבהם היה שחקן רוצ'סטר רויאלס: "שלושה מהחמישייה, ואני בהם, היינו מתחת ל-1.85 מטרים. פתאום בא ענק לבן בשם מייקן, 2.09, ובמקום לזרוק מלמטה למעלה מפציץ מלמעלה למטה. היינו אבודים, עד שהליגה באה לעזרתנו והוציאה את הדאנק מחוץ לחוק. עד אז היינו חייבים לאחוז במכנסיו ולמנוע ניתור. פעם המכנסיים נשארו ביד ומייקן פוצץ את הסל עם תחתוניו".

מייקן: "אם היו משאירים את הדאנק, אני ולא צ'מברליין הייתי קולע את ה-100 הראשונים".  ברגע שמייקן הראה את הדרך נפרץ הגבול. ה-NCAA  עשתה כך ב-1968 – אסרה את הדאנק – כדי להגן על שחקני המכללות מפני לו אלסינדור. האיסור נמשך תשע שנים. מספר דיוויד תומפסון, אחד המעופפים הגדולים ששיחק אז במכללת צפון קרולינה: "מאחר שאסרו את הדאנק, עשינו אותו רק באימונים. התוצאה הייתה שבאו לאימונים יותר צופים מאשר למשחקים".

כשהדאנק חזר לליגה החלה מלחמת ריסוק סלים. את הסל הראשון הרס דרל דוקינס ב- 11.11.79 על ראשו של ביל רובינזון. מאז החלה תחרות "השמדת סלים", אבל לדוקינס לא היה מתחרה. העסק הביא לפיתוח "הטבעת המתכופפת", המונעת את פיצוח הזכוכית על ידי חיות האדם. למען האמת ההיסטורית, חובה לציין שגאס ג'ונסון שבר חמישה סלים לפני דוקינס, אך איש לא שמר רקורד מדויק על כך, והורס הסלים המקורי ירד לקברו ללא התואר המיוחל.

"הטבעת המתכופפת" הצליחה למנוע את שבירת הזכוכית, אך לא את הורדת לוח הסל כולו. שאקיל או'ניל הענק הצליח כבר למוטט שני סלים, אחד בפניקס ואחד נגד הנטס, ומאז יצא "חוק התלייה": אם שחקן נתלה על הטבעת יותר מהזמן הטבעי ל"תלייה", זה גורר מייד עבירה טכנית. מאז לא נהרסו עוד סלים, ברוך השם.

ספאד ווב, 1.68 מטרים, ניצח באליפות הדאנק. שבועיים לפני התחרות, במשחק נגד סקרמנטו, הוא ביצע דאנק לאחור והעמיד את כל קהל הקינגס על רגליו לשתי דקות תמימות. מספר ווב: "אם אינך מסוגל לבצע דאנק במגרש המשחקים אינך שחקן שלם. כה הושפעתי מלחץ החברים, שכבר בגיל 16, בגובה 1.60 מטרים, הייתי חייב לבצע את הדאנק הראשון. הלכתי הביתה בסיפוק הגדול שהיה לי מאז ומעולם בכדורסל. לא ישנתי כל הלילה. ' I DUNKED!, אמרתי לעצמי שוב ושוב".

לארי בראון, מאמן הפייסרס, אמר באול-סטאר האחרון, כשהכל עסקו בדיונים על עתיד הדאנק, ש"הנץ" הוקינס היה בעיניו הגדול מכולם. "הוא היה AIR כבר לפני 30 שנה, אך כשהגיע ל-NBA אחרי שנות הפרישה מאונס (בגלל האשמות על שימוש בסמים שמעולם לא הוכחו, הליגה התנצלה על כך ואפשרה לו לחזור לשחק, מ.ל) כבר היה בערוב ימיו כשחקן".

הרחיפה, המעוף, הניתור, הדאנק – הם מתנת האל לשחורים. הלבנים היחידים המנתרים כ"בראד'רס", על פי צ'ארלס בארקלי, הם רקס צ'פמן ותום צ'יימברס, וקצת תום גוגליוטה. הדאנקיסט הלבן הגדול מכולם, לדעתי, הוא ברנט בארי, שניצח באליפות הדאנק באול-סטאר עם דאנק מקו העונשין, מבצע שרק ד"ר ג'יי וג'ורדן ביצעו לפניו. השאר – נאדה. כך גם בעבר: הלבן היחיד עם יכולת מעוף ממשית היה ביל קנינגהאם.

באול-סטאר שאלנו את לני ווילקינס, המאמן שחום העור של נבחרת המזרח, אם חוסר היכולת לעוף היא הסיבה להצלחת השחורים בכדורסל לעומת הלבנים.

"התשובה היחידה שיש לי אליכם", ענה, "היא, האם שמעתם אי פעם על שחקנים בשם לארי בירד, קווין מקהייל, מארק פרייס, ג'ון סטוקטון וכריס מאלין?"

**************

רשימת המעופפים הגדולים בכל הזמנים, (בלי להכליל את "הליקופטר" וה"עז" שלא שיחקו כמקצוענים, ולכן קשה להשוותם עם החבורה), היא על פי הסדר:

1. ג'וליוס אירווינג. לד"ר ג'יי היו הניתור והשהייה הגדולים מכולם. ד"ר ג'יי הפך דאנקינג לאמנות אווירודינמית. כף ידו האדירה (לעומת כף היד הבינונית של ג'ורדן) אחזה בכדור כמו באשכולית קטנה, ולכן יכולתו לסובב את הכדור בידו באוויר אינה ניתנת לחיקוי. הוא היה הראשון (ועד היום אחד משלושה בלבד) שהצליח לעשות דאנק מקו העונשין, ועוד עם זרוע מקופלת!
2. מייקל ג'ורדן עם לשונו המשתרבבת. ניתורו הלועג לכוח משיכת האדמה ויכולתו לבצע את הדאנקים ברגעי אמת הם שמייחדים אותו. הדאנקים שלו הפכו לצילומי הטלוויזיה הגדולים בכדורסל. מייקל היה השני שעשה דאנק מקו העונשין, אבל בעוד שהד"ר ניתר אולי 20 ס"מ לפני הקו – ועוד עשה דאנק עם זרוע מקופלת – מייקל ניתר מהקו עצמו.
3. הרבה לפני ד"ר ג'יי ומייקל היה אלג'ין ביילור. הוא הפחות מוכרת מכולם, מפני שאת ההתעופפויות שלו עשה לפני עידן הטלוויזיה ולפני שרוב קוראי הספר הזה נולדו. הוא נחשב לגאון הממציא. מלך הדאנקים לפני שכולם החלו להעתיק אותו ולחקותו. קראו לו "האיש עם 1,000 מבצעי אוויר". אילו היה משחק היום היה חבר מכובד בכיתה של ג'ורדן וד"ר ג'יי עם נעלי נייקי על שמו, שהיו בוודאי מכונות משהו כמו "ספייס" ביילור.
4. קוני ("הנץ") הוקינס הוא גאון המרחפים שאת גדולתו לא מכירים מספיק, כי הוא עשה את השטיק שלו בתקופה שבה הטלוויזיה היתה בחיתוליה וה-NBA ליגה נחבאת אל הכלים. מלבד זאת, נאסר עליו לשחק בליגה כמה שנים בגלל האשמה – שמעולם לא הוכחה – שהשתמש בסמים. לאלה שזכו לחזות בנ', כפי שהיה לי הכבוד בשנות ה-60', ברור שהוא היה ה-WALKER SKY (המהלך בשחקים) המקורי.
5. דייב תומפסון, אגדת מכללת צפון קרוליינה סטייט, שנודע ברבים כשחקן נבחרת ארה"ב לסטודנטים שניתר מעל שחקן רוסי במוסקבה לתדהמת 10,000 הצופים. ב-ABA ואחר כך ב-NBA הוא היה היוצר והמבצע של כמה מהדאנקים הקשים ביותר.
6. דומיניק ווילקינס, ה-"HUMAN HIGHLIGHT FILM" – כינוי שקיבל בגלל מעופיו הווירטואוזיים, היה בעל ניתור נטו טוב משל ג'ורדן, אך חסר לו הכישרון – ומה לעשות, גם הכריזמה – של מייקל.
7. קלייד דרקסלר. כמו במקרה דומיניק, "קלייד דה גלייד" סבל רק מדבר אחד: הוא נולד ושיחק בתקופתו של מייקל.
8. דריל דוקינס, מנפץ ומרטש הסלים המקורי. הדאנקיסט ההורס הגדול בתולדות הליגה. שאקיל זקוק לשעות עבודה נוספות כדי להגיע לרמת הרוע של יוצר הדאנקים הידועים בשמות שנתן להם: "צ'וקולד ת'נדר" (רעם השוקולד) ו"רים שייק קווייק" (רעידת הרעם של החישוק)
9. אייזיאה ריידר. אתם  תגידו – הוא עוד לא הוכיח, אבל אלה שמכירים אותו מהמכללה ואלה שראו את אליפות הדאנק לא זקוקים ליותר הוכחות.
10. ספאד ווב הפך לגיבור כל הננסים כשניצח עם ה-1.68 שלו באליפות הדאנק ב-1986, באחד ממבצעי הספורט הגדולים ביותר.
11. וכאן המקום להוסיף, כבונוס, את ברנט בארי הלבן, שהוכיח כי אולי יש תרופה למחלה הלבנה, חוסר היכולת לעוף. האדם השלישי שביצע דאנק מקו העונשין כשזכה באליפות ההטבעות.