• 1993: המשולש – בירד, מג'יק' ומייקל ג'ורדן – פורש

אחד מאוצרות הנוסטלגיה היקרים שברשותי היא תמונה שצילמתי באוליפיאדת ברצלונה, 1992. מייקל ג'ורדן עומד עם הכדור בידו. חיוך ממזרי על פניו. מולו דראזן פטרוביץ' ז"ל – עכבר כדורסל אופטימלי והאדם שאמור לשמור עליו באותו רגע – תוקע בו עיני נץ כאומר, "אני אעצור אותך ויהי מה". מימינו של מייקל נמצא מג'יק ג'ונסון, על שפתיו סמלו המסחרי – חיוכו המלא והשופע – ובידו הוא כאילו מראה למייקל מאיזה צד עדיף לפרוץ. מאחור, ללא פוקוס, עומד נינוח לארי בירד, מנקה את סוליית נעלו השמאלית ומביט –יודע מה עומד לקרות עוד רגע קט לדראזן המסכן, כי מי שמסוגל לשמור על מייקל מסוגל גם לאכול ג'ילה עם קיסם.

באותה תמונה מופיעים גם האציל בכבודו ובעצמו, צ'ארלס בארקלי, שעומד עם מרפקו מורם באוויר, ומתחת לסל פט יואינג המושיט ידו, מבקש את הכדור.

למה מייקל מחייך? כי הוא יודע שהוא עומד לחתוך בעוד רגע קט את "פטרו" – אחד השחקנים ש-AIR העריך ביותר ב-NBA – מימין או משמאל, ולפטרו לא תהיה תשובה, כמו שלשום שחקן כדורסל אחר אין, לא הייתה ולא תהיה. ההמשך ידוע, אפילו שהוא כבר לא בתמונה: צעד ארוך, ניתור מדהים, הקרחת נוצצת בראש הפדחת של שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים והכוכב שסביבו הסתובבה כל פלנטת ה-NBA העונה, והכדור "מוגש" אל פי הטבעת כאילו הוא מאכיל תינוק. בתמונה אחת יחידה נקלטה העוצמה האדירה של ליגה, שעד לפני שנה הייתה הרקיע של כל ליגה אחרת בעולם, ופתאום מוצאת את עצמה עומדת בפני שוקת שבורה כשהעתיד ערפילי וסמיך יותר מהערפל של לוס-אנג'לס.

בתוך שנתיים איבדה הליגה את שלושת השחקנים הגדולים בתולדותיה: מג'יק, לארי ומייקל: השפינוזה, המיכלאנג'לו והשייקספיר של הליגה. שחקנים שהשפעתם, זוהרם, שליטתם וקסמם היו ללא אח ורע בכל פורט קבוצתי אחר. כולם ביחד, וכל אחד מהשלושה לחוד, היה כוכב עולמי עליון, כפלה בכדורגל, בייב רות' בבייסבול, ג'ו מונטנה בפוטבול וווין גרצקי בהוקי קרח. אולי פלה היה מגיע לעוצמת שליטתם והשפעתם, אך הוא כיכב בתקופה חסרת טלוויזיה ומדיה אינסטנטיבית גלובלית, בעוד בייב רות', מונטנה וגרצקי שיחקו משחקים שמחצית העולם אינה מכירה. שלושת הכדורסלנים, לעומתם, הפכו כל חדר אורחים בעולם למגרש המשחקים הפרטי שלהם.

במשך 15 עונות רצופות – עם הפרעה רגעית מפילדלפיה 76' ושתיים מהפיסטונס – יכלו השלושה להשתמש ביקב הפרטי שלהם לפתיחת בקבוקי השמפניה לאליפויות. גם תואר ה-M.V.P היה כמעט רכושם הפרטי. הפופולריות שלהם הגיעה לממדים מדהימים, פורצי גבולות. אחרי הניצחון בסדרת הגמר על פניקס סאנס שאל עיתונאי יפאני ושמו הורצוטו גשוטו את מייקל, ברצינות גמורה, אם הוא אלוהים. בכפר סיני קטן ושמו ליוצ'ינג נתבקשה כיתת ילדים לבחור בשני האנשים החשובים בהסטוריה של האנושות. הילדים בחרו בג'ורדן ובמאו טסה טונג. ההערצה והאהבה אליהם היו מעל השגתנו והבנתנו. תופעה שלא זכורה כמותה בהיסטוריה של הספורט, כשרק מוחמד עלי הוא היוצא מהכלל, אך התאסלמותו ובעיקר סירובו להתגייס בזמן מלחמת וייטנאם עשו ממנו "אויב ציבור" תקופה מסוימת (עד שהכל סלחו לו). כשמג'יק פרש בגלל וירוס ה-HIV בדמו יצא העיתון הגדול בטוקיו עם תמונת שער ענק ומילה אחת ויחידה שכיסתה את כל העמוד, "טרגדיה". כשבירד פרש כתב ניו יורק טיימס: "ריקנות. זו התחושה של כל חובב כדורסל באשר הוא. הכדורסל ללא בירד לעולם לא יהיה אותו דבר".

אלה שחקנים שיצרו דפוסי התנהגות, הכתיבו מנהגים, ופרצופיהם נעשו מוכרים בעולם. כשמייקל גילח את פדחתו הפכה הקרחת לטרנד עולמי. המכנסיים המכוערים והארוכים המגיעים עד הברך, מנהג קלוקל שהכניס מייקל לעולם הכדורסל מכיוון שרצה לכסות את המכנסון הכחלחל של אוניברסיטת צפון קרולינה, אותו לבש תמיד מתחת למכנסי הבולס, היו לאופנה עולמית. ומה עם שפשוף הסוליה של בירד? התנועה שהציפור הראתה לעולם תחילה בהוצאות חוץ, אחר כך לפני זריקת עונשין, ואז סתם ככה, מתי שבא לו הפכה למועתקת בכל הכדור – מילדי העיירה מוצונג לינג במונגוליה ועד ילדי קיבוץ גבת המשחקים כדורסל.

כל אחד מהשלושה עשה זאת בדרך אחרת. לארי ומג'יק הגדירו תפקידי משחק חדשים. לארי היה ל"פוינט-פורוורד" הראשון בהיסטוריה. ענק בלונדיני בעל כריזמה אינסופית ומנהיגות שקטה ששלט במשחק כולו מהפינה, במסירות האמן שלו, בקליעת הניתור הנהדרת (והמכוערת בעולם), בריבאונד האדיר אף שלא מסוגל היה לנתר ובדיבורי הפקה-פקה שלו ששיגעו את כולם.

מג'יק היה לפוינט-גארד הענק הראשון, שהוכיח שגם גבוהים מסוגלים ללעוס מסטיק ולשרוך את נעליהם בעת ובעונה אחת. גאון מסירה, מנהיג מוחלט שמשחקו בפלייאוף נגד פילדלפיה ב-1980, כשהוא משחק במשחק אחד כגארד, פורוורד וסנטר (כשקארים עבדול ג'באר היה פצוע), קולע 42 נקודות, לוקח טון של ריבאונדים ומחלק סוכריות לכל דורש, הוא הגדול שראיתי אי פעם משחקן בודד.

ואז בא ג'ורדן, כשהשניים כבר בשיאם, והתחיל לרחף ולקבור סלים מקרוב ומרחוק ברגעי האמת. האתלט יפה התואר, מין רוברט רדפורד שחור המנתר ברגעי התלהבות מיוחדים עם לשון בחוץ, הפך מיד ללהיט עולמי. ג'ורדן לא היה רק מכונת ניתורים. הוא היה שחקן ההתקפה הטוב בעולם, בהווה או בעבר, ושחקן ההגנה הטוב בין הגארדים בכל ההיסטוריה של המשחק. הוא בעל היסודות הטובים ביותר, הריבאונדר והחוסם הטוב ביותר מכל שחקן אחר מתחת לשני מטרים גובה, וגונב הכדורים הטוב ביותר. הוא היה החזק, הפיקח, הלוחם, הערמומי, המטעה, המנתר והמנצח הגדול מכולם.

כל השלושה עשו מכל שחקן לידם טוב יותר, וכל השלושה ידעו לנצח משחקים בשנייה האחרונה כשהם דורשים את הכדור ברגעי האמת. שחקנים שהאתגר והדרמה הם האינסולין והאדרנלין שבדמם, והחמצן בקו החיים שלהם. שחקנים כאלה נולדים אחת לדור. אני לא מאמין שנזכה לראות כמותם פעם נוספת בימי חיינו.

המכה שהליגה קיבלה הקיץ קשה מאוד, אם לא קריטית. לארי ומג'יק הגיעו לליגה כשהיא הייתה במצב קטסטרופלי: אולמות ריקים למחצה, שחקנים מסוממים, שהליגה שבה שיחקו כונתה בלעג "LEAGUE COKE" (ליגת הקוקאין). לזה תוסיפו בעיות ניהול, רייטינג נמוך בטלוויזיה ותדמית עלובה, מקום שלישי עם ההוקי קרח, מרחק של שנים אחרי הבייסבול והפוטבול. אך אז הם הגיעו, הבלונדיני והשחור – והפכו בין לילה כמעט את הליגה לטרנד הפופולרי ביותר, ואת המשחקים בה למקום שאליו אתה לוקח אנשי עסקים שביקרם אתה חפץ, או את הנערה החדשה שלך כדי להעביר ערב יוקרתי בעיר.

הם הפכו ליגה של חבורת פרימדונות ל"ליגה של אמריקה", אחות מקובלת ומוערכת – באותה כיתה של הבייסבול והפוטבול. וכשמייקל הגיע הוא עזר להעלות את הליגה מדרגה אחת נוספת, לרמת לגיטימיות והערכה גלובלית שלא הייתה כמוה.

ועכשיו השלושה אינם. ההרגשה מוזרה: מין ריקנות, רגש של אובדן. ידיעה שמשהו מרכזי בחיינו נעלם ואינו קיים עוד. בתמונת ברצלונה נראים ברקע האציל ויואינג, הכוכבים החדשים. אך האם יש מחליפים לשלושה? בארקלי הוא החיה הפראית, הדוד המוזר שאתה מחביא בבוידעם כשבאים האורחים לארוחת ערב. יואינג חסר כריזמה ומנהיגות. קלייד דרקסלר וקרל מלון "טובים מדי", מין יורמים. אולי האדמירל דייויד רובינסון? ראו דרקסלר ומלון. שאקיל או'ניל מסתמן ככוכב הבא, אבל הוא הראה עד עתה שיותר חשובים לו הפרסומות והבידור מהמשחק.

כך או כך, איש מהם לא מגיע לקרסולי "השלישייה הגדולה" בכריזמה, מנהיגות, פיקחות כדורסלנית, יכולת, טירוף למשחק ורעב לניצחון. ואם זה לא מספיק, הכוכבים הצעירים מתחילים עתה להרוויח משכורות נתעבות ומבחילות העלולות להרוס כל חלקה טובה שבנו השלושה. כשלארי ג'ונסון מוחתם על 85 מיליון דולר וכריס וובר – ילדון בן 20 שעוד לא זרק הופ מקצועני אחד –  מוחתם  על חוזה מובטח של 75 מיליון דולרים שיהפכו ל-95 מיליון אם ישחק 15 שנה, החשש הוא שהתשלום יועמס על הקהל הרחב ויתבטא במחירי כרטיסי כניסה מופקעים ובתשלומי אגרות הטלוויזיה בכבלים.

עתיד הליגה כולה טמון, לדעתי, בנכונות הקהל לשלם כסף טוב תמורת ליגה מינוס לארי, מג'יק ומייקל. המשכורות החדשות הגיעו לרמה של גועל נפש של ממש. לפועל השחור ואיש התשחורת לא היה אכפת לשלם כדי לראות את לארי, מג'יק ומייקל, שלמרות גאוניותם היו פועלי המשחק האפורים ביותר שתמיד ידעת שיקריבו כל סיב מסיבי שרירם ואגל זיעה מזיעת אפם להצלת כדור אבוד. ובכל זאת, משכורותיהם היו סבירות. אך 95 המיליון לכריס וובר זו כבר אופרה אחרת לגמרי ופגיעה בטעם הטוב בימי מיתון קשים אלה.

משכורות אלה וה"תחמונים" סביב גג השכר בשוק השחקנים החופשיים הפכו עתה את הליגה לארגון המנוהל על ידי עורכי דין ורואי חשבון. הביקורת המוטחת במנהלי הליגה איומה. הקהל גם הוא מתרעם. לקומישנר הליגה הגאון, דיוויד סטרן היהודי, התמזל המזל והוא כיהן בזמן פריחת השלושה, ועל גבם הוא רכב אל הצלחתו הפנומנלית. גאוניותו האמיתית – אם באמת יש כזאת – תתגלה רק עכשיו, אם יצליח להוציא את הליגה בשלום מהטראומה שבה היא נמצאת.

**********

בספורט, כמו בכל דבר אחר, נוסטלגיה נוטה לצייר את העבר בצבעים ורודים משהוא היה באמת, וככל שעובר זמן רב יותר, הצבעים נראים יפים יותר ויותר. ובכל זאת, ואני מנסה להיות אובייקטיבי ככל שאני יכול: מאז שפרשו מייקל, מג'יק ולארי לא נמצאו להם תחליפים ראויים. נראה שכוכבים מסוג זה נולדים אחת ל-100 שנה, ועלינו להודות לאלוהי הכדורסל שנתן לנו לחזות בהם. מאז שפרשו, ה-NBA לא מסוגלת לחזור למה שהיתה. אין בה היום אף כוכב-על, מנהיג בעל כריזמה, כזה שיכול לנצח משחקים לבדו. קובי בראיינט מנסה, אבל אצלו זה "יום אסל יום בסל", וקבוצתו משתרכת מאחור כשבני קבוצתו לא אוהבים אותו, ומאמנו חייב "לקבל אותו" מחוסר ברירה. לברון ג'יימס הוא הצעיר הבא, ועתה מתחילים לדבר על דוויין ווייד. אבל לא הוא, לברון, לא קובי ולא אף כוכב אחר בליגה מאז שהשלושה פרשו מתקרבים אפילו לרמה, ובעיקר לפופולריות שהביאו עמם השלושה. אני זוכר ימים שבהם ביליתי בישראל כשהשלושה שיחקו, ועשרות אלפי ילדי ישראל נשארו ערים כל הלילה לחזות במשחק פלייאוף. הורים התלוננו, מורים ומנהלי בתי ספר התלוננו ודרשו מהטלוויזיה בישראל לבטל את השידורים החיים באמצע הלילה כי ילדיהם לא הצליחו לקום בבוקר ללימודים. אני זוכר את העניין העצום שעוררו חידוני ה-BA  שלי כשהייתי כתב ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ואלפי נערים ונערות – בכלל זה ישיבות דתיות – היו נענים לחידוני, מתווכחים אתי ומקללים את הניקס שלי. היש דבר כזה היום? לא נראה לי.

הליגה אינה מה שהייתה בימי הזוהר של מייקל, מג'יק ולארי. ספק אם אי פעם תהיה.