מרתון ניו יורק

1993

המרתון של ניו יורק. סיפור אנושי מדהים. פם קזיוס (איזו מותק!) ותום יאנג (עורך דין גבוה וחתיך) מתחתנים בקילומטר ה-12, על מדרגות בניין האקדמיה למוסיקה של ברוקלין, ואז גומאים יחדיו עוד 30 ק"מ, יד ביד,  בשלוש שעות, 41 דקות ו-50 שניות. זמן סביר בהחלט בהתחשב בכך ש"הרי את מקודשת לי" ושאר הצרמוניה הוסיפו 12 דקות לזמן, ושהיא רצה בשמלת כלה והוא בטוקסידו, ועל גבם שלט שקיבלו בברוקלין, "JUST MARRIED".

מרתוניסטית אחרת היא אמא שרצה את ה-42.195 ק"מ עם השלט, "ברברה, אנא שובי הביתה. כולנו אוהבים אותך", דבוק לחולצתה. מייביס לינדגרן, צעירה בת 86, שהחלה לרוץ בהיותה בת 70, מסיימת את המרתון שלה ב-7:17 שעות. זקן הרצים, סם גדלס בן ה-87, סיים ב-6:16. כמעט 27 אלף רצים, ביניהם מליסה ג'ונסון, חולת טרשת נפוצה שיצאה לדרך ב-2 לפנות בוקר וסיימה ב- 5:44 בבוקר שלמחרת בזמן של 27 שעות, 44 דקות.

בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין צופים כמה אלפי חסידים, רובם חב"דניקים, בריצה. אחד מהם מחזיק שלט "היכונו לביאת המשיח", כשבפינה אחרת מנעימה להקת כלי הזמר "חסידיק פופ" ניגונים חסידיים בקצב הרוק. תזמורות ג'אז ודיקסי מלוות את הרצים בבואם להארלם, ומהקהלת "קווייר בויס אוף הארלם" – אולי מקהלת הילדים הטובה בעולם – שרה ממיטב יצירותיה במשך שלוש שעות תמימות ליד סנטרל פארק.

בובהל'ה אחת, הרצה בקצב של שבע דקות למייל, לובשת חולצת טי הזועקת, "אם אתה מסוגל לתפוס אותי, אני שלך", ואחר, המחפש חבר שנעלם עם כספו, מתחנן, "בובי, החזר את הכסף ונשכח מהעניין".

אין דרך טובה יותר מלכסות את המרתון החשוב בעולם ולהרגיש את דופק העיר מלהיות באחת משלוש משאיות העיתונאים העוקבות אחר הרצים, וכך להיות כל הזמן עם הרצים ושני מיליוני הצופים לאורך רחובותיו של התפוח הגדול, לב העולם, במרתון האדיר ביקום. למה הגדול בעולם אתם שואלים? כי לעומת האנרגיה והעוצמה של ניו יורק, כל עיר אחרת היא כפר נורווגי תמים ושקט. המרתון הזה, העובר בכל אחת מהעיריות היוצרות את העיר (לפי סדר המרתון – סטייטן-איילנד, ברוקלין, קווינס, מנהטן והברונקס) חותך 42 קילומטרים ישר בלב העולם.

על גשר הוורזנו, המחבר את סטייטן-איילנד לברוקלין, מחכות שלוש רבבות כמעט לתותח הזינוק  שיפעיל ראש העיר דייויד דינקינס. מה שמטריד אותם יותר מכל הוא החום. 22 מעלות צלזיוס ושמש מזהירה באמצע נובמבר? מה זה כאן, ניו יורק או אילת? המירוץ הוזז שבועיים קדימה כדי להבטיח מזג אוויר קריר, והנה אנחנו באמצע יום סתווי מטרף, כשלאורך הדרך משתזפים צעירים ללא חולצות, ועשרות אלפים ממלאים את חופי הרחצה בג'ונס ביץ' וקוני איילנד.

החום הוא רק בעיה אחת. לחות של 65 אחוזים היא הבעיה החמורה יותר. אני רואה את הרצים הקנייתים והמקסיקנים מחייכים. מזג האוויר הוא באזור הנינוחות שלהם. הרצים היום יגירו רבע ליטר זיעה בכל קילומטר. עשו חשבון – 10 ליטר זיעה לכל המירוץ. כמעט 10 ליטרים מים. ואם לא יקפידו לשתות ברציפות הם יהיו בצרות צרורות, עד כדי סכנת מוות.

כל אחד משלוש הרבבות וציפיותיו. יש שבאו לנצח, כמו סלוודור גרסיה, ארתורו בריוס (בעל השיא העולמי לשעבר בריצת 10,000 מטרים, 27:08:23), ואנדרה אספינוזה (שני במרתון כאן בשנתיים האחרונות) המקסיקנים או הקנייתים מוזס טנוי (בעל שיא העולם בחצי מרתון ואלוף העולם ב- 10,000 מ-1991), סמי לליי ולמקאקוטה המצוינים. היו שבאו להתחתן לפני קהל מוזמנים של שלוש רבבות כמו פט ותום. והיו שבאו סתם לסיים, להוכיח לעצמם ולאחרים שהם יכולים לעשות זאת, ואגב כך לחוות את החוויה הניו-יורקית.

מיד אחרי הגשר פונה הקו הכחול המוביל את הרצים לשדרה הרביעית בברוקלין, וכמו תמיד קופץ לראש רץ ללא סיכוי, לוגו אנושי, שהטלוויזיה קולטת ונייקי מסבסדת. מגיעים לשדרת בדפורד סטיבסנט – הגטו הקשה בעולם שלידו הארלם היא סביון. היו מקרים ששם קיבלו רצים כוסות נייר (בסך הכל אתמול – מיליון כוסות וחצי) ובהן וודקה ומי יודע מה עוד. הפעם הכל עובר בשלום, ובני השכונה מנופפים בידיהם ומוחאים כף, כשאפילו תזמורת חצוצרות מאיצה ברצים.

חבילת הרצים מגיעה לויליאמסבורג, ה"מאה שערים" שלנו כאן!

. רק חסידים גברים ובניהם. לנשים ולילדות לא מרשים לחזות במרתון, אוי, גוועלד! גם הם מוחאים כפיים ומחלקים כוסות מים כמו כולם. בגשר פולסקי, המחבר את ברוקלין לקווינס, מתחילה להתפרק הקבוצה המובילה. הקנייתים מפגרים במפתיע, ונוצר ראש חץ של אספינוזה, בוב קמפיינן האמריקאי וארתורו בריוס. בין הנשים פורצת לראש הגרמנייה החיננית והמתוקה אוטה פיפיג, כשרק נדיה פרסד הצרפתייה אתה. אן מרי לטקו, הפייבוריטית האמריקאית, פורשת בשל מכת חום.

מגיעים לגשר הקווינסבורו המחבר את קווינס למנהטן, גשר עתיק ומט לנפול מעל האי "רוזוולט" שבאיסט ריבר. 24 ק"מ כבר מאחורינו. כשעוברים את הגשר ונכנסים למנהטן מתחיל המירוץ האמיתי. השדרה הראשונה, שדרת היאפים והמסעדות הטובות בעיר, היא האתגר הראשון. רק הרצים, או אנחנו העיתונאים השמנים במשאית, יכולים להרגיש ולתאר את ההרגשה המדהימה  כשבמשך 24 קילומטרים אתה רץ בעצם לבדך, ללא עידוד רציני, ופתאום מאות אלפים מאיצים בך ואתה מרגיש "כוכב" שכל העולם חוזה בו. רק הטובים ביותר יודעים כמה חשוב לא להגזים בקצב כדי לא להיגמר הרבה לפני קו הסיום. מעכשיו ועד לקילומטר האחרון ילוו את הרצים תזמורות, בלונים, רעש והמולה הבוקעים ממסעדות על הרחוב, 10 שורות אדם על המדרכה וחלונות גורדי השחקים.

אספינוזה, קמפיינן, קיט ברנטלי האמריקאי ויואכים פינהרו הפורטוגלי רצים כמקשה אחת. היכן הקנייתים? מתי יפרצו לראש? היעלמם מהריצה הוא תעלומה בעיני. בין הנשים מרחיבה פיפיג את יתרונה. הסטודנטית לרפואה החיננית והחייכנית, שאתמול התאהבו בה בוודאי חצי מיליון ניו יורקים (ששלחו לה הצעות נישואין לכל אורך הדרך!), רצה בקלילות עם רגלי האיילה שלה ושערה הבלונדיני המתנפנף ברוח.

מגיעים לברונקס, ליד "יאנקי סטדיום", ואז חוזרים למנהטן דרך הארלם, ולאורך השדרה החמישית מגיעים לאזור המלונות היקרים של העיר בכניסה הדרומית לסנטרל פארק ליד "קולמבוס סירקל". בין הגברים זה עכשיו מירוץ בין אספינוזה לקמפיינן. פיפיג ניצחה, אלא אם כן תיפצע או תחטוף התכווצות שרירים.

לפני הכניסה לפארק פורץ אספינוזה לראש. "הוא העביר מהלך שלא היה לי", אמר אחרי המירוץ האמריקאי קמפיינן, אף הוא סטודנט לרפואה. אספינוזה מסיים ב-2:10:04 וקמפיינן שני ב- 2:11:03. שלישי בריוס, רביעי פינהרו וחמישי האמריקאי ברנטלי. יום גדול לאמריקאים. פיפיג מסיימת נהדר ב-2:26:24 כשהיא מאירה בחיוכה את כל ה"טאברן און דה גרין", המסעדה/פאב הידועה במרכז הפארק, הנמצאת ליד קו הסיום. במסיבת העיתונאים היא אומרת לנו, "היום אני ניו יורקית", בדיוק כמו שג'ון קנדי קבע לפני חומת ברלין, "אני ברלינאי". לא היו הרבה לבבות זכריים שלא נמסו שם. המנצחים זכו בהמחאה של 30 אלף דולרים כל אחד,  ובחנייה שלהם ממחר תחכה מרצדס. עם הפרסומות וקידום המכירות, המנצחים וכמה מהבאים אחריהם יהיו מיליונרים כבר השנה. הם אלופי המרתון הגדול מכולם, מרתון ניו-יורק. אמת, "בוסטון מרתון" ותיק ויוקרתי מזה של התפוח הגדול – שם הכל התחיל, והוא כמובן כולל בתוכו את "גבעת המוות" המפורסמת והמקוללת, אך בכל זאת, מרתון ניו יורק הוא לדעתי ה"טופ-בננה". למה? בואו נקשיב לשירו של פרנק "עיניים כחולות" סינטרה:

"IF YOU CAN MAKE IT HERE,YOU CAN MAKE IT ANYWHERE";

אפילו בבוסטון.

************

בסנטרל פארק, מול הטאברן און דה גרין, הפאב המפורסם באמצע הפארק שהוא בעצם הסמל של מרתון ניו-יורק, הקימו פסל יפהפה. הפסל הוא של פרק ליבאו, היהודי הניו-יורקי שהתחיל עם המרתון ולא נח עד שהפכו למרתון הגדול והמפורסם בעולם. הוא התחיל בשנת 1976 עם תקציב של אלף דולרים ו-55 משתתפים. ליבאו נפטר לפני שנים אחדות מסרטן במוח, אבל עוד לפני שהלך לעולמו ראה את המרתון שלו מתפתח למפלצת הכוללת בין השאר 30 אלף רצים מכל העולם ופרס ראשון למנצח שהוא אלף פעמים גדול מכל התקציב שהיה לו רק 30 שנה לפני כן.