שני השחקנים, לארי ומג'יק – יריבים סוערים, הטובים בנמצא, אבל גם החברים הטובים ביותר בסתר, נתנו לנו את הכדורסל הנהדר שהיה עד אז, ואולי הטוב מאז. אני אהבתי את שניהם, אבל את לארי יותר כי אז הייתי אוהד שרוף של בוסטון סלטיקס!

בוסטון סלטיקס – אינדיאנה פייסרס

פלייאוף NBA

בוסטון גארדן,  1991

33? כל ילד באמריקה יודע: זהו מספר הגופייה של לארי בירד, גופייה בצבעי הירוק לבן שיום אחד תיתלה במרומי האולם העתיק והמפורסם של בוסטון סלטיקס לזיכרון עולם, גופייה של אחד מגדולי שחקני הכדורסל בכל הזמנים, גופייה של אגדת ספורט מהלכת.

עכשיו אגלה סוד ואכתוב משהו שאף פעם לא כתבתי או אמרתי:

לארי בירד הוא הכדורסלן והאישיות מספר אחד שלי מכל השחקנים שראיתי מאז 1961!

בקיצור ולעניין: לארי, הקאונטרי בוי האופטימלי, השטיח את כל עולם ה-NBA עם ההומור היבש שלו. לא היה כמוהו עם הפקה-פקה שלו. הוא היה גם הקלעי הטוב ביותר בליגה עד שמשחק סופטבול ריסק לו את עצמות כף ידו הימנית, והוא עדיין המשיך להיות קלעי בחסד, שחקן בחסד, מנהיג בחסד, וכל דבר אחר שקשור לכדורסל – בחסד. הוא היה גיבור הספורט שלי, ולא רק בכדורסל.

שאר המאמר מסביר למה:

הוא מתעלה על עצמו ברגעי המשחק המכריעים ומעלה פלאים את ממוצע קליעותיו במשחקים חשובים. הוא גם אחד הריבאונדרים הטובים בליגה, אחד המוסרים הטובים, ובין קלעי העונשין ושלוש הנקודות המעולים ביותר. ואם זה לא מספיק, במשך שנות הקריירה שלו נבחר ל"שחקן השנה" שלוש פעמים ולנבחרת האול-סטאר בכל שנה.

היום, בן 34, כל אצבעות יד ימינו הקולעת שבורות, מעוותות ועקומות – תוצאה של חבטת כדור סופטבול שעף במהירות של 160 קמ"ש, פגע וריסק אותן בזמן משחק עם החבר'ה בקיץ, בעיירת מגוריו באינדיאנה, פרנץ' ליק. מאחר שהדוקטורט שלי הוא בביומכניקה, תמיד התעניינתי בפציעות אורתופדיות של אתלטים. רופא הסלטיקס, ד"ר ג'ראלד הובר, הסביר לי: "יש עצמות הנשברות במרכז, כמו שעיפרון נשבר, ויש מקרים שבהם העצם נשברת כאילו ריסקו אותה בפטיש. הכדור ריסק לו כמה עצמות אצבעות כף היד כחבטת פטיש". הפציעה של בירד, השייכת לקבוצה השנייה, משאירה עיוות ללא תקנה. מלבד זאת, כבר חמש שנים הוא משחק עם מרפק דפוק. לפני שנתיים עבר ניתוח מסובך בכף רגלו, שמנע ממנו לשחק כמעט עונה שלמה. כל זה מלבד כמובן הבעיה הבריאותית הגדולה ביותר אצלו, בקע (הרנייה) בסחוס שבין חוליות הגב הנמוכות, וכן ניוון תורשתי בשתי חוליות נוספות. "הכאבים עמם הוא משחק איומים", אמר השבוע מאמנו כריס פורד, "אני לא יודע אם שחקן אחר היה מסוגל לעמוד בהם".

זה קרה במשחק החמישי והקובע בסדרת "הטוב מחמישה" של בוסטון סלטיקס נגד אינדיאנה פייסרס בפלייאוף על אליפות המזרח של ה-NBA ביום ראשון שעבר. בירד נתן את אחת מהצגות הכדורסל האמיצות והטובות אי-פעם. הייתי שם, ועם 14,995 הצופים באולם והמיליונים בטלוויזיה חזינו במבצע בלתי נשכח. הוא התחיל מצוין עם 15 נקודות שנקלעו ב-20 דקות משחק באחוז גבוה. הוא שלח מסירות כמו שרק הוא יודע, הוכיח שוב שיש לו תזמון מושלם בקליטת ריבאונדים מגבוהים ומנתרים טובים ממנו, מיקום מעולה שהוא אינסטינקט שאין ללמדו, וחוש שאין להסבירו לדעת בדיוק לאן ייפול הכדור.

ארבע דקות ושלוש שניות לפני המחצית ניסה בירד להציל כדור אבוד ונחת קשה מאוד על צד ראשו. את פגישת הראש עם הפרקט המפורסם של אולם הגארדן שמעו עד תא העיתונות. המשחק נעצר כשבירד שוכב בצד ללא נוע וצוות רפואי מתגודד סביבו. כעבור זמן מה קם באטיות, בקושי מופגן, ונראה המום כשנלקח מיד לטיפול בחדר ההלבשה. "או, מיי גוד!" קראה בקול אישה לידי כשהנפילה הוצגה שוב ושוב בהפסקה על המסך הענק בהילוך אטי. אלפים לא יכלו להביט במסך בשל מראה הפגיעה הקשה.

6:46 דקות לפני סוף הרבע השלישי נשמע רחש מוזר בקהל ואחריו צרחות שמחה. לארי,  בכוחות עצמו ובריצה קלה, הגיע למושבו על ספסל השחקנים. הקהל היה בטירוף. המשיח הגיע אל משוגעי בוסטון, הקהל הנהדר של הגארדן. דקה עברה ובירד כבר על המגרש. ועוד איך. בסוף הערב נרשמו לו 32 חיצים במשחק כמעט מושלם, למרות הגב המשותק מכאבים, הלסת הנפוחה ורקתו האדומה מההתנגשות. כשהכל נגמר הוא אמר לנו בחדר ההלבשה בסיום המשחק במבטא הקאונטרי היבש שלו: "JUST ANOTHER GAMET".

הוא פועל פשוט. כל תנועה שלו נראית מאומצת, כשכל מה שהוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו הוא לתת יום עבודה יעיל נוסף לקהל, חבריו לקבוצה ולבעלים. סגנון משחקו רחוק מלהיות מודל לחיקוי בשביל ילדים, אפילו לא ללבנים. אלה חולמים לגדול ולהיות כמו מייקל, לא כמו לארי. ג'ורדן יכול לעוף. הוא מחזה. הוא פנטסיה. כשהילדים מחקים את בירד, כל מה שדמיונם יכול להעלות הוא ניתור שהוא ספק ניתור ספק עמידה, ואולי שפשוף ידיים בתחתית סוליות הסניקרס לפני קליעת עונשין או הוצאת חוץ – תנועה שהביא בירד לעולם – שהייתה לסמל מסחרי לאמונות טפלות המתלוות למשחק. אפילו עם שם משפחה כמו בירד ("ציפור") הזועק לאיזה כינוי עיתונאי עסיסי ושובב, הוא היה ונשאר פשוט "לארי". שום שם אחר לא יתאים לקאונטרי בוי מפרנץ' ליק, אינדיאנה – עיירה המונה מעט יותר מ-2,000 נפש.

הוא טוב בכל מה שהוא עושה על המגרש, אך משחקו לא נראה דמיוני ולא מושג. הכל אצלו נראה אפשרי, ניתן לחיקוי, נגיש. זאת סיבה נוספת לפופולריות האדירה שלו: כשאתה חוזה בו יש לך הרגשה – מוטעית מאוד, אבל קיימת – שאתה מסוגל לעשות אותו דבר. גם מחוץ למגרש הוא טיפוס עממי ופשוט. ג'ורדן ומג'יק, שני שחקני-העל האחרים הנחשבים עם בירד לטובים ביותר, הם קובעי אופנה ומובילי דיעה, מצוטטים בלי סוף ומצולמים במיטבם על שערי מגזינים יוקרתיים. לעומתם, בירד מופיע תמיד במכנסי ג'ינס מרופטים שנראים גדולים עליו בשתי מידות, ובחולצת פלאנל מקומטת שנראית כאילו נרכשה בשוק פשפשים.

המאמן רד אורבך ולארי בירד: יחסים מיוחדים ביותר בין שחקן למאמן. לא היה ולא יהיה צמד כזה!

הנה הוא עולה על המגרש, האנטיתזה של כוכב כדורסל: לא מהיר, לא חזק במיוחד, חסר גמישות וקפיציות, סובל כרוני מה"מחלה הלבנה" – היעדר יכולת ניתור. זריקתו לסל היא ספק זריקה מהמקום, ספק הדיפת כדור ברזל. ובכל זאת, ולמרות שדיוק קליעתו נפגע מעט בשל הפגיעה בידו, לארי בירד – גובה 2.06 מטרים בגוף לא אתלטי, שחקן הפינה של הסלטיקס – נחשב על ידי רבים לאחד משחקני הכדורסל הגדולים ביותר. רד אורבך, מאמנה היהודי האגדי של הקבוצה במשך כמעט שלושים שנה (והאדם שגילה את בירד באוניברסיטת "אינדיאנה סטייט" ובחר בו בדראפט כשהיה עוד "סופומור" – איש השנה השנייה במכללה – בידיעה שהוא יצטרך על פי חוקי הליגה להמתין שנתיים לפני שיוכל לשחק), הצהיר: "אילו נתנו לי שמות כל שחקני הכדורסל הטובים שהיו מעולם ואמרו לי לבנות מהם קבוצה, לארי היה האדם שאתו הייתי מתחיל". צ'אק דיילי, מאמן דטרויט פיסטונס, שהתבקש לפני כמה שנים לבחור את חמישיית האול-סטאר, ענה: "בירד, בירד, בירד, בירד ובירד".

בירד עצמו אינו חושב שהוא גדול כל כך. בתגובה לשאלה המטופשת ששואל כל עיתונאי – כולל עבדכם הנאמן – אם הוא הגדול מכולם, הוא ענה לי פעם ברצינות: "כל אחד חייב להישפט במקומו ובזמנו. מה שמתאים לסלטיקס מודל 1987 לא היה מתאים בהכרח ללייקרס של 73', לכן המושג 'הטוב ביותר' מוטעה מיסודו".

ובכל זאת, כיצד ייתכן ששחקן אטי יחסית הנראה כחסר קואורדינציה ישלוט ביד כה רמה בעולם הכדורסל? מעולם לא הצלחתי להבין את התופעה, אך כשעולה מספר 33 על הפרקט מתרחש משהו מיוחד, אולי אפילו קוסמי. הוא משרה מין הילה שקשה להסבירה, הילה הטומנת בחובה גם שליטה מוחלטת במצב, מנהיגות ללא עוררין וכריזמה מדבקת. משום מה אתה מתרכז רק בו ובמשחקו, ושוכח את שאר התשעה המסתובבים על הפרקט. רד אורבך אמר עליו, ש"לא היה ואין שחקן העושה את ארבעת שותפיו על המגרש טובים יותר כמו שעושה זאת בירד". דני איינג', בן קבוצתו לשעבר, מוסיף: "אני לא יודע איך זה ולמה, אך כששיחקתי אתו, פתאום הרגשתי שאני משחק ביתר מאמץ, שכל ואחריות, כאילו אסור לי לאכזב אותו. אתו עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם".

לארי שיחק חצי קריירה עם גב דפוק. קשה לדמיין בכלל למה היה מגיע עם קריירה "בריאה"

שאר עמיתיו במשך השנים אומרים פחות או יותר אותם דברים. רג'י לואיס הצעיר, כוכבה הבא של הסלטיקס: "עם לארי אתה מרגיש שהוא יביא אותך לחוף מבטחים, שהוא כבר ידאג לכך שננצח". ביל פיטש, מאמנו בעבר: "כשהוא על המגרש אתה לא מתפלל לנס, אתה מ-צ-פ-ה לנס.  זהו לארי. אתו אף פעם לא איבדתי תקוה". די בראון, אף הוא מצעיריה המבטיחים החדשים של הסלטיקס, אמר לי: "אתו זה כאילו חתיכה ממנו נכנסת לכל אחד מאתנו. כאילו אתו על המגרש משהו עושה מאתנו טובים יותר".

על המגרש הוא נחשב ללוחם עקשן, צמא קרבות וחסר פשרות. "ללארי בירד על המגרש יש את רמת המוסר שיש לכריש בבריכת דגים", אמר עליו פעם ד"ר ג'יי המהולל, שהקרבות ביניהם היו לחתיכת פולקלור אמריקני.

בירד הוא קאונטרי בוי. גם שבעת המיליונים לעונה שישתכר בשנה הבאה (השכר הגבוה בעולם בכל ספורט קבוצתי) לא ישנו דבר. בפגרת הקיץ, כשג'ורדן ומג'יק ממהרים להוליווד להקליט עוד תוכנית טלוויזיה או לניו יורק כדי לפרסם עוד מוצר חדש, תמצאו את בירד בפרנץ' ליק על גבי טנדר או בבאר היחיד בעיירה, ה"ליגיונר", לוגם בירה עם חבריו מילדות. נאמנות, חיסכון במלים, פשטות, אהבת האדמה והטבע הן כולן תכונות שירש מהוריו. כשסוכנו היהודי של בירד, בוב וולף, הביא אותו בראשונה לבוסטון באפריל 79' כדי שיכיר את הקבוצה והעיר, שכרה בשבילו ההנהלה סוויטה במלון היאט. כשהחשבון הגיע נכללו בו רק מחיר החדר והוצאות של ארוחות סטנדרטיות. שום שירות חדרים, שום שמפניה, אפס שיחות חוץ. שחקנים אחרים משאירים חשבונות של אלפי דולרים. כשנשאל בירד מה עשה בזמנו החופשי, ענה: "הסתכלתי בטלוויזיה". איזו תוכנית?  "בוננזה". זהו לארי , וכך חינכו אותו בפרנץ' ליק.

הוא נולד וגדל בעיירה הקטנה, שהיו בה רק מפעל אחד ומלון יחיד שהתפרסם מכיוון שבוני וקלייד – השודדים הידועים – היו משתכנים בו בזמנים העליזים שבהם היה המלון גם מרכז שעשועים והימורים. עיון בעיתונים מצהיבים בספרייה יגלה שהיה זה גם מקום הנופש המועדף על עבריין ידוע אחר, אל קפונה. כיום נשאר מהמלון רק שלד. גם המפעל היחיד בעיר פשט מזמן את הרגל כמו רוב החוות במחוז. כל שנשאר הוא תירס, פרות וכדורסל, המשולש הקדוש של אינדיאנה, שבה הכדורסל הוא הדת השלטת.

באווירה כזאת צמח לארי בירד. על כל קיר אורווה תלוי סל. בקור ובחום, בשלג ובשרב, הילדים משחקים. "כשאתה רעב, אתה זורק כדור לסל ושוכח את כאב הבטן", אומר בירד, שזרק בכל יום מאות זריקות לסל. רק עם חברי הילדות שלו הוא מרגיש בטוח לחלוטין. הוא טיפוס פרטי, ביישן וחשדן. מעטים שמעו על נישואיו האומללים ב-75', כשהיה בן 19. היה לו ניסיון אפסי עם נשים כשהתחתן, ולאחר שנתיים, כשנולדה בתו קורי, התגרש. את קורי כמעט לא ראה (רק כשפרש מהמשחק יצר קשר עם בתו, והיום הם קרובים זה לזה, מ.ל). אשתו לשעבר הקשתה על לארי לשמור על קשר עם בתו לאחר שניתקה מגע ממנו. בינתיים נישא בשנית. הוא ואשתו דיינה יצאו יחד עשר שנים רצופות לפני שנישאו. "למה להתחתן ולקלקל יחסים טובים?" ענה לאלה שחקרו אותו בעניין. היא שתקה והמשיכה לחיות לצדו. יום אחד הביא לה טבעת נישואים ואמר: "תענדי, אם את רוצה". זהו בירד. חוסך בדיבורים.

בסיום כל עונה הם מגיעים לביתם החדש, שבירד בנה בקצה העיירה (הכולל מגרש כדורסל צמוד כמובן), והוא יכול לקפוץ לבירה או שתיים עם חבריו הוותיקים. רק שם הוא לא כוכב. רק שם הוא לארי בירד מפרנץ' ליק, שהתמזל מזלו, ואלוהים נתן לו כישרון לזרוק כדור לסל. רק שם לא מטרידים אותו בבקשת חתימות. רק שם הוא מרגיש בנוח.

אביו היה אלכוהוליסט שהסתבך בחובות ולבסוף התאבד, מאורע שבירד מסרב לדבר עליו. "לא הכרתי אותו טוב", הוא אומר, "הוא מעולם לא בא לראות אותי משחק בבית הספר, אבל אני יודע שהיה גאה בי", מוסיף לארי. "הוא היה אדם קשה עורף, עקשן, אף פעם לא התלונן, ועבד בשתיים ושלוש משרות כדי להביא לחם לפינו ופחם לתנור. פעם בא אבא הביתה ברגליים נפוחות ומלאות דם. לאחי ולי נדרשו חמש דקות בשביל להוריד לו את המגפיים. למחרת בבוקר קם, לבש את מגפיו ויצא למכרות", אומר לארי. נראה שהעקשנות, העבודה הקשה והיכולת לשאת כאב בלי להתלונן עברו בתורשה. על אמו הוא מדבר בהערצה: "תמיד עבדה בשתי משרות בעודה מנהלת בית נקי להפליא, מלבישה את שני בניה במיטב הבגדים שתפרה. יש לה יותר אומץ מלחמישה לארי בירדים. כבר עשר שנים היא לא עובדת, לאחר שקניתי לה בית מרווח בצפון היישוב, ומאז היא אובדת עצות. אני חושב שהיא הייתה מאושרת יותר כשעבדה. זה אצלנו בדם".

כמה שהוא קמצן במילים, בירד ניחן בחוש הומור משגע. אני זוכר אותו מפציץ משפטים בני שורה אחת בשיא הרצינות – כאילו – כשכל חדר ההלבשה מתפוצץ מצחוק. אמרות הכנף שלו נכנסו ללקסיקון האמריקאי. הומור יבש, אבל חודר שיריון. לפני אליפות שלוש הנקודות באול-סטאר באורלנדו הוא נכנס לחדר ההלבשה כמה דקות לפני תחילת התחרות ושאל: "או. קיי, מי לוקח מקום שני?" יצא וניצח – כמובן בזריקה אחרונה של הכדור הצבעוני המקנה את שתי הנקודות שהיה זקוק להן כדי לנצח. ברגע שעזב הכדור את ידו הוא הסתובב עם הרמת ידו ל-V מנצח, כשהוא בכלל לא מסתכל אל הכדור העושה את דרכו לתוך הטבעת. תמונה זו של בירד המסתובב עם יד מנצחת כשהכדור עדיין בתחילת מעופו הקשתי היא אחת מתמונות הספורט הידועות ביותר.

דני איינג', שהגיע רביעי באותה אליפות, אמר: "איך אפשר לכעוס עליו? הוא מנצל כל זווית אפשרית ליתרון פסיכלוגי על יריביו, ולרוב יש לו קבלות לפירעון. ברגע שנכנס לחדר ההלבשה ושאל מי יהיה שני ידעתי ש'איט איז אול אובר'. ידעתי שהוא ניצח לפני שהעסק התחיל". לשופט ששרק עבירה נגדו אמר לארי: "זה היה פאול? תגיד לי, הליגה משלמת לך עמלה על פאולים?" פעם אחרת, בחימום נגד הסיקסרס באחד ממשחקי הפלייאוף, הוא שאל את קווין מקהייל – כשהוא דואג שה"אציל" קרוב דיו לשמוע – "תגיד, קווין, לדעתך צ'ארלס בארקלי נמוך מדי או שמן מדי?" בארקלי שמע ופרץ בצחוק, אבל המשחק כבר היה אבוד בשביל האציל. הוא לא הצליח להשתחרר מההשפעה הפסיכולוגית של משפטו של בירד.

את מחיר פציעתו מול הפייסרס שילם במשחק הבא, הראשון בסדרה נגד דטרויט. בירד לא היה מסוגל לשחק, ובלעדיו ניצחו הפיסטונס בקלות 75-86 כשהסלטיקס נראים אבודים ללא מנהיגם. היום, במשך הפלייאוף,  בירד בכלל לא מתאמן ומבלה כל רגע ללא משחק על מכשיר מתיחה בבית החולים האמור להקל עליו עד לניתוח שיעבור בגבו בסיום הפלייאוף. "אחרי הניתוח אחליט על המשך הקריירה שלי", אמר לפני כמה ימים. וכשהוא יורד מהמגרש עם הכדור מתחת לזרועו אתה יודע שכך בדיוק הוא נושא את קבוצתו לטוב או לרע בימי פלייאוף אלה. אתו, למרות גילו ופציעותיו, הם יחיו או ימותו.

***********

כך בדיוק היה. כשלארי פרש אחרי 13 עונות בסלטיקס ב-1992, התפרקה בוסטון סלטיקס – אימפריית הכדורסל שרד אורבך בנה מ-1956 – אימפריית ספורט שרק היאנקיס ואולי מנצ'סטר יונייטד בנו משהו דומה לה. מדהים מה קורה לקבוצה שמנהיגה פורש. הסלטיקס עדיין לא התאוששו מפרישת בירד עד היום הזה. רק פרישתו של מייקל ג'ורדן גרמה להרס אימפריית ספורט במידה דומה לפרישתו של בירד.

הוא נאלץ לפרוש בגלל אצבעותיו, מרפקו וגבו. חסר ניסיון אימון ולו של משחק אחד, אינדיאנה פייסרס שכרה אותו כמאמנה, ומיד הוא הביאה לגמר אליפות המזרח וזכייה בתואר "מאמן השנה". הוא פרש מאימון, ובשלוש השנים האחרונות הוא מכהן כנשיא הפייסרס, האיש שהחליט לבחור בשרונאס יאסקביצ'יוס ממכבי ת"א למרות שהדיעה עליו הייתה "איטי מדי; שחקן הגנה גרוע".

שחקנים כמו בירד לא מודדים בסטטיסטיקה. אותם מודדים במספר אליפויות ובמה שדפי ההסטוריה אומרים. אך מי שמתעקש על קצת סטטיסטיקה, אז הנה, בבקשה:

* שיחק בקבוצת תיכון חלשה, כשהוא בעצם השחקן הטוב היחיד. השיג 30 נקודות ו-17 ריבאונדים בממוצע בתיכון, אך לא השיג אליפות למרות משחק של 54 נקודות ו-38 ריבאונדים בפלייאוף התיכונים.

* סיפור דומה באינדיאנה סטייט: שוב קבוצה של איש אחד, לארי בירד. למרות זאת קיבל פעמיים את תואר "שחקן השנה במכללות" והביאם למשחק הגמר ב-1979, שבו הפסידה קבוצתו למישיגן סטייט בראשות מג'יק ג'ונסון.

* ממוצע קריירה במכללה של 30.3 נקודות למשחק, חמישי בתולדות ה-NCAA.

* "רוקי" השנה ב-NBA ב-1980.

* MVP של הליגה שלוש פעמים.

* 12 פעמים אול-סטאר.

* מנצח אליפות שלוש הנקודות בין השנים  1986-1988.

* MVP של פלייאוף הליגה 1984 ו-1986.

* הוביל את הליגה בדיוק מהעונשין ב 1984, 1986, 1990.

* שלוש אליפויות NBA ב-1981, 1984 ו-1986.

*חבר ב"50 הגדולים".

* מדליית זהב אולימפית עם ה"דרים-טים" בברצלונה, 1992.

* "מאמן השנה" ב-1998, כשהביא את אינדיאנה עד לגמר המזרח שבו נכנעה למייקל ג'ורדן ולבולס בשבעה משחקים.

* סיים קריירה של 13 שנה עם 24.3 נקודות ותשעה ריבאונדים בממוצע, עם דיוק של 50 אחוזים מהשדה ו-88 אחוזים מהקו.