דרור פרידמן הוא גולש ותיק באתר. דרור התגורר שנים רבות בארה"ב שם למד תקשורת וקולנוע ובין השאר גם כתב בידיעות אמריקה. כיום הוא עוסק בכתיבת וניהול תוכן לחברות תקשורת בימים, וכתיבה למגירה בלילות.

עכשיו כשסאגת לברון וטירוף שוק ההעברות סוף סוף מאחורינו, אפשר להתפנות למבט נוסף על האליפות המרגשת של הניקס מזווית קצת אחרת.

למרות שגרתי תקופה ארוכה בניו-יורק, הניקס זאת קבוצה שהכי שנאתי שנים ארוכות. זה לא בגלל שאני בכלל אוהד סלטיקס וכל הקטע של היריבות האטלנטית, וזאת לא הייתה ממש שנאה עמוקה כי קשה לשנוא קבוצה כושלת כל-כך. זה היה יותר בכיוון של סלידה מעורבת בקורטוב של שמחה לאיד ממראה הקבוצה המכוערת שעלתה לפארקט במדיסון סקוור גארדן. מכוערת בגלל האנטי-כדורסל הפיזי-מכוער ששיחקו שם בשנות ה-90', ומכוערת על שום הלוזריות הנצחית שסימל פאטריק יואינג (שאישית אני דווקא מחבב) והולידה את תיאוריית יואינג.

ובעיקר מכוערת בגלל הניהול המחפיר ששיקף את ההתנהלות הכוחנית של הבעלים ג'יימס דולאן, ששנים רבות נחשב לבעלים הגרוע בליגה, תוך הניסיון לבזבז את דרכם להישגים על ידי החתמת כוכבים (ומנהלים ומאמנים) נוצצים אבל לא יעילים, או סתם נתינת חוזים מופרכים לשחקנים עצלים שזרחו לרגע (עיין ערך אדי קארי).

השם הגדול ביותר מכל ההחתמות האלו הוא כנראה כרמלו אנתוני. אבל מי שמייצג אותה לדעתי יותר מכל היה סטפון מארבורי, הידוע בתור סטארבורי. בהחלט כינוי מוצלח שמחבר את השם הפרטי עם שם המשפחה אבל גם סמל לאגו וגישת פרימדונה.

מארבורי היה גארד וירטואוזי ומהיר עם שליטה מושלמת בכדור ויכולת חדירה שהתאפיינה בשינוי כיוון חדים ומדוייקים. מעין שילוב של קיירי אירווינג ודרק רוז, מוכשר פחות משניהם, ועדיין היה שחקן כמעט מהפנט שמאוד נהניתי לראות, אבל אף פעם לא רציתי בקבוצה שלי.

הסימנים היו שם עוד מימיי הקולג'ים כשעשה שרירים והציב תנאים למכללות שחיזרו אחריו, אבל מארבורי נולד וגדל בברוקלין, ולהביא אותו לניקס בתור המושיע התורן היה פיתוי גדול מדי עבור אייזאה תומאס, הגארד האגדי של דטרויט פיסטונס שמונה בהרבה רעש וצלצולים לניהול הקבוצה, ולימים קונטנדר תמידי על תואר המנהל הגרוע בליגה (נו, לפחות הניקס היו קונטנדרים במשהוא).

הטרייד עם פיניקס עבור מארבורי ב-2004 נראה בזמן אמת דווקא מוצלח יחסית. הניקס העבירו רק 2 בחירות דראפט וערימה של רול-פליירס, ואף הצליחו להיפטר על הדרך מאנטוניו מקדייס, פורוורד מוכשר ופיזי, אבל פצוע מאוד, שהיה החתמה כושלת של המנהל הקודם המושמץ סקוט ליידן. וכל זה תמורת גארד אולסטאר צעיר, מסחרר, ומבטיח.

מארבורי העמיד ב-5 שנותיו בניקס סטטיסטיקה מכובדת של של 18 נקודות ו-7 אסיסטים. הבעיה שזה תורגם להופעת פלייאוף אחת בלבד והרבה דרמות בחדר ההלבשה. יש כאן נסיבות מקילות מסוימות של חילוף מאמנים סיטונאי – מארבורי שיחק בניקס תחת לני ווילקינס, לארי בראון, מייק דאנטוני, ואייזיאה תומאס בעצמו, שהוכיח שגם לאמן הוא לא ממש יודע. המשכיות לא הייתה כאן ומארבורי נאלץ להתרגל לשיטה וציפיות חדשות מידיי עונה. מצד שני מדובר כאן בכמה מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה של הליגה, וחוסר היכולת לעבוד תחתם זה איפה שנגמר המארבורי ומתחיל הסטארבורי.

כנראה שגם מחוץ לסיר הלחץ של המדיסון סקוור גארדן סטארבורי היה מתגלה כעשוי מסוג השחקנים הטריי-יאנגים למיניהם, שאולי למעט איזו הבלחה מפתיעה לגמר האזורי, תקרת הזכוכית של קבוצות שהם מובילים היא סוויפ ג'נטלמני בסיבוב השני.

האמת שקשה לשפוט את המנהלים של ניו-יורק שבמהלך השנים שהיו צריכים לעבוד תחת דולאן וכמה מרחב פעולה באמת היה להם – אפילו פיל ג'קסון נכשל לגמרי בקדנציה חסרת ההשראה שלו בגארדן. הבעיה היא גם הדימוי העצמי (שמוזן מהתקשורת והפרשנים) של הארגון כקבוצת שוק גדול שהאוהדים שלה מצפים לתארים או לפחות לקונטנדריות. ומשנה לשנה כשהבצורת מתארכת, הלחץ גדל ומביא לשאיפה להצלחה מהירה שמביאה להחתמת כוכבים לא יעילים, ומעגל קסמים שחוזר על עצמו.

ואז הגיע לאון רוז, שבדומה לבראנסן, נראה כפשרה חביבה ומאוד לא נוצצת של מועדון שהכוכבים כבר לא רצו לחתום אצלו ולשאת בעול הצפיות הבלתי אפשרי. אבל רוז בא באמת לעבוד, והגיע למזלו כשלדולאן סוף סוף ירד האסימון שההתערבויות שלו בניהול הקבוצה מעולם לא הועילו.

לא ברור אם איזה מכשפה רוז סגר דיל, אבל לראשונה זה עשרות שנים הניקס נתנו למנהל שלהם את מצרך הקסם הנקרא סבלנות. במקום החתמות בומבסטית רוז פתח את הקדנציה שלו בניקוי אורוות יעיל ומרשים, ומהר מאוד נתן לניקס גמישות כלכלית שלא הייתה להם שנים.

ואז הוא לקח את כל הגמישות הזאת וביזבז אותה בסדרת מהלכים שהזכירו שוב את ההתנהלות הניקסית הפזרנית הישנה והמאוסה. מאקס לאננובי, 5 בחירות על ברידג’ס, ולבראנסן חוזה כפול ממה שהוצע לו במאבריקס. שוב פעם החתמות שיסנדלו את הקבוצה? הפרשנים, ובראשם סטיבן איי סמית', התפלצו – אם מבזבזים אז לפחות שיהיה על כוכבים אמיתיים ולא נגניי רקע אפרוריים. כי אם כבר להיות אוהד ניקס ולסבול, אז לפחות שיהיה נוצץ ואשליה של תקווה. סמית' בכלל רצה את דוראנט, שחתם מעבר לנהר אצל היריבה העירונית מברוקלין בדרכו לתת לנו את משחק השפיץ-של-הנעל האגדי בפלייאוף ואז פירוק צפוי של עוד חדר הלבשה.

כאמור בגלל הדרמות עם דולאן, הניקס באותם ימים לא כל כך רחוקים נהפכה לקבוצה מאוסה שלא קרצה לכוכבים הגדולים. ורוז מצידו גם לא חיפש להחתים סופר-סטארים ברדיפה אחרי הצלחה אינסטנט. את זה כבר היה לניקס מספיק בעבר, ובשינוי גישה מוחלט רוז חיפש אופי ורעב, ושחקנים שיבנו תלכיד קבוצתי שגדול מסך חלקיו. תלכיד שגם אם בחלומות הוורודים ביותר לא ישבור את בצורת האליפות, לפחות יביא טעם אחר לגארדן. קבוצה שתשקף את רוח העיר של האוהדים האמיתיים, שהמשיכו ללכת אחריה במדבר 53 שנים, ושבאמת תיצור חיבור לעיר.

אני מבין את התלונות של הפרשנים על בראנסן (סמית', אגב, יצא גבר והתנצל פומבית על הביקורת) – לכאורה שחקן ספסל, שפתאום ניצל היעדרות של כוכב על, ונתן כמה משחקים טובים בפלייאוף. זה לגמרי הזכיר את ההחתמות החפוזות מהעבר. גם זה שאבא של בראנסן הועסק כעוזר מאמן בקבוצה, הקנה להחתמה גוון חשוד מאוד.

אבל אני תוהה אם מישהו מאותם פרשנים בכלל ראה את בראנסן משחק באותה סדרת פלייאוף לפני ההגעה לניקס. אני ראיתי והתאהבתי. למראית עין גארד נמוך, איטי, ולא אתלטי, שאיכשהו חופר ומתעתע את דרכו לצבע שוב ושוב, וקולע שם ביעילות של סנטר.

בראנסן הוא מסוג השחקנים שקל לנו להזדהות איתם, שקצת בדומה לסטף קארי הוא תוצר של עבודה קשה, ולא של נתונים פיזיים חריגים. מישהו שנותן לנו השראה (ואשליה) שגם אנחנו נצליח, אם רק נשייף את הכישורים הכדורסלניים שלנו באין סוף שעות אימונים. רק שאם את סטף קרי אפשר לאפיין בקליעה האבסולוטית, התנועה הבלתי פוסקת, ההטעיות, ולעיסת מגן השיניים האייקונית, אצל בראנסן אין שום דבר אבסולוטי. הוא לא קולע, או מכדרר, או מוסר הכי טוב, וגם אין דרך ממש ללמד את מה שהוא עושה. בראנסן, בדרכו, פשוט גאון של זיהוי מצבים וזוויות זריקה. וגאונות זה לא דבר שאפשר להתאמן עליו.

ויש כמובן גם את האופי. קרי הקסים אותנו עם השמחה המתפרצת אחרי השלשות המרהיבות שלו, והנכונות לחלוק בתהילה. בראנסן עושה את זה עם צניעות ויושר כמעט חסרי תקדים לתקופתנו. זכור לי במיוחד רגע אחרי משחק עונה סדירה שבו הוכרז שהוא נבחר לראשונה לאולסטאר. כשכל הגארדן קורא בשמו והוא חנוק מדמעות התרגשות, במקום לספק עוד קלישאות בראיון לטלוויזיה הוא פשוט אמר שאין לו מילים. כמה פשוט, ישר, ואמיתי, ודבר שחזר גם בראיון אחרי האליפות.

מי בכלל יכול להביע במילים מה מרגישים ברגעים כאלו. ובראנסן, שרגיל שמפקפקים בו, אבל נשאר מחובר לקרקע גם כשהוא מוכיח לכולם שטעו, פשוט לא מנסה. במקום שסטארבורים למיניהם היו מתבשמים מתשומת הלב, הוא פשוט נראה כמוקיר תודה על כל רגע הצלחה, והזכות בכלל להשתתף בשואו, ולשחק בליגה של הגדולים. אנטי-כוכב שהשיג את הלא יאמן. האנטי סטאר-בורי. ובשעה שוומבי הוביל את הבייבי-ספארס לחדר ההלבשה בלי ללחוץ ידיים, בראנסן כצפוי הפגין קלאס טבעי, והדבר הראשון שעשה היה לגשת ללחוץ את ידו של מיץ' ג’ונסון.

באן.בי.איי קבוצות מנסות לחקות הצלחה וזה מיתג לנו מספר תקופות מודרניות. הבק-טו-בק של הפיסטונס הביאה לנו את התקופה ההגנתית. שאקובי סימלו את תקופת הצמדים, והתואר המרגש של שלישיית פירס-אלן-גארנט הביא לתקופת הסופרטימז. גולדן סטייט נתנה לנו את תקופת השלשות והאנליטיקס. ואוקלהומה וסאן אנטוניו הנוכחיות היו עלולות לתת לנו (אלמלא חוקי האפרון החדשים) את תקופת הבנייה העמוקה מהדראפט והטאנקינג הנלווה לתהליך.

ועכשיו אחרי האליפות של הניקס, מה הלאה? קשה להאמין שזה יקרה, ובטח שיהיה קשה לשחזר בקבוצה אחת את החיבור של שלושה שחקנים שלקחו יחד אליפות במכללות. אבל אולי נקבל מתנה אמיתית לעכברי כדורסל, ונזכה לראות עכשיו את התקופה של קבוצות האופי. כאלו שההחיבור בין השחקנים וההתנהלות שלהם חשוב להן לא פחות מהיכולות האישיות. ראינו משהו מזה גם בריצה של אינדיאנה לגמר לפני שנה, ואלמלא הפציעה של האליברטון אולי אולי היינו עכשיו אחרי אליפות כפולה של קבוצות אופי.

קצת על וומבי.

רק לפני מספר חודשים התמוגגנו מיצר התחרות שהביא למשחק האולסטארס. נראה שכמו ענקים אמיתיים כמו מייקל וקובי יש לו יצר הישגי נדיר. בדומה למייקל, שזכר ונטר לאיזה בחור מסכן שהועדף לפניו בתיכון, גם וומבי הראה שיש לו זיכרון של פיל, ודחף להתחשבן ולרמוס את מי שהעז להאפיל עליו ולקחת ממנו תארים (מי אמר צ'אט הולמגרן?). אבל אז באו הפאולים המלוכלכים דוגמת דריימונד גרין, וחוסר לחיצת הידיים דוגמת אייזיאה תומאס (ההוא שהחתים את סטארבורי) – שניים מהשחקנים שיותר אהבנו לשנוא.

הליגה חיפשה נער פוסטר חדש ובמקום זה אולי תקבל נבל פוסטר. והאמת גם זה טוב לרייטניג. יש שאומרים שהוא צעיר וזה יעבור לו, במיוחד אם ישיג מספר אליפויות. אבל אם דריימונד ממשיך בשלו אפילו בדמדומי הקריירה, ומייקל הרגיש צורך להתחשבן, בחוסר בגרות מביך, עם אותו תיכוניסט דווקא בנאום הכניסה שלו להיכל התהילה, אפשר גם להניח שזה מי שהוא וומבי. לא עניין של בגרות, אלא אישיות של מי שרודף באובססיביות אחרי תואר העז, ואולי לקח כמה שיעורים בקשיחות יתר מהנזירים הלא נכונים.