מייקל ג'ורדן אחרי סל הנצחון שלו נגד יוטה בגמר האליפות!

לוס אנג'לס לייקרס – שיקגו בולס

משחק 3, גמר פלייאוף ה-NBA

"פורום", לוס אנג'לס, 1991

הכל יחסי כמובן, אבל AIR היה בן אנוש רגיל: קלע 11 ברבע (ו-15 בחצי), אבל גם החמיץ מתחת לסל. זינק, אבל כאילו חוטי ניילון בלתי נראים קשרו אותו לפרקט. זרק מחצי מרחק וממרחק, אך הכדורים מיאנו לצלול. היו לו אמנם 21 נקודות עד 3.4 שניות לסיום, אך אפילו לוולאדה דיבאץ, סם פרקינס ומג'יק ג'ונסון היו יותר נקודות.

ארבע דקות לסיום. כאשר ג'ורדן החטיא שתי כניסות קלות עשה מאמנו פיל ג'קסון צעד נועז. הוא הוריד אותו לספסל לנוח ולהירגע. כשחזר זה היה  כבר ג'ורדן אחר, המוכר. ב-10.4 השניות האחרונות במשחק וחמש דקות ההארכה שוב ריחף ג'ורדן, שוב התעופף, שוב היה השחקן הגדול שאי-פעם שיחק "הופס", שוב היה בלתי ניתן לעצירה. בחמש דקות ההארכה, כל מי ששמר עליו – ביירון סקוט, ג'יימס וורת'י, איי.סי גרין, מג'יק – הרגיש כמו טירון שזה עתה הגיע ל-NBA.

96-104 לבולס. שיקגו החזירה לעצמה את היתרון הביתי שהפסידה במשחק הראשון, עלתה ליתרון 1-2 ונותר לה לנצח 2 מ-4 הנותרים כדי להיות האלופה. שני המשחקים האחרונים, אם יהיה צורך בהם, יהיו בשיקגו. עד 10.4 שניות לפני סוף הזמן החוקי, גיבור המשחק היה ולאדה דיבאץ. כששיקגו הובילה 87-90 דקה מהסוף קבר סם פרקינס עוד שמאלית שלו (סיים עם 25 חיצים ותשע זכוכיות). ג'ורדן, מצד ימין, החמיץ שוב עם 27 טיקים על השעון. הוא היה עד אז  7 מ-24, עצור, הססן, עוד שחקן ביום אפור בליגה. אלפי אוהדיו הישראלים שבוודאי חזו בו בשלוש לפנות בוקר עם עיניים אדומות וראש כואב בוודאי שאלו את עצמם אם בשביל זה כדאי לאבד שעות שינה.

כשהלייקרס היו בפיגור של נקודה שלח מג'יק כדור לדיבאץ. הכדור ברח וכבר נראה אבוד, אבל "יוגו" הגמיש, המהיר ובעל ידי הזהב, השתטח, קם עם הכדור ועלה לסל. דיבאץ קלע סל משוגע עם הלוח וגם סחט את העבירה השישית של סקוטי פיפן. בקור רוח קבר ולאדה את הזריקה הנוספת מהקו והלייקרס עלו ל-90-92, 10.4 שניות לסוף.

פיל ג'קסון, מאמן שיקגו, לקח פסק זמן. כל הפרשנים היו משוכנעים שהוא הולך על זריקה לשלוש. אם מייקל רוצה את טבעת האליפות, אלה חייבות להיות 10.4 השניות שלו. הכדור הוצא מתחת לסל. ג'ורדן כדרר וכדרר… מ-4.5 מטרים עלה לקליעת ניתור וקבר מצד ימין את הזריקה שבמשחק הראשון החטיא משמאל. אז זה היה מביא ניצחון, הפעם זו שנכנסה הביאה שוויון (92-92) והארכה. מכאן, רבותי, היה הכל ג'ורדן: 6 נקודות' נוספות (סיים עם 29, תשע זכוכיות, תשע סוכריות, שלוש גניבות), ארבע מהן בשתי כניסות אגדתיות מתחת לסל: אחת סיים בסיבוב, ואת השנייה גמר ב"ריברס ליי-אפ". בחמש הדקות האלה, כשסקוטי פיפן יושב  על הספסל, הוא ניצח לבדו את המשחק והיה שוב בלתי ניתן לעצירה, שוב יצור שמימי. שוב מייקל ג'ורדן.

הוראס גראנט המצוין עזר בהארכה עם שני סלים (סיים עם 22 נקודות ו-11 קטיפות). העבירה של פיפן על דיבאץ הוציא אותו כאמור מהמשחק, אך לפני כן הוא עוד הספיק לקבור 19, עם 13 ריבאונדים. מג'יק היה לרוב מג'יק. מחצית הנקודות של דיבאץ שייכות לו, עם אסיסטים נפלאים (10) וכשהיה צורך, גם קלע בעצמו (22 נקודות) תוך כדי ניצול יתרון הגובה שלו על ג'ורדן. נגד פיפן היה לו קשה הרבה יותר.

ג'ון פקסון וקליף ליבינגסטון (מצוין כמחליף, 5 מ-5 ב-20 דקות משחק ושלוש חטיפות מצוינות) קלעו 10 נקודות כל אחד. מנגד, וורת'י, במשחק פושר, קלע 19 ב-6 מ-16. ביירון סקוט היה שוב בשפל עם 0 נקודות משמונה זריקות. הלייקרס פתחו ברבע השלישי פער של 13 נקודות, אבל אז באה ריצה של 20-7 מצד שיקגו בסוף השלישי ובתחילת הרביעי, שהביאה לשוויון 74-74.

בניצחון הבולס לא היה משהו מלהיב במיוחד, לבטח לא פנטסיה. פשוט רגליים צעירות נגד קבוצה מזדקנת. הדבר התבטא בעיקר בריבאונדים, יתרון אדיר של 29-46 לבולס, כשה-29 של הלייקרס הם שיא שלילי במשחק גמר. היו אלה בעיקר הריבאונדים בהתקפה בהארכה שחיסלו את הלייקרס. בהתקפה אחת קטף ג'ורדן שני ריבאונדים כאלה.

הבולס השיגו את מטרתם: להתגבר על הפחד הפסיכולוגי מהפורום, שבוהפסידו 13 משחקי פלייאוף רצופים. ג'ק ניקולסון, דסטין הופמן ופארה פוסט הם רק חלק מהרוחות המרחפות באולם. NO MORE! כשמייקל קלע מתחת לסל בסיבוב משגע וקבע 96-102, גם אם היו עולות למגרש הנימפות מהאגם המלאכותי שבאולפני יוניברסל עם נעלי כדורסל, דבר לא היה עוזר.

האולם הצוהל והזורח, ה"מג'יק קינגדום", שיש בו יותר דיסנילנד מספורט, נעשה חיוור ושקט כמו חדר מתים. האולם המלא בכוכבים, זמרי-על ומולטי מיליונרים, לא יודע כיצד סוחבים קבוצה בצרה. הרעש הוא לא רעש והעידוד לא עידוד. הם יודעים להלהיב רק כשיש TIME SHOW והלייקרס קוברת את היריבה. אך כשהמשחק הופך ל-TIME SLOW, וה-M.J המפורסם (מג'יק ג'ונסון) הופך לראשי התיבות של מישהו אחר (מייקל ג'ורדן), תרומת האולם כבר לא שווה הרבה.

כשהלייקרס הובילו 54-67 אחרי ריצת של 2-18 נזכרתי במה שאמר לפני המשחק מייקל תומפסון, שהתבקש להשוות בין מייק דנליבי, מאמן הלייקרס כיום, למאמן הקודם, פאט ריילי: "לפני משחק חשוב כזה היה ריילי נותן לנו הרצאות מוטיבציה כשהוא מצטט את לורד ביירון, תומאס פולר ושייקספיר. מובן שרק אני הבנתי. דנליבי? פשוט אמר לפני שיצאנו מחדר ההלבשה,  LET’S GO KICK SOME CHICAGO ASS”" (בואו נצא לבעוט בכמה ישבנים משיקגו).

אתמול בבוקר כאבו כמה ישבנים באמת, אבל כולם היו שייכים לשחקנים בסגול-צהוב.

***********

ניצחון האליפות הזה היה ראשון משש בין השנים 1990/91 ל-1997/98. הבולס ניצחו את הלייקרס 1-4 במשחקים ב-1990/91, את פורטלנד 2-4 ב-1991/92 ואת פניקס 2-4 ב-1992/93. אז באו שתי שנות הפרישה של מייקל, עד שחזר לו התיאבון לטבעות אליפות, וכך חזר לעוד שלוש אליפויות – 1995/96, ניצחון 2-4 על סיאטל, ואז 2-4 על יוטה ג'אז ב-1996/97 ושוב 2-4 על הג'אז ב-1997/98. עובדה חשובה נעלמה בין כל ינצחונות הבולס בהנהגת מייקל ג'ורדן:

אף סדרה לא נמשכה יותר משישה משחקים.

רק באחרונה גילה מייקל "סוד": הוא הבטיח לעצמו לא לתת לאף סדרת גמר להימשך שבעה משחקים. עד כדי כך הייתה גדולה עליונותו כשחקן.