מייקל ג'ורדן אחרי סל הנצחון שלו נגד יוטה בגמר האליפות!
לוס אנג'לס לייקרס – שיקגו בולס
משחק 3, גמר פלייאוף ה-NBA
"פורום", לוס אנג'לס, 1991
הכל יחסי כמובן, אבל AIR היה בן אנוש רגיל: קלע 11 ברבע (ו-15 בחצי), אבל גם החמיץ מתחת לסל. זינק, אבל כאילו חוטי ניילון בלתי נראים קשרו אותו לפרקט. זרק מחצי מרחק וממרחק, אך הכדורים מיאנו לצלול. היו לו אמנם 21 נקודות עד 3.4 שניות לסיום, אך אפילו לוולאדה דיבאץ, סם פרקינס ומג'יק ג'ונסון היו יותר נקודות.
ארבע דקות לסיום. כאשר ג'ורדן החטיא שתי כניסות קלות עשה מאמנו פיל ג'קסון צעד נועז. הוא הוריד אותו לספסל לנוח ולהירגע. כשחזר זה היה כבר ג'ורדן אחר, המוכר. ב-10.4 השניות האחרונות במשחק וחמש דקות ההארכה שוב ריחף ג'ורדן, שוב התעופף, שוב היה השחקן הגדול שאי-פעם שיחק "הופס", שוב היה בלתי ניתן לעצירה. בחמש דקות ההארכה, כל מי ששמר עליו – ביירון סקוט, ג'יימס וורת'י, איי.סי גרין, מג'יק – הרגיש כמו טירון שזה עתה הגיע ל-NBA.
96-104 לבולס. שיקגו החזירה לעצמה את היתרון הביתי שהפסידה במשחק הראשון, עלתה ליתרון 1-2 ונותר לה לנצח 2 מ-4 הנותרים כדי להיות האלופה. שני המשחקים האחרונים, אם יהיה צורך בהם, יהיו בשיקגו. עד 10.4 שניות לפני סוף הזמן החוקי, גיבור המשחק היה ולאדה דיבאץ. כששיקגו הובילה 87-90 דקה מהסוף קבר סם פרקינס עוד שמאלית שלו (סיים עם 25 חיצים ותשע זכוכיות). ג'ורדן, מצד ימין, החמיץ שוב עם 27 טיקים על השעון. הוא היה עד אז 7 מ-24, עצור, הססן, עוד שחקן ביום אפור בליגה. אלפי אוהדיו הישראלים שבוודאי חזו בו בשלוש לפנות בוקר עם עיניים אדומות וראש כואב בוודאי שאלו את עצמם אם בשביל זה כדאי לאבד שעות שינה.
כשהלייקרס היו בפיגור של נקודה שלח מג'יק כדור לדיבאץ. הכדור ברח וכבר נראה אבוד, אבל "יוגו" הגמיש, המהיר ובעל ידי הזהב, השתטח, קם עם הכדור ועלה לסל. דיבאץ קלע סל משוגע עם הלוח וגם סחט את העבירה השישית של סקוטי פיפן. בקור רוח קבר ולאדה את הזריקה הנוספת מהקו והלייקרס עלו ל-90-92, 10.4 שניות לסוף.
פיל ג'קסון, מאמן שיקגו, לקח פסק זמן. כל הפרשנים היו משוכנעים שהוא הולך על זריקה לשלוש. אם מייקל רוצה את טבעת האליפות, אלה חייבות להיות 10.4 השניות שלו. הכדור הוצא מתחת לסל. ג'ורדן כדרר וכדרר… מ-4.5 מטרים עלה לקליעת ניתור וקבר מצד ימין את הזריקה שבמשחק הראשון החטיא משמאל. אז זה היה מביא ניצחון, הפעם זו שנכנסה הביאה שוויון (92-92) והארכה. מכאן, רבותי, היה הכל ג'ורדן: 6 נקודות' נוספות (סיים עם 29, תשע זכוכיות, תשע סוכריות, שלוש גניבות), ארבע מהן בשתי כניסות אגדתיות מתחת לסל: אחת סיים בסיבוב, ואת השנייה גמר ב"ריברס ליי-אפ". בחמש הדקות האלה, כשסקוטי פיפן יושב על הספסל, הוא ניצח לבדו את המשחק והיה שוב בלתי ניתן לעצירה, שוב יצור שמימי. שוב מייקל ג'ורדן.
הוראס גראנט המצוין עזר בהארכה עם שני סלים (סיים עם 22 נקודות ו-11 קטיפות). העבירה של פיפן על דיבאץ הוציא אותו כאמור מהמשחק, אך לפני כן הוא עוד הספיק לקבור 19, עם 13 ריבאונדים. מג'יק היה לרוב מג'יק. מחצית הנקודות של דיבאץ שייכות לו, עם אסיסטים נפלאים (10) וכשהיה צורך, גם קלע בעצמו (22 נקודות) תוך כדי ניצול יתרון הגובה שלו על ג'ורדן. נגד פיפן היה לו קשה הרבה יותר.
ג'ון פקסון וקליף ליבינגסטון (מצוין כמחליף, 5 מ-5 ב-20 דקות משחק ושלוש חטיפות מצוינות) קלעו 10 נקודות כל אחד. מנגד, וורת'י, במשחק פושר, קלע 19 ב-6 מ-16. ביירון סקוט היה שוב בשפל עם 0 נקודות משמונה זריקות. הלייקרס פתחו ברבע השלישי פער של 13 נקודות, אבל אז באה ריצה של 20-7 מצד שיקגו בסוף השלישי ובתחילת הרביעי, שהביאה לשוויון 74-74.
בניצחון הבולס לא היה משהו מלהיב במיוחד, לבטח לא פנטסיה. פשוט רגליים צעירות נגד קבוצה מזדקנת. הדבר התבטא בעיקר בריבאונדים, יתרון אדיר של 29-46 לבולס, כשה-29 של הלייקרס הם שיא שלילי במשחק גמר. היו אלה בעיקר הריבאונדים בהתקפה בהארכה שחיסלו את הלייקרס. בהתקפה אחת קטף ג'ורדן שני ריבאונדים כאלה.
הבולס השיגו את מטרתם: להתגבר על הפחד הפסיכולוגי מהפורום, שבוהפסידו 13 משחקי פלייאוף רצופים. ג'ק ניקולסון, דסטין הופמן ופארה פוסט הם רק חלק מהרוחות המרחפות באולם. NO MORE! כשמייקל קלע מתחת לסל בסיבוב משגע וקבע 96-102, גם אם היו עולות למגרש הנימפות מהאגם המלאכותי שבאולפני יוניברסל עם נעלי כדורסל, דבר לא היה עוזר.
האולם הצוהל והזורח, ה"מג'יק קינגדום", שיש בו יותר דיסנילנד מספורט, נעשה חיוור ושקט כמו חדר מתים. האולם המלא בכוכבים, זמרי-על ומולטי מיליונרים, לא יודע כיצד סוחבים קבוצה בצרה. הרעש הוא לא רעש והעידוד לא עידוד. הם יודעים להלהיב רק כשיש TIME SHOW והלייקרס קוברת את היריבה. אך כשהמשחק הופך ל-TIME SLOW, וה-M.J המפורסם (מג'יק ג'ונסון) הופך לראשי התיבות של מישהו אחר (מייקל ג'ורדן), תרומת האולם כבר לא שווה הרבה.
כשהלייקרס הובילו 54-67 אחרי ריצת של 2-18 נזכרתי במה שאמר לפני המשחק מייקל תומפסון, שהתבקש להשוות בין מייק דנליבי, מאמן הלייקרס כיום, למאמן הקודם, פאט ריילי: "לפני משחק חשוב כזה היה ריילי נותן לנו הרצאות מוטיבציה כשהוא מצטט את לורד ביירון, תומאס פולר ושייקספיר. מובן שרק אני הבנתי. דנליבי? פשוט אמר לפני שיצאנו מחדר ההלבשה, LET’S GO KICK SOME CHICAGO ASS”" (בואו נצא לבעוט בכמה ישבנים משיקגו).
אתמול בבוקר כאבו כמה ישבנים באמת, אבל כולם היו שייכים לשחקנים בסגול-צהוב.
***********
ניצחון האליפות הזה היה ראשון משש בין השנים 1990/91 ל-1997/98. הבולס ניצחו את הלייקרס 1-4 במשחקים ב-1990/91, את פורטלנד 2-4 ב-1991/92 ואת פניקס 2-4 ב-1992/93. אז באו שתי שנות הפרישה של מייקל, עד שחזר לו התיאבון לטבעות אליפות, וכך חזר לעוד שלוש אליפויות – 1995/96, ניצחון 2-4 על סיאטל, ואז 2-4 על יוטה ג'אז ב-1996/97 ושוב 2-4 על הג'אז ב-1997/98. עובדה חשובה נעלמה בין כל ינצחונות הבולס בהנהגת מייקל ג'ורדן:
אף סדרה לא נמשכה יותר משישה משחקים.
רק באחרונה גילה מייקל "סוד": הוא הבטיח לעצמו לא לתת לאף סדרת גמר להימשך שבעה משחקים. עד כדי כך הייתה גדולה עליונותו כשחקן.
מייקל הגדול מכולם! ואיזה כיף הכתבות שלך מנחם!
תודה מנחם ותודה שהעלתה פה את אחת הטענות המוגזמות שמייקל הוא כל יכול בגלל שלא נגרר ל 7 משחקים בגמרים.
להגיד שמייקל כל כך גדול שבכל הגמרים לא נגרר ל 7 משחקים זה כמו להגיד שלברון כזה כזה גדול כי עשה 8 גמרים רצופים. רק שלג'ורדן זוקפים את ההישג כ 100% גדולה וללברון ממהרים להגיד שהוא שיחק בקונפרנס חלש. האמת כמו הרבה דברים בחיים היא באמצע. מייקל לא הגיע ל 7 משחקים באף גמר כי היה אלוהי וקילר אבל גם כי מלבד פיניקס הכישרונית והלייקרס המנוסים (שגם הגרסה הזו בלי קארים פחות מאיימת וחזקה משנות ה 80), פורטלנד, סיאטל ויוטה היו לא יותר מקבוצות טובות וקשוחות אך לא מאיימות במיוחד.
עם כל הכבוד לדרקסלר הוא שתי רמות מתחת למייקל ולא קליבר mvp קלאסי. פייטון וקמפ יותר קשוחים ממוכשרים והלגאסי של מאלון וסטוקטון מקבל נקודות רבות בעיקר על התמדה ופחות על יכולת נטו (שהייתה די מאכזבת בגמרים מול הבולס).
מייקל יכול להבטיח מה שהוא רוצה אבל במידה והיה נפצע לו פיפן/גראנט/רודמן באחד הגמרים או לחילופין הייתה מולו קבוצה אדירה כגולדן 16-18 / הספרס החכמים והקטלנים או אוקייסי נטופת הכישרון אז דברים היו נראים אחרת לגמרי.
צודק לגמרי, סך הכל שחקן שגרתי שנקלע במקרה לסיטואציה שהוא מנצח 6 מ6 גמרים. יכול לקרות לכל אחד
שלא לדבר על זה שכשלברון הצנוע בנה לעצמו קבוצות, הוא תמיד דאג שתישאר יריבה ראויה בשביל האתגר
נראה את ג'ורדן מתמודד עם דאלאס הגדולה.
וקצת יותר ברצינות,
מייקל פלפס לא מחזיק היום באף שיא עולם אישי.
זה לא מוריד מהגדולה שלו.
ברור שככל שהזמן עובר ספורטאים קופצים גבוה יותר ורצים מהר יותר.
מה שהופך ספורטאי לדומיננטי וגדול זו השליטה שלו ביחס ליריבים.
אם ג'ורדן היה גדול ב2 רמות מכל יריב אחר – זה רק מחזק את הטענה.
גם נוח היה צדיק בדורו כי הדור שלו היה של כופרים/לא מאמינים.
פדרר שלט ביד רמה בעשור הראשון של המילניום כי לא היה אף טניסאי ראוי שייתן לו פייט, וזה עדיין לא מקנה לו את המעמד לטניסאי הטוב בהיסטוריה, וגם לא השני.
להגיד שמייקל הוא מדהים רק כי הוא הטוב בדורו זה עוול לשחקן אבל כן, הדור של הקבוצות שאיתן התמודד בשנות השליטה שלו (ה90), לא היו מספיק מתאגרות בלשון המעטה שלצידו הסגן הטוב בהיסטוריה. חייב לציין גם את זה כדי לא לעשות עוול לצד הספורטיבי והאובייקטיבי.
מצד שני, הרבה יותר קל להיות אדם סביר מוסרית בימינו, עם הסביבה שתומכת בכך, מאשר בתקופות של נוח.
לא תמצא אחד שחולק על זה שפדרר טופ3 היסטורי, בדיוק כמו הגראנדסלאמים בהם זכה. אז הנקודה לא ברורה.
אף אחד לא טוען שג'ורדן קפץ גבוה יותר מלברון, או רץ מהר יותר.
אבל צריך לזכור שגם לברון היה שונה אם היה משחק לפני 30 שנה. או ג'ורדן היום.
מה אגב הופך את פיפן לסגן הטוב בהיסטוריה לדעתך?
פדרר פירק כל מה שזז בעשור הראשון ואנשים חשבו שהוא הגואוט הבלתי מעורער של הענף.
עד שהגיעו והבשילו נובאק ונדאל שנתנו לו בראש ושינו את המחשבה הזו.
זה שפדרר 3 בהיסטוריה זה מאכזב בשבילו ומוכיח בעיקר שהשחקנים שהתמודדו מולו עד שהגיעו רפא ונולה היו חלשים ולא מאיימים. עם רפא ונולה היו בפריים בתקופתו היו לו לפחות 5 סלאמים פחות וזה מראה עד כמה הסביבה שלידך משפיעה על ההצלחות שלך.
פיפן הסגן הטוב בהיסטוריה כי הוא שומר על, ריבאונדר בחסד, מוסר טוב, מנטלית חזק בראש ולא פציע, חסר אגו (בטח ביחס למעמדו), ומבין את מעמדו ביחס לג'ורדן.
אתה בורח לשיח עם לברון, שהשיח הוא הגדולה שמייקל לא נזקק לגיים 7 בגמרים והכל נזקף לזכותו בצורה מוגזמת ושטחית למדי.
כן את דאלאס מייקל היה מנצח
את הספרס ב07' לא (כנראה גם לא היה עובר את דטרויט ההיא שלצידו סגל של פיסחים),
ב 14' היה מפסיד לספרס הקטלניים (וויד עם בעיות הברכיים המפורסמות שבק חיים),
ב 15' היה מסיים בסוויפ או מגרד משחק 1 בלי לאב וארווינג שנפצעו ותוצאת הסדרה הייתה ידועה מראש.
ב 16' היה מפסיד לקבוצה הכי טובה בהיסטוריה בעונה הרגילה שלצידו 3 שחקנים מתפקדים בלבד (ארווינג,סמית' וטריסטן)
ב 17' היה מפסיד לקבוצה המוכשרת בהיסטוריה
ב 18' בטח שהיה מפסיד אחרי שארווינג ערק וגם אף משחק לא היה צמוד לעומת 2 של לברון הצליח לגרד עם סגל של כלום ושום דבר.
אתה צודק שזה שהוא לא הגיע למשחק 7 זו סתם אנקדוטה.
אם היה מגיע היו אומרים שניצח את כל משחקי 7 שלו, ועמד בלחץ ובלה בלה בלה.
בשורה התחתונה, ברור שלא זה מה שהופך אותו לגדול מכולם, אלא פשוט זה שהוא דרס כל יריב בדרך. ב6 משחקים, 7, או ארבעה.
עם השורה האחרונה אפשר יותר להזדהות אבל זה עדיין לא מבטל שחקנים אחרים בדורות אחרים שהתמדדו עם אתגרים גדולים יותר ממה שהיה לו בשנות ה 90.
איך אתה מודד איזה אתגר גדול יותר?
מוזמן להגיד לי שפעמיים יוטה, סיאטל, פורטלנד טובים יותר מאוק 12', ספרס 12' 13', 07', 16'
או שלייקרס ופיניקס טובים מגולדן 17 ו 18 וספרס 14
לא נראה שיש פה התלבטות גדולה
אפשר להגיד הכל.
אני לא אומר כלום, זה אתה שאומר.
בסוף הגדולה של הקבוצות האלה היא שהן לקחו תארים ושלטו בליגה.
אם לברון היה שולט בתקופתן והן לא היו זוכות בכלום – מי היה מסתכל בכלל על הספרס של דאנקן פארקר ומאנו? הם על פניו יותר חלשים מהספרס של דאנקן ורובינסון.
ווריורס בלי אליפויות? מי היה מסתכל על סטף כשחקן? רג'י מילר בנפח גבוה.
הגדולה של כולם (והם באמת גדולים), היא שהם הביאו תוצאות.
היחידה שלא היא אוקלהומה – שהשחקנים שאתה מהלל בה הם שחקנים שעם השנים הפכו לשם נרדף לנזק.
אני בטוח שהיית מכניס על הנייר גם את פיניקס של דוראנט לרשימת הגדולות, אם רק הייתה מצליחה טיפה יותר.
אבל כמו שהמציאות מראה, עם הנייר אפשר רק לנגב.
אפשר להגיש שלברון הוא זה שהפך את כל הקבוצות האלה לגדולות.
אם ג'ורדן היה משחק בתקופה הזו, היית מתייחס לדאנקן כאל נגר.
לשיטתך,מייקל,של שנות,ה80 היה כלום כי רק הפסיד והפסיד ומייקל של שנות,ה,90,היה מושלם,כי כמעט תמיד יצא עם ידו על העליונה.
זו שיטה שטוחה ולא רצינית, כמו להכליל ולהגיד שקווין דוראנט הוא נזק.
ההיסטוריה זוכרת מנצחים.
אם מייקל היה פורש ב1990 הוא לא היה נחשב לגדול מכולם, מן הסתם.
איך אתה היית זוכר אותו בלי החלק של שנות ה90?
מבחינת יכולת אישית ברור שהוא היה שחקן מדהים, אבל שחקנים מדהימים יש בכל עשור.
אשמח שתסביר לי את השיטה שלך,
כי כרגע היא מחליטה מי טוב ומי רע על סמך שום דבר, ובכל זאת היא מספיק יומרנית כדי שתחשוב שהיא אמת אבסולוטית.
דוראנט שחקן מדהים.
אבל כשידברו בעתיד על הגדולה של לברון/סטף/ווטאבר, יזכירו את דוראנט בדיוק כמו שמזכירים היום את קארל מאלון או רג'י מילר.
את מייקל הייתי זוכר כשחקן אדיר וכביר שהיה זקוק לעזרה (שלא הייתה בצורה מספקת), והתמודד מול קבוצות סופר חזקות. בשנות ה 90 זה התהפך עם פיפן וגאנט ולאחר מכן רודמן והיריבות נחלשו באופן משמעותי.
נו באמת קיידי באותה רשימה עם מאלון ומילר. זה לא רציני. הוא היה השחקן הכי טוב בקבוצה המוכשרת בהיסטוריה. לשיטתך ההיסטוריה זוכרת מנצחים ודוראנט עשה באק טו באק באליפויות דומיננטיות עם 2 mvp final על חשבון קרי שזכה בהן בצדק.
יזכרו את הקבוצה הזו כקבוצה של סטף
עם כל אהבתי לדוראנט, שבאמת עשה קריירה מפוארת,
הלוואי והיה מצליח להשיג בהתאם ליכולות הכדורסל שלו.
אין לו מספיק אופי כדי לשחק על המשבצת של ג'ורדן/סטף/לברון
דוראנט היה לא פחות טוב מסטף, הבעיה שלו שהוא עבר לקבוצה של סטף אחרי שניצח אותו שנה קודם. אז לאנשים מתקבעת התודעה שסטף הציל אותו. אנשים שוכחים,שבעונה לפני סטף נחנק בגמר מול לברון ודוראנט עשה לו נחיתה על הצד הטוב ביותר.
האופי לא משהו בלשון המעטה אבל דוראנט כה מוכשר שיכל לקחת אליפות בזכות עצמו באוק או בקבוצה אחרת שהיה בוחר על פני גולדן, וסתם בזבז את שנות הפריים שלו במקום שאף פעם לא יעניק לו את הכבוד המגיע לו
אני רשמתי שזה שילוב של יריבות לא מספיק מאתגרות אבל גם הדגשתי את גדולתו של מייק.
מה שאתה עושה עכשיו זה לרדד את השיח ולחזור על המנטרה השטחית של ה 6 מ 6 כמו דקלום אינסופי ובלעדי שהוא חזות הכל, למרות שהוא ממש לא כך.
לברון בכל שלב אפשרי ניסה לבנות את הקבוצה הכי חזקה שאפשר (כולנו זוכרים את הנאום המפורסם),
עבר קבוצות כדי לשפר את מצבו, תוך השארה של הקודמות בלי נכסים, כי פירקו את עצמן לטובת הגדלת הסיכוי שלו,
ושיחק בקונפרנס חלש מהותית, כדי לוודא הגעה לגמר.
להציג את זה כאילו הוא היה הסיטואציה יותר קשה מג'ורדן זה מגוחך.
לא הבאת שום טיעון ענייני, אז איזה דיון יש פה?
היריבות של ג'ורדן עלובות, אבל לברון התמודד עם
אוקלהומה הכשרונית?
כל אחד משלושת הכוכבים של אוקלהומה הוכיח שהוא יותר נזק מתועלת, ולא זכו בכלום (עם כל הכבוד לאליפויות של דוראנט)
לברון קדנציה שלמה שיחק עם אפסים בקליבלנד והגיוני שירצה לעבור לקבוצה עם כישרון אחרי שנים רבות של מדבר.
קליבלנד לפניו הייתה כלום וגם אחריו (שגם שהתאוששה מהריקון שלו), היא לא שוס גדול עם הגרסה של מיטשל, מובלי,אלן.
מיאמי הייתה קבוצה סבירה אבל לא הרבה מעבר ולברון ובוש הגיעו כשחקנים חופשיים ולא שילמו עליהם בבחירות, ובזמנו עשתה 2 אליפויות ו עוד 2 גמרים, הישג שבכל ההיסטוריה שלה אין לה במצטבר.
הלייקרס בזבזו,נכסים בזמנו אבל הוא החזיר אותם לרלוונטיות אחרי שנים שהיו קבוצה עלובה והביא להם אליפות. בגרסה צעירה יותר היה מביא עוד טבעת אחת + גמר לכל הפחות.
המעבר למיאמי היה למועדון יוקרתי ולשחק עם וויד, והחזרה לקליבלנד הייתה כדי לסגור מעגל ולעשות תיקון עם טבעת, ופחות מעבר לקונפרנס חלש. אם היה נדבק רק לטקטיקה הזו לא היה "מבזבז" שנים רבות בלייקרס.
אל תסלף את דבריי, לא אמרתי שיריבותיו עלובות אלא לא מספיק מאתגרות. יוטה ×2, פורטלנד וסיאטל לא ברמה של אוקייסי עם קיידי, ראס, הארדן כשחקן שישי צעיר ואיבקה כשחקן הגנה פסיכי. הבעיה של אוק הייתה הפרידה מהארדן, פציעות גומרות עונה של ראס וקיידי, והפסד כואב ב16' שגרם להם להרים ידיים מוקדם מדי, כי הם באמת היו קבוצה איכותית שיכלה להביא טבעת. ב12' היה להם 3 mvp עתידיים שהחלטות לא נכונות ומזל רע דפקו להם את הלגאסי.
מה זה אומר לא ברמה?
לפי מה אתה מודד?
מאלון, סטוקטון, דרקסלר,פייטון לא מדגדגים את הכישרון ויכולת הקליעה של קיידי. הם לא ברמה שלו, ושמוסיפים לצידו את ראס הנפיץ, הארדן כשחקן שישי ואיבקה כשחקן הגנה עילאי זה הרבה יותר ממה שיש להציע לקבוצות הללו.
גם לברון ויוקיץ' לא מדגדגים את יכולת הקליעה של קיידי.
אתה אוהב לשחק בנדמה לי.
בעולם שלך דנבר אלופה 4 שנים רצופות.
במציאות היא מפסידה לרודי גובר.
בכל אופן, נראה לי שמיצינו 🙂
לברון ויוקיץ' מביאים אייקיו אדיר בשילוב מסיביות בצבע.
מאלון לא הביא את הדואר בזמן בגמרים
סטוקטון כוכב משני טוב ולא מעבר
דרקסלר כוכב אבל לא קליבר mvp, ובטח לא קמפ ופייטון.
לא צריך דמגוגיה
כתבה תענוג!!
בראשית ברא נייסמית את הכדורסל,
ורוח אלוהים מספר 23 מרחפת מעל למגרש,
וירד ארצה, וירחף מעלה, ויקלע, וירקוד, ויבדל בינו לבין בני האנוש, וייקח 6 אליפויות וישנה את העולם
אתה מזקק את מה שרשמתי.
זה מיתוס לא פחות מזה שזה גדולה של מייקל.
ממש פרשת "וירחף" שצריך לקרוא בעלייה לתורה.
מייקל אכן הצליח לא להגיע אף פעם למשחק 7.
מכאן ועד שזו תוצאת ״החלטה״ שלו – אללה קארים.
החלטות זה לברון…
אחרי הקיץ הזה לא הייתי משייך את המושג החלטות ללברון אלא אי יכולת לקבל החלטות או צומי בלתי פוסק
איך זה שונה מכל צומת אחרת בקריירה?
הפעם היה מסטיק מארץ המסטיקים.
המעבר ללייקרס היה די ברור כמו החזרה לקליבלנד.
רק המעבר הנוצץ למיאמי היה ממש סימפוזיון אבל נמשך פחות זמן מרגע שהיה שחקן חופשי עד לרגע שהחליט להצטרף להיט
חחח
זה שהוא קרא למעבר לפילי "this is my final decision" מראה שהוא יודע לצחוק על עצמו
למה אתה מזלזל.
אם אלוהים החליט אז הוא החליט.
הוא ברא את משחקי הגמר 6 ימים וביום השביעי שבת ויינפש.
אתה ממש אתאיסט וכופר. תתבייש ותרכין ראש בפני מלך מלכי המלכים למרחף עם הלשון בחוץ.
אני יקנה לך נעליים של אייר ג'ורדן שתרגיש קצת רוחניות.
שיהיה ברור – MJ הגואוט ואין בלתו! אשרי שזכיתי בזמן אמיתי, כולל לראותו בלייב על המגרש.
מעריך שלמרות שאתה חושב שהוא הגואוט (יותר מלגיטימי), אתה לא נסחף לאגדה האורבנית הזו
זה פולקלור ברמת יכולתו של הרבי מקוצק להפוך לבלתי נראה בשבת
פולקלור זה הגדרה מדוייקת בשבילם👍
תודה מנחם
מי שראה את מייקל משחק מול ההגנות הקשוחות של פעם מבין
🤩
לגמרי! מי שלא ראה את הבד בויז מדטרויט עושים חיסולים בצורת הורדות זקיף על מייקל (ליימביר מוסר ד"ש חם) לא מבין שההגנות של היום זה בדיחה לא מצחיקה.
נראה שהדיון מנסה לגמד את מייקל בכדי להאדיר את לברון.
ברור ש 6/6 זה שילוב של רצון ומזל.
מצד הרצון, אולי השיא היה במשחק השפעת ובמשחק ההכרעה האחרון.
מהצד השני נזכיר את משחקי הגמר בהם לא היה רצון:
מיאמי 2011 משחקים 4-5
גולדן 2018 משחק 4
בונוס משחק 5 בחצי גמר המזרח מול בוסטון ב 2010
לא בושה להפסיד.
כן בושה להתקפל.
וכן בושה להתהדר בנוצות זרים.
מול גולדן בגיים 4 הסדרה הייתה כבר גמורה וקבורה וחסרת סיכוי מהרגע הראשון שלה.
מול בוסטון שיחק רע/אפאטי בגיים 5 אבל בכלל הסדרה עשה את שלו שלצדו שאקיל בן ה 37 כשחקן השני בטיבו בקבוצה אל מול ארבעת הגדולים של בוסטון. לא כוחות.
הדבר הרציני היחיד לחובתו של לברון בקריירה זה הסדרה מול דאלאס ששם קרס מנטלית. לנופף בסדרה רעה אחת ובודדת מתוך 56 סדרות מעולות שלו זה לא רציני ומראה שאין עוד מה לתקוף אותו כשחקן מלבד זה ושרק מחפשים לשנמך אותו סתם.
מ.ש.ל
אני חזיתי כולם בלייב כמה וכמה פעמים. את מייקל אולי 15 פעמים.. הוא היה הגדול מכולם: גוף אידיאלי (2 מטרים, שרירי מאד), שחקן הגנה נהדר שהיה יכול לשמוןר על נמוכים וגבוהים. משחק התקפה עילאי. ואולי החשוב מכל: רתצון עז לנצח, שכמוהו לא היה לאף שחקן אחר. הוא הטוב שהיה, ועד שלא יבור אחד טוב יותר, הוא הגואט ללא כל ספק
אני ראיתי את כולם בלייב כמה וכמה פעמים. את מייקל אולי 15 פעמים.. הוא היה הגדול מכולם: גוף אידיאלי (2 מטרים, שרירי מאד), שחקן הגנה נהדר שהיה יכול לשמוןר על נמוכים וגבוהים. משחק התקפה עילאי. ואולי החשוב מכל: רתצון עז לנצח, שכמוהו לא היה לאף שחקן אחר. הוא הטוב שהיה, ועד שלא יבור אחד טוב יותר, הוא הגואט ללא כל ספק.
הדבר היחיד שלא היה למייקל הייתה קלחעה מעולה מה=3. הוא לא היה זקוק לה רוב הקריירה. לקראת הסוף שאיבד במקצת מקפיציןץן, הןט פיתח שלשה טובה (זטכרים את המשחק נגד פורטלנד שהוא לא החטיא מה-3 אפילו אם רצה!)
בס"ד
תודה רבה מנחם
"אף סדרה לא נמשכה יותר מ-6".
אבל גם אף סדרה לא נמשכה פחות מ-5, כשרק אחת מבין השש נמשכה פחות מ-6.
אז המשפט הזה פתאום פחות מרשים…
עם זאת, בעקבות הדיון הארוך בתגובות אני מרגיש צורך לציין ולתקן, כי אמירה שנכתבת הרבה פעמים בלי טענה נגדית לעיתים נתפסת ככזו שאין עליה ויכוח.
.
אין
מצב
שבשנות
ה-90
התחרות
שהיתה
לג'ורדן
היתה
חלשה
.
איך שלא תסובבו את זה, גם יוטה (פעמיים), גם פורטלנד, גם סיאטל, וגם פיניקס היו יריבות קשות וקשוחות, חלקן אפילו אובייקטיבית טובות משיקגו של ג'ורדן. חלקן גם החזיקו ביתרון ביתיות, כלומר סיימו עם מאזן טוב משל שיקגו. הלייקרס היו היחידים שנכנעו ב-5 משחקים.
חלק מהתפיסה המוטעית היא בגלל השליטה של מייקל ושל האקים מבחינת תארים, מה ששם אחרים קצת בצל מבחינה היסטורית. הראיתי כבר בעבר שזה העשור שהיו בו הכי הרבה קבוצות של 60 נצחונות, כלומר (באופן גס) הכי הרבה קונטנדריות.
לא סתם הדרים טים נחשבת לטובה אי פעם, ולא ממש בגלל בירד ומג'יק שכבר היו בירידה. זה היה עשור מפוצץ בכישרון, ואני יכול לומר שבזמן אמת התחושה היתה שמייקל מתעלה על קבוצות יריבות איכותיות ממנו, בין השאר בזכות כוח רצון מטורף (בדומה למה שלברון עשה לווריורס).
.
זהו. היה חשוב לומר
יפ
מי שראה בזמן אמת ולא נגוע בלברוניטיס יודע.
גם פורטלנד הייתה אדירה (לא סתם הגיעה לשני גמרים), והג'אז האפרוריים היו כ"כ טובים, שהוציאו לאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה את המיץ פעמיים.
סיאטל וסאנס היו קבוצות התקפה אדירות ומפוצצות כישרון.
גם הקרבות במזרח נגד הניקס ואינדי היו לא לפחות קשים, ולעיתים יותר.
אם אינני טועה אינדי לקחה פעם את הבולס למשחק 7.
.
אכן
The 1998 Eastern Conference Finals: The intense 7-game series pushed Michael Jordan and the Bulls to the absolute brink before Chicago won Game 7 (88-83) on May 31, 1998. [1,
נפלא לקריאה
מנחם תודה היה כייף לקרוא.
ג'ורדן הוא העז ללא כל ספק הוא למעשה שלט בליגה באופן מוחלט במשך 8 שנים. עצם העובדה ששחקן כמו האקים אחד הגדולים בהסטוריה ללא ספק ניצל את הפרישה שלו לקחת שתי אליפויות רק אומרת את כמה מייקל היה גדול. כשהוא חזר הוא שוב ביטל את כולם כולל את האקים.
מייקל היה מכונת התקפה מושלמת . 10 פעמים מתוך 14 עונות ששיחק זכה בתואר מלך הסלים.
6 פעמים באליפות.
משתתף קבוע בחמישית ההגנה ושחקן ההגנה.
אם וי פי פיינל אמ וי פי פשוט מכונת כדורסל מושלמת בשני צידי המגרש.
הדומיננטיות שלו היתה ללא אח ורע בעידן המודרני.
ועם ממוצע קריירה של 30.1 נקודות למשחק וזה בעידן שלא זרקו שלשות כלל והגנות קשוחות פי 10 מהיום – ממוצע שאף אחד אפילו לא מתקרב אליו כולל נפילים מהעבר כגון ווילט – אין בכלל מה לדבר הוא העז לחלוטין.
אף גמר לו לקח לו יותר משישה משחקים? זה אנקדוטה.
זה רק עוד סימן אחד מבין רבים אחרים.
וכן… אם מחפשים את הסגן שלו?
זה לא לברון זה בטוח.
הבןנאדם מסתובב כבר 24 שנים בליגה עבר 20 קבוצות וכל היבול שלו זה 4 אליפויות.
זה לא נקרא דומיננטיות – זה מכונת יחסי ציבור.
יש הרבה שחקנים שאני לוקח לפני לברון להיות הסגן שלו.
תודה מנחם.