אוואנדר הוליפילד- ג'יימס (באסטר) דגלאס

אליפות העולם במשקל כבד באגרוף

לאס וגאס, 1990

(מה שרוב קוראי לא יודעים הוא שאגרוף היה אחד הספורטים שאהבתי ביותר מאז שהגעתי לארה"ב ועד סוף שנות ה-1990-כשהוא איבד את הגאווה, הפופולריות, ואת המתאגרפים המופלאים של השנים 1961 עד כמעט שנת 2000. למזלי עורכי העתונים בהם כתבתי שמחו לשלוח אותי לאליפויות עולם, וכך הייתי בכמה מהם, ולשמחתי הייתי בכמה מהקרבות הגדולים ביותר של השנים 1961 עד קרוב לשנת 2000.

"רגע האמת" הם קראו לקרב הזה,  הכינוי הרשמי של המאבק בין אלוף העולם ג'יימס "באסטר" דגלאס ובין הטוען לכתר, אבאנדר"THE REAL DEAL"  הוליפילד.  ורגע האמת – כשיגיע – כך אמרו מומחי האגרוף בווגאס, יגלה דברים שלא ידענו או ראינו מעולם. מה לא ידענו ומה לא ראינו, לא דאגו לגלות לנו כמובן. כל עכברי האגרוף בבארים בניו יורק ובבתי הקאזינו בלאס- וגאס מנבאים קרב קשה, אכזרי, מלא ניגודים. החיה באסטר נגד הרקדן הוליפילד. המשקל, העוצמה והכוח של דגלאס – נגד המהירות, העוקץ והניידות של הוליפילד. היכול להיות דבר נעלה מזה? כך שכנעתי את עורכי הספורט  ב"ידיעות" לשלחני למדבר של לאס ווגאס.

קרב אליפות העולם במשקל כבד ייערך בעוד כמה שעות באיצטדיון הממוקם בחנייה של ה"מיראז' הוטל אנד קזינו" בלאס-וגאס, הקזינו הגדול והעשיר בעולם. אני מסתובב בבתי הקזינו, בדאון-טאון, בבארים האפלים לאורך רחוב מאונטוויו, שם יושבים עכברי האגרוף האמיתיים, וליד בנייני האוניברסיטה של נבאדה/לאס-וגאס. הקרב שולט בכל: בשלטי הפרסומת, ברדיו ובטלוויזיה. דגלי הקרב מתנוססים ברחובות הראשיים. הקרב הוא שיחות המדרכה, חורי השתייה ואולמות ההימורים.

ההימורים, הסיכויים, הדעות והוויכוחים, הם כולם עניין של טעם: האם אתה מעדיף גורילה או קוברה? "ראו את דגלאס, 120 ק"ג", אומר אחד – והסיכויים קופצים ל-9:6.5 לטובת הוליפילד. "דגלאס הוריד 12 ק"ג! שמעתי מעוזר המאמן שלו", אומר אחר, וסיכויי ההימורים לטובת הוליפילד יורדים בחצי נקודה, ל-8.5:6.5, כמו שהיו כשבאתי הנה שלשום.

יומיים לפני הקרב, הוליפילד מוביל 8:6.5. מעשית, על פי שפת לאס-וגאס, הוליפילד מייצג סיכוי של  "160 נקודות מינוס" ובאסטר "130 נקודות פלוס", כלומר הימור של 160 דולרים על הוליפילד יניב 130 דולר רווח. אך שלשום נשקל באסטר והמשקל הראה 112 ק"ג, 7 ק"ג יותר משהיה בקרב נגד טייסון. הסיכויים מיד משתנים ל-5-8. כלומר הוליפילד מייצג סיכוי של "160 מינוס" ובאסטר "100 פלוס" – תשים 160 ירוקים על הוליפילד, ואם הוא ינצח תקבל רק 100 דולרים פלוס (מלבד ה-160). תשים 100 דולרים על באסטר והוא ינצח, תקבל 160 דולרים ואת ה-100 שלך.

איך זה שאלוף העולם דגלאס, שהכה, לעס ולבסוף ירק לקרשי הזירה את מייק טייסון, אלוף העולם הפנומנלי לשעבר, הוא האנדרדוג להוליפילד, שהיה בסך הכל אלוף העולם במשקל "קל כבד" ועבר לא מזמן ל"כבד"?

משקלו העודף של באסטר הוא הסיבה.

כשהמשקל הראה 112 ק"ג הגיע  זקן אלמוני לקופת ההימורים ב"מיראז'" עם שני עוזרים, שם 800 אלף דולרים במזומן, כתב על פיסת נייר "הוליפילד" ומספר טלפון – ונעלם כשם שבא. בתוך שעה מפתיחתם נמסר על שני מיליון דולרים הימורים בכל בתי הקזינו, ומובן שמיליונים נוספים  ב-OTB  (OFF TRACK BETTING) – משרדי ההימורים הפועלים בכל עיירה בינונית ויותר, הפזורים בכל רחבי היבשת ובהם אתה יכול להתערב עד דקה לפני צלצול הגונג.

אך לא רק המשקל הוא הבעיה. כולם שואלים איזה באסטר יופיע הערב: זה שהוביל בנקודות בסיבוב העשירי של הקרב נגד טוני טאקר ב-1987, ואז פתאום החליט שהספיק לו והפסיק להילחם – או הפייטר שלא ויתר לשנייה נגד האלוף לשעבר טייסון? ומולו – הוליפילד הקל (95 ק"ג), חטוב, שרירי ומוצק. הרקולס שחור, בעל כושר גופני מעולה, שצוות מאמניו כולל בין השאר גם פיסיולוג ומורה לבלט, מתאגרף שטייסון נמנע מקרב נגדו, והוא מחכה בסבלנות כבר 19 חודשים לרגע המתקרב ובא.

יש הטוענים שהוא קל מדי. האם המעבר ממשקל קל-כבד לכבד דרסטי מדי? היוכל קל להפוך לכבד? שוב, שאלה של טעם, אבל גם שאלה של עדיפות: אם יחפוץ הנמר להילחם נגד הפיל, על מי תשים כספך?

כל המי ומי נמצאים כאן. כוכבי קולנוע, פוליטיקאים, הוגי דעות. הנה טניה טאקר. קירק דגאלס. על דונאלד טראמפ איש לא מסתכל, הוא לא סחורה. גם גרושתו איוואנה כאן, לא ברור אם היא אתו או נגדו. בו דרק – חולת אגרוף עם קבלות – לא מחמיצה קרב. בקרב טייסון – ספינקס באטלנטיק-סיטי קיבלתי אישור לשבת כמה מטרים ממנה. אנא, אלוהים, אולי אפשר קרוב יותר הפעם? מאז הסרט "10" אני מאוהב בה, והיא היחידה מכל כוכבות הוליווד הנראית טוב יותר אפילו בחיים מאשר על המסך. פעם ראיתי את ג'וליה רוברטס ללא איפור בארוחת בוקר באחד מאירועי הספורט, והיא נראתה כמו עובדת ניקיון במלון. אותה אכזבה היתה לי עם "יפהפיות" אחרות פה ושם בארוחות בוקר ללא איפור רב. הנה צ'בי צ'ייס. ארנולד שוורצנגר. רוברט מיצ'ם המזדקן. אדי מרפי. ג'ק ניקולסון – לייקרס או אגרוף, הוא שם. קלינט איסטווד. מייקל ג'קסון. מה עושה כאן ברברה וולטרס? המצור על עיראק כבר לא מעניין אף אחד?

הנה מוחמד עלי: מדדה, בקושי מדבר- פועל יוצא של מחלת פרקינסון בשלב מתקדם. זרם ה"סלבריטיז" ממשיך: מאט דילון. שוגר ריי ליאונרד – שיהיה קריין הזירה הערב – מחייך ונראה בכושר, ג'ו דימאג'יו, שחקן הבייסבול האגדי ובעלה לשעבר של מרילין מונרו, ועדיין אחד האנשים הפופולריים במדינה. הנה ליאונרד כהן. איש לא תוקע מבט. כאן הזמר היהודי-הקנדי הזה – שבאירופה הוא קדוש – לא מוכר ולא ידוע. וכמובן הכומר ג'סי ג'קסון, שלא מחמיץ קרב או כל מאורע ספורט חשוב אחר הנותן לו כמה רגעי טלוויזיה.

אחרי כמה שעות עם כוכבי על המזמינים קפה בלאונג' ה-VIP – המשמש את הסלבריטיז, אורחי הקזינו והעיתונאים בו בזמן – עוברת לידך סוזן סרנדון ואתה בקושי מעיף מבט. אבל כשסילווסטר סטלון עובר כולם מסתכלים עליו. כך גם עם וורן בייטי וברברה סטרייסנד. סולם העדיפויות פה בולט וברור. כאן אתה יודע בדיוק כמה ומה כל אחד באמת שווה.

הייתי כבר כמה פעמים באופרה הזאת. צפיתי בקרבות אליפות שהבטיחו רבות והתנפצו בקול ענות חלושה. כשאני מתיישב ב"רינג סייד", עשרה מטרים מהזירה, מושב שאלמלא הייתי עיתונאי היה עולה לי 2,000 דולרים, אני נמצא במרכז העולם. אני גם יודע שלמצוא קרב אליפות עילאי (כמו למשל מוחמד עלי נגד פרייזר, דמפסי נגד טאני) זו משימה נדירה כמו למצוא אישה אידיאלית: לרוב לא מוצאים כזאת, אך כולם נהנים מהחיפוש. לכן אין לי הפעם ציפיות מיוחדות, אבל הציפייה עצמה כבר מהנה.

דקות לפני הקרב נשכחות כל המחשבות. מטחי זיקוקין מופלאים כמו שרק בלאס-וגאס מרשים – זיקוקין כאלה הם לא חוקיים בכל מדינה אחרת חוץ מנבאדה – נורים לאוויר מכל קצות המלון הענק ומאירים את החלל. וינטון דגלאס (וינטון מרסאליס, לדעתי! גיל) (שמונה פרסי "גראמי" בחצוצרה) מנגן את ההמנון כמו שרק הוא יודע. צליליו החדים חותכים באוויר הצלול, היבש והחמים של האיצטדיון הפתוח, ומגיעים עד שמורות האינדיאנים בסביבה.

ואז, דגלאס עולה בגלימתו הלבנה והוליפילד באדום.

סיבוב 1

שופט הזירה הטוב בעולם, מילס ליין, קורא לשניים למרכז הזירה, נותן הוראות אחרונות והקרב יוצא לדרך. הוליפילד תוקף ושועט קדימה מרגע צלצול הגונג. באסטר בנסיגה, אך זה כמובן עדיין לא אומר דבר. באסטר מיד משתמש בנשקו הטוב ביותר – "ג'אב" שמאלי עם יתרון ריץ' (אורך) – להרחיק את האויב. ג'אב הוא אגרוף ישר, קצר, מהיר, מזעזע קמעה, אך ללא עוצמה, שיעילותו  בנזק המיתוסף – לעומת ה"זבנג וגמרנו" של ה"אפרקט" או ה"אנדרקט" – האגרופים האדירים הבאים מלמעלה למטה או מלמטה למעלה – ומרסקים פנים ולסת. באסטר נע ימינה ושולח את הג'אב שמאלה. הוא נראה לי עצבני יותר מקרפיון בערב ראש השנה. אלה דברים שאתה רואה רק אם אתה בקרבת הזירה. משהו לא בסדר אתו, אני רושם לעצמי.

כשנשארו 20 טיקים בשעון פוגעת "הוק" (מכת מגל) שמאלית של הוליפילד בפניו של באסטר. ג'ק ניקולסון, היושב שתי שורות מעלי, צורח: "האגרוף לא פגש את פניו!" את ניקולסון ראיתי עשרות פעמים במשחקי הלייקרס בלאונג' העיתונאים, אך מעולם לא הצגתי את עצמי. בכל זאת אני מסתובב ואומר: "אם האגרוף לא פגש את באסטר, אז הארי לא פגש את סאלי"! הוא מחייך ושולח קריצה לעברי.

וואו…הולי פילד שולח עתה שמאלית עם הומור מעוות, שחשבתי שתחסל את באסטר. כשאתה זורק אגרוף אדיר כזה שמטרתו לחסל, זה כאילו נישקת נערה בכוח, ללא הסכמתה. היא יכולה להתמוטט, להתחמק, לקלל או להחזיר מלחמה. במקרה הזה, היא פשוט גיחכה. באסטר הסתכל להוליפילד ישר בעיניים עם חיוך האומר, "אתה רציני? זה מה שיש לך? אל תצחיק אותי"!

הוליפילד לוקח את הסיבוב בקלות, 9-10 לזכותו אצל כל שופטי הנקודות.

האגרוף הוא הספורט הפשוט והטהור ביותר: שני יריבים עומדים זה מול זה, מכים, מתחמקים, מטעים, מכים שוב, עד שהאחד נופל בנוקאאוט, מפסיד בהחלטת שופט (נוקאאוט טכני) או מפסיד בנקודות הניתנות בסוף כל סיבוב על ידי שלושה שופטי נקודות מיוחדים. 12 סיבובים בני שלוש דקות כל אחד (עם הפסקה של דקה בין כל סיבוב לסיבוב), בלי נבדלים ופנדלים מעייפים. בספורט הפשוט הזה נמצאים גם סכומי הכסף הגדולים. באמריקה הכסף הוא הדת השנייה של רוב האזרחים. בלאס וגאס הוא הדת הראשונה, לכן האגרוף הוא ענף כה פופולרי כאן. דגלאס יקבל בסיום 12 הסיבובים 24 מיליון דולרים. לא חשוב מה יהיו התוצאות. לעומתו, הוליפילד "המסכן" מקופח: רק שמונה מיליון. אך ככה זה כשאתה האלוף. כוח המיקוח בידך, סליחה, באגרופך.

דגלאס ירוויח ב-36 דקות של קרב מה שמג'יק ג'ונסון מרוויח בחמש שנים בלייקרס!

הוא מרוויח כאן בשלוש דקות מה שמייקל ג'ורדן מרוויח בעונה. דגלאס והוליפילד לא שדדו איש. משלמים להם  סכומים אסטרונומים כאלה כי הם מכרה זהב לכולם. השידור מועבר לאומה דרך כ-1,000 אולמות הקרנה ובאמצעות הטלוויזיה ב-PAY PER VIEW , שבה יכול כל בית הקשור לכבלים לראות את הקרב תמורת 35 דולרים. עכשיו, נניח שרק שלושה מיליון מ-250 מיליון האמריקאים "קנו" את הקרב בכבלים. עשו חשבון. ומה עם 1,000 בתי ההקרנה? והדולרים שנכנסים על מכירת זכויות השידור לכל רחבי העולם? וזה עוד לא הכל: האיצטדיון מלא עד אפס מקום – 16,350 צופים – כי אגרוף זה כמו הפילהרמונית: כולם הולכים אליו, אבל רק מתי מעט מבינים. אך כשמחיר כרטיס נע בין 200 ל-2,000 דולרים, לאיש ממארגני הקרב לא אכפת מה מבינים ומה לא מבינים הצופים.

סיבוב 2

העתק של הראשון: הוליפילד מתקיף, באסטר נסוג תוך כדי שליחת ג'אבים שמאליים. אם היה לך דג זהב עם דלקת ריאות, האם היית יודע מה לעשות? כך נראה באסטר, שלא יודע מה לעשות ולא מוצא פתרון למתקפה הבלתי נלאית עליו. יש לאיש את כל הכלים, אך בינתיים נראה שאת התחמושת שכח בחדר ההלבשה. הוליפילד נראה רגוע, אפילו מחייך. מרוכז מאוד. לעומתו, באסטר נראה קודר כתוכי שקשרו לו את המקור. הוליפילד נע בקלות של בלרינה: ג'אבים, "ראונדהאוזים" (אגרוף העף בסיבוב), אפרקטים, ימניות ושמאליות. מנסה יותר קומבינציות משמעון פרס בזמן ניסיון להרכבת ממשלה, אך הוליפילד – שלא כשמעון פרס – גם מוצא אותן.

כשבאסטר שולח סוף סוף אגרוף מחזיר לו הוליפילד בזיג על כל זג. כשנשארו 12 טיקים בשעון, והוליפילד מרקד בפינתו, שולח באסטר פגז ימני, אך הדבר היחיד שבו הוא פוגע הוא חלל האוויר היבש של המדבר. הוליפילד נראה טוב גם בסיבוב זה, ואני – למרות שאיש לא שואל – נותן לו גם את הסיבוב הזה בקלות, כמו שקבעו שופטי הנקודות.

אגרוף הוא משחק של סנטימטרים, והחשובים ביותר הם אלה שבין שתי האוזניים. יש עוד מספרים קריטיים: גובה, היקף, משקל וריץ' (המרחק המקסימלי בין היד הימנית והשמאלית, גורם חשוב ב"הגעה"). מלבד זאת, אסור לבטל את המספרים הרשומים על תעודת הלידה, אם כי הפעם אלה אינם חשובים: באסטר בן 30 והוליפילד בן 27, גילים מצוינים באגרוף.

אז אלה הם מספרי האנטרופומטריה (מדידת חלקי גוף) החשובים, באסטר נגד הוליפילד: משקל – 106 ק"ג נגד 96, גובה – 1.94 מטרים נגד 1.88, ריץ' – 211 ס"מ מול 195, היקף חזה – 116 מול 109, היקף זרוע – 43 ו-40, שוק – 67 ו-56, אגרוף מכווץ – 34 ו-31, היקף צוואר – 45 ו-49.

בכל קרב אחר הזכור לי, זה תמיד היה ה-GOOD GUY נגד ה-BAD GUY. ה"טוב" נגד ה"רע". קרב לחיים או למוות, אליו התלוו תמיד דיאלוגים מילוליים ומבדרים שסיפקו כותרות ראשיות בכל אמצעי התקשורת. לא כאן. כאן המילים הקשות ביותר שאמר דגלאס על יריבו היו, "אגרוף זה לא ריקוד אירובי. שירקוד כמה שהוא רוצה". גם הוליפילד לא הראה כישורים של חיית תקשורת. המלים הרעות ביותר של הוליפילד היו: "באסטר נראה לי כאילו בילה לאחרונה יותר מדי זמן בבתי המשפט במקום להתאמן". הוא מתכוון לסכסוכי החוזה שהיו לו עם האמרגן האנטיפטי דון קינג, האדם שרושש מתאגרפים רבים ובהם מייק טייסון. באסטר החליט להילחם נגדו בבתי המשפט (והצליח).

אחד היסודות ההכרחיים באגרוף הוא כעס, אם לא שנאה. כאן הוא פשוט חסר. במסיבת השקילה הם התנהגו כזוג יונים. אדיבים, אם כי בלי חיוכים. חסר הלכלוך של קרבות העבר, חסר מאוד  הלהט. האם הוא, דגלאס, "PONY TRICK ONE"? אחד שהתמזל מזלו והצליח לעשות – כמו הפוני – תעלול אחד ויחיד בניצחונו על טייסון? הוא גבר עצום, ביישן, עצלן באימונים, אינטליגנטי. למד שנתיים במכללה שיחק כדורסל ברמה אוניברסיטאית. רגיש ואנושי, אחד שחותם את מכתביו ב"באהבה". אמו, לולה פרל, מתה כמה ימים ממש לפני הקרב נגד טייסון. אשתו ברטה, שעזבה אותו למרות שהייתה חולה בסרטן אבל הבריאה וחזרה אליו, עומדת עתה ללדת לו תינוק. אביו, גם הוא מתאגרף עבר ולא מהנמושות שבהם, שאתו הסתכסך באסטר בעבר, חזר אף הוא באחרונה לפינתו של בנו בזירה, ואפילו העניינים עם קינג הסתדרו לטובתו. בקיצור, חייו של באסטר נראים חלקים עד שעמום.

מנגד, הוליפילד הוא אחד המתאגרפים המעולים בשנים האחרונות. עם כושר גופני עילאי, מבנה אופטימלי וריכוז מעורר קנאה. בן אלבמה החי באטלנטה. היה נשוי חמש שנים לפולין, שבאחרונה הגישה בקשת גירושין. הוא ללא ספק אחד המתאגרפים האינטליגנטיים ביותר, איש עסקים מצליח בעסקי מסעדות ומכוניות משומשות, מאמין אדוק באל, ובחור הגון וסימפטי מאוד. בקיצור, עוד פצצת שעמום למדיה המחפשת כותרות.

סיבוב 3

כמו בשני הסיבובים הראשונים, הוליפילד ממשיך לתקוף, באסטר לסגת. ואז באה השנייה ה- 70 של הסיבוב: באסטר שולח אפרקט ימנית אדירה. כמעט תעודת מוות להוליפילד – אילו הייתה פוגעת. אך הוא מחטיא כטירון כמעט בחצי מטר, מאבד את שווי משקלו, והוליפילד שולח ללסתו ימנית ישירה אדירה הקוצרת את באסטר כאילו היה שיבולת מול הקומביין.

ראלף וואלדו אמרסון כתב פעם שאם אתה מכה מלך, מוטב שתהרגו. הוליפילד לא הורג את האלוף, אך כשהאחרון שוכב על הזירה, והשופט מתחיל בספירה, אני יודע שבאסטר לא יקום בזמן.

פתאום כך, הכל נגמר. הוליפילד הוא האלוף החדש. באסטר מוכה, מובס ומושפל. ציפינו להרבה יותר ממנו, אך הוא הולך הביתה עם 24 מיליון דולרים, אותם עשה בקצב של 3.83 מיליון לדקה.

והוליפילד? אמרו שרגליו רזות מדי; אמרו שיש לו אופי של מתאגרף "קל"; אמרו שאין לו אגרוף נפץ הדרוש למשקל הכבד. אז אמרו. אתם יודעים עכשיו בדיוק כמוני אילו מומחים גדולים אנו, עכברי האיגרוף.

את הזקן ששם 800 אלף דולר על הוליפילד והרוויח שני מיליון זה לא מעניין. הוא הגיע רבע שעה אחרי הנוק אאוט ל'מיראז' ואמר: "אם אין לכם מספיק מזומן, אני מוכן לקבל את הכסף בצ'ק".

************

כשנתתי כותרת למאמר הזה לא חלמתי שהוליפילד אכן יהיה לרקדן. הוא אולץ לפרוש בשנת 2004, כשוועדת האגרוף של מדינת ניו יורק סירבה לאשר את המשך השתתפותו בקרבות אגרוף. הוליפילד סיים את הקריירה, בן 42, עם 38 ניצחונות, שמונה הפסדים, ושני תיקו כשהוא מחזיק בתואר אלוף העולם ארבע פעמים, והחל לרקוד ריקודים סלוניים. הוא הוריד 20 ק"ג ממשקלו, לקח שיעורים פרטיים והגיע רחוק עם בת זוגו היידי קלום בתחרות "לרקוד עם כוכבים", האמריקאית. עוד אנקדוטה: בשנת 1990 התחרה בריצת 800 מטרים נגד קרל לואיס למטרות צדקה. הוליפילד ניצח. באסטר דגלאס פרש אחרי ההפסד להוליפילד, ואז ניסה לעשות קאמבק שנתיים אחרי. הוא ניצח בקרב הראשון והפסיד בשני. אחרי שישה חודשים שב לזירה, ניצח שני יריבים ומאז נעלם. פתאום הופיע מחדש ושב לתודעת הציבור כשהתגלה כפרשן אגרוף מעולה ובעל עין חדה, לאחר שהחל לפרשן אגרוף בתוכנית הדוקומנטרית הנפלאה ועתירת הפרסים של ESPN  – SPORTS CENTURY , ואחר כך כשחקן בסיטקום I LOVE THE 90’S, ואפילו בסרט המתח PLUTO’S PLIGHT  בתפקיד הראשי. נסכם זאת כך: הרקדן נשאר רקדן והחיה הייתה לכוכב קולנוע!