אולם "פאלאס"

אוברון הילס, דטרויט

1989

הם מרחפים על פני המגרש כחרקים שאיבדו כיוון, גורמים בהלה ומהומה. רצים-עפים מהר מהכדור, נכנסים בין רגלי הענקים, מתעתעים בהם, מוציאים אותם משיווי משקלם. מבלבלים אותם. קולעים מקרוב ומרחוק. לא מסוגלים להירגע לשנייה. אלה הם ננסי ה-NBA, הפוינט-גארדים הקטנים, בעלי המהירות האדירה, ההתמדה והפיקחות, המראים שוב ושוב שאי אפשר בלעדיהם.

יש רבים ברשימה, אבל אייזיה תומאס, הבוכנה (פיסטון) הראשית המכוונת את כל הצילינדרים של דטרויט, מוליך בראשה. הוא כיום הטוב שבין הננסים. אמת, מג'יק ג'ונסון הוא אופרה אחרת: פוינט-גארד ענק (2.06 מטרים) שהוא מין יוצא דופן בליגה, אבל לכן הוא לא פוינט-גארד טיפוסי המוביל את הכדור במהירות האור כמו שכתוב בספרים. מבין הננסים זהו בלי ספק אייזיה. רק מארק פרייס מקליבלנד, ג'ון סטוקטון מיוטה וקווין ג'ונסון מפיניקס נושפים בעורפו של  "הנביא ישעיהו", אך עד שיקחו את קבוצותיהם לגמר האליפות וינצחו, אייזיה הוא האיש.

הוא הוכיח שהוא מתעלה ברגעי האמת – אליפות המכללות, משחקי האול סטאר, משחקי הפלייאוף. הוא  ה-PLAYER MONEY שאתה רוצה בקבוצתך כשנשארו חמש שניות ואתה חייב שתי נקודות. כשהוא עובר להילוך שישי אין מנוע בעיר המנועים שממנה הוא בא – או בכל מנוע בעולם, כולל מנועי החיפושית וה"סוסיתא" הישראלית – הפועל יעיל ממנו. הוא המוח, הלב והמוציא לפועל של ה-BOYS BAD. נשקו הקטלני ביותר הוא חדירה לסל, עם קליעה מתחת לענקים הקופצים עמו, או בקשת גבוהה מעליהם. אם יש לו חולשה, הרי היא קליעת הניתור שלו, שמעולם לא הייתה בה הקלאסיות של ג'רי ווסט או גייל גודריץ'. למרות זאת, קליעתו טובה דיה כדי ששומריו לא יוכלו להסתכן ולא אפשרו לו מרווח בעודם עוזרים בשמירה כפולה על שחקן אחר, כי הם יודעים שהוא יכול לקבור את העור הכתום גם מרחוק, תודה.

בעבר היה אייזיה משחק כמי שסומך רק על עצמו במצבי לחץ. עובדה זו נחשבה לנקודת חולשה מסוימת במשחקו. כיום, עם ג'ו דומארס וויני ג'ונסון, חל שינוי בתפיסה הזאת והוא כבר יודע לחלק עמם את המעמסה. אייזיה גם הוכיח את עצמו כשחקן המסוגל לשחק עם פציעה וכאב. את כל הרבע האחרון במשחק השישי ואת כל המשחק השביעי נגד הלייקרס, בשנה שעברה, שיחק נפלא עם עקב נקועה ונפוחה. השנה שיחק יותר מחודש עם שריר "המסטרינג" (השריר שמג'יק מתח ובגללו לא שיחק) מתוח.

דון נלסון, מאמן גולדן סטייט, אמר עליו: "אייזיה הוא הפוינט-גארד המושלם. כשאני חושב על פוינט-גארדים, אני חושב מיד על שניים מהיום, ואחד מהזמן הרחוק: אייזיה ומוריס צ'יקס של התקופה הזאת, ובוב קוזי של ההיסטוריה". פאט ריילי, מאמן היריבה הגדולה אמר עליו: "אייזיה בכמה מילים? מהירות… פלאש… ברק… חדירה… לחימה… אומץ… אינטיליגנציה… ווינר אמיתי… אני אוהב אותו כי הוא ספונטני ויוצר. הוא מסוגל לשחק הגנה והתקפה, והוא ריבאונדר נהדר. הוא מזכיר לי סביבון. סובב אותו, שחרר ותן לו לרוץ".

והוא רץ. אלוהים, איך שהוא רץ.

הוא טיפוס רגיש ורומנטי מחוץ למגרש. אהבתו הגדולה היא כתיבת שירה. אמו, מרי תומאס, שגידלה את ישעיהו בגטו של שיקגו עם תשעה אחים ואחיות, כעסה מאוד כשבנה – כוכב כדורסל בעיני כולם, אך משורר בעיניה – החליט לעזוב את אוניברסיטת אינדיאנה ולהיבחר לדראפט של ה-NBA לפני שסיים את לימודיו.

"אמא", אמר לה, "עוד אקבל את ה-B.A וזאת אני מבטיח". גברת תומאס, אישה החלטית שלא מאמינה בנסים, אילצה אז את בנה לחתום חוזה אצל ג'ורג אנדריוס, עו"ד מפורסם בשיקגו, ובו העלה על הכתב את הבטחתו. ב-11 במאי 1987 עמד תומאס במילתו. כשהוא כבר מולטי-מיליונר, והוא לא צריך B.A מהאוניברסיטה כי הוא יכול לקנות אותה, הוא הביא לאמו מתנה: תעודת גמר עם B.A, שהוענקה לה ב"יום האם". "מה הייתה עושה אמך אילו לא היית עומד בהבטחתך?" אני שואל באחד המפגשים עמו בחדר ההלבשה בגארדן. אייזיה  מחייך: "אצל אמי אין דבר כזה. היא היתה תובעת אותי ומרוקנת כל פרוטה מכיסי עד שהייתי מסיים את הלימודים".

האם ואחיו המבוגרים הם שהגנו על בן הזקונים מכנופיות הסמים בגטו כשהיה נער צעיר. שניים מאחיו מועסקים בדרגים גבוהים במשטרת שיקגו, אך שניים אחרים לא עמדו בפיתוי ובמשיכה של הגטו: שתייה, סמים, זנות, פשע. "הם מסתובבים איפה שהוא. נעלמו מהאופק. איבדו קשר", הוא אומר בצער.

זאת קרוב לוודאי אחת הסיבות שאייזיה היה לאחד המובילים במלחמה נגד הסמים בין שחקני ה-NBA. זוהי גם הסיבה שבגללה אחרי שנתיים במכללה מיהר וחתם כמקצוען. "הציעו לי 1.6 מיליון, והחלטתי שאמי סבלה מספיק". הוא משחק כיום בשנה השלישית של חוזה בן 10 מיליון דולרים ל-10 שנים. עתידו, ועתיד אלה שנשארו ממשפחתו, מובטח. לאשתו לין ולעצמו קנה וילה בפרברי דטרויט, ולאמו בית מרווח בקלדרון, הפרבר היקרתי של שיקגו. "הדבר המאושר ביותר אצלי הוא לראות את אמי בביתה החדש. ממש לא ייאמן מה יכולות לעשות כמה קליעות 'הופס'". באוניברסיטת אינדיאנה הוא הקים את "קרן אייזיה תומאס לסטודנטים נזקקים". הוא מארגן בדטרויט אחת לשנה את חודש ה"עצור את הפשע", הנחשב כיום לכוח חשוב בחינוך ובקידום השחורים בשכונות הדרומיות של העיר.

השנה עשה זאת אייזיה עד הסוף. הוא לא נעצר עד שהטבעת הראשונה, טבעת המנצחים, נענדה על אצבעו. בדרך הוכיח שהוא לא סתם מכונת נקודות בקבוצה לוזרית, אלא גם מנהיג גדול, היודע להצניע את עצמו ליד שחקנים גדולים שלעתים אפילו האפילו עליו כוויני ג'ונסון וג'ו דומארס, ולתת להם את הכדור כשהם "חמים". השנה הזאת, בלי ספק, הייתה השנה שבה נכנס אייזיה תומאס לרשימת הגדולים ב-NBA.

זכות הדיבור לסיום לאייזיה תומאס, במילות השיר שלו:

I HAVE BEEN TO THE ARENA

AND HAVE PLAYED THE GAME

AND KNOW THE PAIN

I HAVE MADE THE SACRIFICE

AND PAID THE PRICE

TO MAKE PLAYING

IN THE ARENA, MY LIFE

***

אייזיה תומאס הוא ללא ספק "האיש הקטן הטוב מכולם מאז בוב קוזי". הוא ניצח בכל רמה: תיכונים, קולג' (הוביל את אוניברסיטת אינדיאנה לתואר ה-NCAA ב-1983) וב-NBA. הוא שיחק 13 עונות ב-NBA, השיג שתי אליפויות, היה 12 פעם אול-סטאר (ופעמיים ה-MVP של האול-סטאר, תואר שבו פעמיים זכה גם בגמר הפלייאוף). אחרי שפרש ממשחק היה הבעלים היחיד של ליגת ה-CBA ואחר כך בעלים חלקי של טורונטו רפטורס. הוא אימן את הפייסרס שלוש עונות (2000-2003) והוביל אותם לפלייאוף בכל אחת מהן. מאז הוא שימש נשיא ניו-יורק ניקס, ובינתיים הנהלתו לא שיפרה דבר. ממש בשעת כתיבת שורות אלו הודיעו שמאמן הניקס, לארי בראון, פוטר, ואייזיה הוא מאמנם החדש.

ריאיינתי אותו כמה פעמים, בעיקר במשחקי האול-סטאר. ריאיון אחד זכור לי במיוחד: שאלתי אותו מה היה הרגע המביך והגרוע ביותר בהיסטוריית הכדורסל שלו. הוא לא היסס אפילו שנייה: "זה היה משחק הפלייאוף בבוסטון, שבו איבדתי כדור חוץ ואת המשחק, ואחר כך, בחדר ההלבשה – כשאני בקושי יודע היכן אני, ואני מלא מרירות – נשאלתי על ידי איזה עיתונאי מה דעתי על לארי בירד שניצח את המשחק. מה אתה יכול לומר על שחקן שרק לפני כמה דקות קבר אותך? אז בלהט הרגע אמרתי ש'אם לארי בירד היה שחקן שחור הוא היה סתם עוד שחקן'. מיד ידעתי שהייתה זו טעות גדולה כי לארי הוא אחד משלושת השחקנים הטובים אי-פעם. אבל היה מאוחר מדי להחזיר את המילים לפה. למחרת כל הכותרות הראשיות בכל עיתוני ארה"ב סיפרו על זה. הדבר היחיד שהקל עלי היה, שכאשר צלצלתי ללארי להתנצל הוא אמר לי 'שכח את זה. אני יודע שלא התכוונת'.

לארי ואני חברים קרובים מאוד כיום".