לוס אנג'לס לייקרס- דטרויט פיסטונס

גמר פלייאוף, משחק 4

לוס אנג'לס, 1989

את העלייה שלהם לפסגת הכדורסל בעולם חתמו הלילה סופית דטרויט פיסטונס בניצחון מוחץ על הפרימדונות ההוליוודיות, קבוצת העשור, לוס אנג'לס לייקרס, 97-105.

ה:ילדים הרעים" הרועשים והברברים עשו זאת דוקא בניצוחו של הטיפוס השקט, העניו, הג'נטלמני והחביב ביותר שמשחק בחבורה הרעה הזאת, ה-BAD BOYS של דטרויט. היה זה ג'ו דומארס שקלע 23 נקודות (הממוצע שלו בסדרה כולה – 27.3), היה הגנרל הראשי במשחק וקיבל את תואר ה- M.V.P של סדרת הגמר. עכשיו אני שומע את המקהלה של כל הסנובים בסביון, רמת אפעל, היפים והיפות בבוורלי הילס, שחקני קולנוע כמו ג'ק ניקולסון בהוליווד ושאר כל האוהדים של הצהובים-הסגולים ברחבי העולם ממהרים לומר על ה"סוויפ" (אתם יודעים, לטאטא) 0-4 החלק: "כן, אבל מה עם מג'יק הפצוע? מה עם ביירון סקוט המדדה?" אז נכון, אולי אתם זה היה נראה אחרת, אבל זה הסיפור בכל קבוצה בספורט המקצועני.

הניקס הופיעו עם וויליס ריד המדדה במשחק השביעי ב-1970. בוסטון איבדה את לארי בירד ובקושי הגיעה לפלייאוף. הלייקרס בלי מג'יק זה השואו בלי השואומן, הבלט המוצג כשהבלרינה חולה. לפני שהתחילו המשחקים כתבתי כאן שאי אפשר לחזות מי תהיה המנצחת. אבל בלי מג'יק וסקוט התוצאה נראתה ברורה ובלתי נמנעת. ואף על פי כן, אליפות היא אליפות, ושום כוכבית לא תופיע בעתיד מעל שם המנצחת. זה טבע הספורט. לכן יש סגל של 14-16 שחקנים – למקרה של פציעות. אני מבטיח לכם שאף אחד בדטרויט לא חושב עכשיו שהאליפות פחות מתוקה ופחות משמחת. הפיסטונס שיחקו נפלא והם אלופים. נקודה.

דקה ושבע שניות לסוף. קארים עבדול ג'באר זורק בחצי נפילה, מין זריקה קצרה ומשונה. הכדור צולל פנימה. 96-100 לפיסטונס. הייתה זו זריקתו האחרונה של הסנטר הנפלא לסל כמקצוען ב- NBA. הייתה זו נקודתו ה-44,149 והאחרונה. כשנותרו 47 שניות לסוף פאט ריילי מוציא אותו לספסל בחיפוש אחרי דם טרי וצעיר, אבל הוא מחזיר אותו עם 28 טיקים לסיום כשהפיסטונס מובילים 97- 104 ואפילו הוא יודע שהסיפור גמור. הקהל עומד על  רגליו. "קארים, קארים!", צורחים אנשים מבוגרים, עומדים וצורחים. נותנים כבוד אחרון לשחקן הגדול.

הפרידה המרגשת מקארים דחקה הצדה רגע ענק אחר. באותה שנייה נעשתה עבירה על אייזיה תומאס והקבוצות יורדות לטיים-אאוט. כשכל העיניים באולם מופנות לקארים אני מבחין באייזיה יושב על הספסל ומזיל דמעה, בוכה כילד כשמגבת מכסה את פניו. הוא יודע עכשיו שהמשחק גמור, שהאליפות היא סוף סוף שלו. האליפות הראשונה. כשהוא מנגב את עיניו הוא קם מהספסל, קולע אחת משתיים מהקו (בסך הכל 14 נקודות ושישה אסיסטים במשחק פושר ומלא שגיאות שלו) וקובע את תוצאת המשחק הסופית. בסיום הוא מסכם את המשחק ואת העונה כולה: "ניצחנו כי אנחנו לא אנוכיים. עברנו הכל – פציעות, טרייד שאמרו שהוא לא טוב (מרק אגווייר תמורת אדריאן דאנטלי, מ.ל), דעות שליליות נגדנו – ושרדנו. הראינו אופי, ויש לנו את חבורת השחקנים הנהדרת בעולם על המגרש ומחוץ לו. כולנו חברים וכולנו לוחמים זה בשביל זה.  מאז שהגעתי לדטרויט שואלים אותי אם אי פעם נהיה מספר אחת. אמרתי שכן. אמרתי שנעשה זאת, והנה בא היום. אנחנו מספר אחת!"

על הניצחון הזה כתובה מילה אחת: הגנה. הפיסטונס היא כיום קבוצת ההגנה הטובה בעולם. ממוצע כל הקבוצות נגדה בפלייאוף היה רק 93.1 נקדות, כשגם הפעם הם החזיקו את הלייקרס על פחות מ-100 נקודות למשחק. כשג'ימס וורת'י התחיל את המשחק ב-8 מ-8 מהשדה, והלייקרס ברחו, חשבתי שהם אולי יגנבו ניצחון אחד. וורת'י, שהיה חלש ברוב הסדרה, סיים עם 40 נקודות (אבל רק שלושה ריבאונדים), והיה נשק ההתקפה היחיד כמעט של הלייקרס. הפיסטונס פיגרו 80-76 בדקה הראשונה של הרבע האחרון, כשפתאום קיבל המנוע שוב זריקת אוקטן 120. בילי אדוארדס קלע פתאום 10, דטרויט רצה קדימה, שש דקות לסיום, וכולם יכלו להתרכז בדקות האחרונות של קארים. בדטרויט התחלקו הנקודות כמו תמיד בין כולם (חוץ מאגווייר, שהיה שוב רע מאוד וסיים עם 2 נקודות, ודניס רודמן, שישב רוב המשחק בחוץ עם כאבי גב, שתי נקודות): ריק מהורן 13, ביל ליימביר (במשחק מצוין) 16, דומארס 23, תומאס 14, ג'ון סאלי 8, ויני ג'ונסון 14, בילי אדוארדס 13. אצל הלייקרס, מלבד וורת'י המצוין, קלעו אורלנדו וולרידג' 13, מייקל תומפסון ומייקל קופר 11 כל אחד, קארים 7, ג'ו גרין 6, אלדן קמפבל 6 ודייויד ריברס 2.

רק ארבע קבוצות בתולדות ה- NBAעשו את הסוויפ (4:0) בגמר הפלייאוף: סלטיקס ב-1958/59 נגד מיניאפוליס לייקרס, מילווקי ב-1970/71 נגד בולטימור, גולדן סטייט ב-1974/75 נגד וושינגטון והסיקסרס ב-1982/83 נגד הלייקרס. ועכשיו תור הבאד בויז. "תקראו לזה משחק גברתני, תקראו למשחק שלנו איך שתרצו, אבל הערב אנחנו קבוצת הכדורסל הטובה בעולם", אמר ביל למבייר, הלבן של הקבוצה שכולם אוהבים כל כך לשנוא חוץ מחברי קבוצתו. "מלבד זאת, גם אנחנו שיחקנו עם פציעות של דומארס ותומאס בחלקים גדולים של העונה", הוסיף. והוא צדק. בשנה שעברה הם היו במרחק של סל אחד מהאליפות במשחק בלוס אנג'לס (במשחק השישי) עם עקבו הנקוע קשות של תומאס (שלא הפריע לו לקלוע 43 נקודות באחת מתצוגות הכדורסל האמיצות והנהדרות ביותר). ככה זה בליגה הקשה בתבל: עליך לנצח למרות הפציעות. איך אמר ג'ו דומארס? " US THAN THEM BETTER". דטרויט סבלה די והותר מפציעות בשלוש השנים האחרונות, אולי יותר מכולן. היא עשתה זאת עם עונה של 63 ניצחונות ו-19 הפסדים, ו-2:15 בפלייאוף. המילה היחידה לתאר אותם היא  AWESOME- אדירים. הדרך היחידה לקבל אותם היא בהערצה. הדרך היחידה לשנוא אותם היא בקנאה. דטרויט, יגידו מה שיגידו, את נומרו אונו. את צעירה והספסל שלך עמוק. את הבאת את הסוף לשליטה של הפילדלפיות, הבוסטוניות והלוס אנג'לסיות. את פתחת את הדרך לעידן חדש ב-NBA  – עידן בלא שושלות. עידן ללא פייבוריטיות. הזירה פתוחה עכשיו לכולם.

************

טעיתי. דטרויט הולידה שושלת מינורית משלה כשהשיגה אליפות נוספת שנה אר כך. ואחריה באה השושלת של מייקל ג'ורדן והבולס. דטרויט תשיג אליפות נוספת, השלישית שלה, רק במאה ה-21 עם דור שחקנים חדש לגמרי, אבל בעל דמיון מדהים לדטרויט של 1989 ושל 1990. דטרויט של אייזיה, ג'ו דומארס, דניס רודמן, ביל למבייר, ריק מהורן וויני ג'ונסון הייתה קבוצה קשה של הגנה, ללא כל וירטואוזיות או שואו. דטרויט החדשה של בן ואלאס, צ'ונסי בילאפס, ראשיד ואלאס, ריצ'רד המילטון וטיישון פרינס, משחקת אף היא כדורסל בסיסי של כוח והגנה. לקבוצה של אז ולקבוצה של היום היו וישנם שחקנים טובים מאוד, אבל ללא סופרסטארים. אפילו בין השחקנים של שתי ההתקופות קיים דמיון מדהים בסגנונם ואופי משחקם: אז היה ביל למבייר עם משחק חזק, יעיל אבל מכוער; עתה – בן וואלאס. אז היה דניס רודמן המטורף אבל המצוין – עתה נכנס לנעליו ראשיד וואלאס. אז היה ריק מהורן, עתה מתפקד טיישון פרינס כמהורן המודרני. בדטרויט של סוף השמונים שיחק קלע מופלא כמו ג'ו דומארס – היום ממלא אותו תפקיד ריצ'ארד המילטון. אז היה פוינט-גארד נהדר ושמו איזיאה, היום יש את בילאפס, שרבים מחשיבים כפוינט-גארד השני בטיבו בליגה אחרי סטיב נאש.