אוניברסיטת U.C.L.A

פולי פביליון

לוס אנג'לס, 1989

כשאתה בא לווסטווד, מערבית לבוורלי הילס, לאורך שדרות סאנסט, ונכנס לקמפוס של אוניברסיטת U.C.L.A  (שנבחרה לפני כחודש במשאל עולמי של TODAY U.S.A לשמינית בעולם בטיבה אחרי הארוורד, ייל, אוקספורד, קיימברידג', ברקלי, פרינסטון וסטנפורד), אתה יודע מיד שנכנסת למכה של כדורסל. וכדורסל כאן זה איש אחד, ג'ון וודן.

אין ב-U.C.L.A דבר שיעשה אותה מפורסמת יותר מאוניברסיטת שיקגו או פנסילבניה  (שלעניות דעתי כפרופסור אינן נופלות ברמתן האקדמית, ויגיד השאלון מה שיגיד) פרט לחתיכות ולג'ון וודן. וודן הוא U.C.L.A ו-U.C.L.A הייתה שם נרדף לכדורסל מכללות במשך 12 שנים רצופות. הישגיו והשיאים שקבע שם לא יישברו לעולם.

ג'ון וודן נמצא עכשיו בערוב ימיו. מאז מותה של אשתו נלי הוא כאילו איבד את הרצון לחיות. נעלם מעיני הציבור. רק לעתים רחוקות הוא עוד מופיע בהרצאה למנהלים הבחירים של ג'נרל מוטורס או לארוחת ערב בבית הלבן, שאליהן הוא מוזמן תדירות. אבל למרות שהמאמן הגדול בכל הזמנים ירד מהבמה, ואולי לא נראה אותו עוד, גם כיום, בפולי פאביליון (האולם הביתי של U.C.L.A) שבקמפוס, וודן נמצא ומורגש על כל צעד ושעל.

הוא נולד ב-1910 וגדל בהול, עיירת תירס קטנה במרכז אינדיאנה, לאב שנקט יד קשה ומשמעת ברזל בחינוך ילדיו. שם, בחוות הקטנות, הוא למד את הכדורסל של אינדיאנה, הכדורסל הקבוצתי הטוב בנמצא: כדורסל שבו כל החמישה משתתפים וכל אחד תורם על פי תפקידו ויכולתו; כדורסל שבו זורקים רק זריקה טובה; שבו הגנה טובה לעולם תנצח התקפה טובה; כדורסל כמו שצריך להיות כדורסל. כדורסל על פי הספר.

הוא אימן בתיכון מרטינסוויל שבמדינת אינדיאנה, ואחר כך אימן ולימד אנגלית וספרות קלאסית בתיכון של סאות'בנד לפני שקיבל את משרת המאמן של אינדיאנה סטייט יוניברסיטי (לימים המכללה שבה שיחק לארי בירד). מספרים עליו שעוד במרטינסוויל, לפני זריקות הביניים לתחילת המשחק, היה מעיף מבט מהיר בנלי, היא הייתה מגיבה ב"הן" מאשר בראשה, ורק אז היה המשחק מתחיל. המנהג הזה נמשך כל ימיו כמאמן.

באולם הוא אימן כמו שמורה מעולה מלמד את ילדי כיתה ו': מדבר בשקט, לאט, מנסה לבאר כל מושג. רוצה שיבינו בדיוק מה, למה, איך ומתי. מאומה לא נשאר תלוי באוויר ללא מענה. אבל בתוך המסגרת שיצר הוא גם נתן לשחקניו מרחב תמרון גדול שבו יכלו להתבטא בחופשיות, ובעיקר להיות יצירתיים. באימון לפני משחק הגמר נגד "סאות' קרולינה סטייט" אמר לשחקניו: "מי שלא משאיר מאומה למקרה יעשה מעט שגיאות, אבל גם יעשה מעט מאוד". הוא תמיד האמין בעקרון ההוראה של "השלם". הוא העדיף ששחקניו יראו את השלם, את השיטה כולה, ואז ייפלו החלקים במקומם, מאשר ללמד חלקים–חלקים בתקווה ששחקניו יוכלו לבנות מהם את השלם. לכן תמיד סבר שלאחר מספר מסוים של אימונים, כשזמן המשחק מגיע, לשחקנים יש האינטליגנציה להגיב על מצבים כמו שהיה רוצה שיגיבו על פי הקונספציה שלו ועל פי יכולתם. מכאן, שבמשחקים היה יושב בשקט, כמעט מעולם לא רץ על קווי המגרש עם יללות לשחקניו או לשופט, וכמעט לא הגיב עד פסק הזמן.

הוא היה המאמן היסודי ביותר שהכרתי. כשאימנתי את קבוצת הכדורגל של אוניברסיטת אדלפי,  שבה שיחקו במשך השנים ה"לאומיים" הישראלים רובי יאנג, אמנון אהרונסקינד, שוקה פלגי, יזהר נוז'יק, טל עמיר, נמרוד דרייפוס, ישראל גולדשטיין, שי פרויליק, ישראל בן-נתן ועוד, פילוסופיית האימון של וודן הייתה בשבילי ה"אורים ותומים" במשך 10 שנות אימון: הפילוסופיה שלו התבססה על מבנה מאורגן היטב של פירמידה, מהבסיס עד למעלה, לשפיץ. בבנייתה ובהכנתה של קבוצת כדורסל (או כל ספורט קבוצתי אחר) יש להתחיל מהיסודות הבסיסיים של המשחק: כוח, גמישות, מהירות, סיבולת לב-ריאה וקואורדינציה. רק אחר כך עוברים לשלב השני, הכולל את כל הדרישות הכלליות לכדורסל – מסירה, קליעה, חדירה, ריבאונד, עבודת רגליים ועוד. בשלב הזה גם עובדים על טקטיקה כללית ולימוד השיטה שלU.C.L.A , ורק בשלב השלישי והאחרון עוברים לשמנת: תרגילים; מבצעים מיוחדים; שיטות הגנה והחלפה משיטה אחת לשנייה וכו'. אצל וודן, כולם – ולא משנה אם היה זה לו אלסינדור (אחרהכך קארים עבדול ג'באר) או ביל וולטון – היו חייבים לעבור את שלב א' לפני ב', ואז לעלות לשלב האחרון, ללא קיצורי דרך או הנחות.

דרך האימון שלו חולקה לארבעה: הסבר, הדגמה, תרגול, תיקון, ושוב להתחלה. ושוב הסבר, הדגמה, תרגול, תיקון וחוזר חלילה. מאה פעמים. מאתיים. עד שהכל נקלט כטבע שני. כך גם  לימד את מנהלי החברות הגדולות בארה"ב, המחפשים את עזרתו עד עצם היום הזה בשיפור הדינמיקה הקבוצתית והעבודה בחברה. עקרון "פירמידת ההצלחה" שלו נעשה פופולרי כל כך, שאנשים כלי איקוקה, רונאלד רייגן וג'ורג' בוש האב היו מצטטים אותו בלא הפסקה.

הצלחתו באליפות הכדורסל למכללות הייתה מדהימה. ה"פיינל פור" היה מגרש המשחקים הפרטי שלו מ-1964 עד 1975. הוא השיג עשר אליפויות NCAA, כשבתווך השיג רצף של 88 משחקים ללא הפסד. היום מספרים כאלה הם בלתי מציאותיים ממש. לעולם לא תשיג שוב מכללה עשר אליפויות רצופות, ולעולם לא יישנה מקרה של 88 ניצחונות רצופים. בפרספקטיבה של זמן, מה שעושה מ-10 האליפויות שלו דבר עוד יותר מדהים, הוא שהכל נעשה בשנות המרד בממסד, בשנים שבהן צעירים בני 18-21 ששיחקו בשבילו היו לרוב בשיא הקונפליקט והבלבול העצמי, הלאומי, החברתי והממסדי בתקופת המערבולת עם וייטנאם. "דור הפרחים", ההיפים, המרד בקמפוסים, הדור שגדל על המלחמה ברובע "וואטס" ושאר שכונות העוני השחורות, דור שכלל את עליית המוסלמים השחורים ופריחת המריחואנה – כל אלה היו צריכים לחסל טיפוס אבהי קשה, שמרן, נוקשה וממושקף, שהקפיד ללכת לכנסייה מדי יום ראשון וגדל בשדות התירס של אינדיאנה, שאימן צעירים בשיא תקופת המרד. ייתכן מאוד שמאמן ליברלי וותרן היה "נופל על פניו" בטיפולו באלסינדור ואחר כך בביל וולטון.

לו אלסינדור היה הצעיר השחור, הענק, הנרגז והמתבודד שנחת מהארלם השחורה ישר בקמפוס של היפים והיפות, העשירים והמפורסמים – רובם ככולם לבנים. הוא מיד האמין שכולם אויביו, ורק ידו הרכה והעדינה של מאמנו סוככה עליו. וודן שמר עליו, ואחר כך לימד אותו צעד אחרי צעד איך להילחם ולשרוד, ובכך הציל את אלסינדור. כשהאחרון החליט אחר כך לשנות את שמו לקארים עבדול ג'באר ואת דתו לדת האיסלאם, נעשה וודן – הנוקשה והשמרן – לאחד התומכים החמים ביותר. ג'באר אמר לא מכבר ש"מעולם לא הרגשתי 'אהבה' לוודן. אבל הערצתי אותו. הוא היה בשבילי 'מיסטר וודן', לא 'המאמן וודן'. הוא היה מבוגר מדי, ולא הייתה לו אישיות של ‘BUDDY’. לא הוזמנו לביתו לדינר והוא לא התלוצץ אתנו. אבל הוא האדם שהשפיע עלי יותר מכל אחד אחר בתקופה הקשה בחיי".

עם ביל וולטון היה לוודן אתגר לא פחות קשה: וולטון היה אז הצעיר המורד, "ילד פרחים" היפי שהיה חברם השפוט של אדוארדס, הופמן ופטי הרסט – הלוחמים נגד הממסד החשובים ביותר. הוא היה הצעיר המתקומם, המורד. וולטון היה הג'ינג'י עם ה-2.13 מטרים שבא לקמפוס עם סנדלים, מכנסי ג'ינס קרועים, צמה, עגילים ומריחואנה, שהיו חלק אינטגרלי מחייו באותם הימים. הוא נחשב לאגוז קשה לפיצוח, אבל לא לוודן.  בעדינות, ברוך, בהבנה, אבל גם בהחלטיות ותוך כדי יישום קפדני ביותר של חוקים, שמהרגע שנקבעו באסיפה קבוצתית היו לחוקי ברזל,  הוביל וודן את וולטון בדרך החתחתים של התקופה הקשה ההיא. וולטון: "אם לא היה לי אז את מיסטר וודן לא הייתי משחק כדורסל. הייתי בוודאי מתגורר באיזו מחילה או תא מאסר כשמוחי מעוות מ-L.S.D או סם אחר".

לוולטון וסטיב פיטרסון – שחקן אחר – שביקשו ממנו רשות מוסרית "לכבוש" את בניין המנהלה כחלק ממחאת הסטודנטים נגד האוניברסיטה, אמר: "עשו מה שמצפונכם מורה לכם, אך היו מוכנים לשאת בתוצאות". כשוולטון ביקש רשות לעשן מריחואנה בנסיעות חוץ כי הוא "שמע" שזה ישקיט את כאבי הברכיים שלו (וולטון כתב שנים אחר כך שרק המריחואנה הצליחה להשקיט את כאביו. רופאים, אגב, מודים כיום שאכן זה כך, שלמריחואנה סגולות משקיטות כאבים ונוגדות בחילות), הוא ענה: "אולי אתה צודק, אבל אני לא רופא, וכל זמן שהעשב לא חוקי תדאג לא להיתפס, כי היום שבו תיתפס יהיה גם יומך האחרון ב- U.C.L.A".

וולטון מציין בספר זיכרונותיו שהוא בכל זאת עישן בסתר, אבל ידע שברגע שייתפס "יחתוך" אותו וודן מהקבוצה לתמיד, אפילו במחיר של אליפויות NCAA. ברור שהיו מאמנים אחרים שידעו ששחקניהם מעשנים מריחואנה, אבל וודן הוא היחיד שאליו בא שחקן וביקש רשות לפני המעשה. עד כדי כך העריכו אותו השחקנים שנהגו דרך קבע לשתפו במפגשיהם ואספותיהם ובטחו בחוות דעתו. "מעולם לא אמרתי להם מה לעשות בלי לתת להם סיבה מדוע אני רוצה שכך יהיה. גם לא רציתי שיקבלו את חוות דעתי בלי שיבינו למה", אמר.

כשגרג לי וביל וולטון ביקשו ממנו רשות להחמיץ אימון כי רצו להופיע ב"צעדת השלום", לא הסכים וודן. הוא אמר להם שהם יכולים להביע הזדהות בדרך אחרת. כשוולטון ענה לו שהוא אומר זאת סתם, מתוך עיקרון, השיב וודן: "ברור שכך. יש לי עקרונות משלי. אם לא תופיעו לאימון תסיימו את הקריירה ב- U.C.L.A".

האם היה עושה כך באמת? "חשבתי על כך פעמים רבות, ואיני יודע", אומר וולטון, "אבל איך שלא יהיה, עמדנו נגדו פנים אל פנים, ואנחנו מצמצנו ראשונים. אגב, אתו תמיד מצמצנו ראשונים".

לשחקניו הייתה אמונה מוחלטת בו. "זה היה דבר משונה מאוד", אומר קארים, "הייתה מין אווירה, שאם נלמד את השיעור ונעשה את מה שהמאמן מבקש, הוא יוליכנו לחוף מבטחים. הוא 'ידאג' שננצח. אף מאמן אחר, גם לא פאט ריילי, לא נתן לי הרגשה כזאת. כשהוא היה אומר לנו ש'כישלון בהכנה הוא הכנה לכישלון', זה נשמע אמיתי. זה התקבל, כי ידענו שהוא מביא לנו עקרונות ברזל שלמד במרטינסוויל. ידענו שאין טעם להתווכח עם העקשן מערבות התירס, כי הוא יודע מה טוב לנו יותר מאתנו".

מי הייתה קבוצתו הטובה ביותר? הוא לא מוכן לענות. ברור שהשנים עם קארים, ואחריו וולטון, היו הטובות ביותר, אבל הקבוצה שאהב יותר מכל הייתה זו שהשיגה את האליפות הראשונה, עם גיל גודריץ', וולט האזארד וקית אריקסון: "הם היו הקבוצה הקטנה והנמוכה שאימנתי אי פעם, אך גם הפיקחית והאמיצה ביותר. תמיד העדפתי INTELLIGENCE PURE (אינטליגנציה טהורה) על PURE ABILITY (כישרון טבעי טהור)".

הוא לא אוהב את הכדורסל שמשחקים במכללות כיום. "המאמנים עושים מהשחקנים רובוטים. מין סוסי פוני שאסור להם לחשוב, רק ללכת לכיוון מסוים". והמאמנים עצמם? וודן טוען שבגלל הטלוויזיה הם היו לשחקני תיאטרון. מרשים לעצמם להגיב בהתפרצויות זעם בלי ענישה של ממש. "בזמני איש לא זרק כיסאות על המגרש", הוא אומר, וההתייחסות להתנהגות שכן מסוים באינדיאנה, בובי נייט, ברורה.

הוא פעם אמר לשחקניו ש"כדי להגיע לגדולה, עלינו להתאמן ולשחק כאילו לעולם לא נמות". לגדולה הוא כבר הגיע, ועל פי הדרך שבה הוא חי ומתנהג, הוא לא חושש לרגע, בעצם אולי אפילו מצפה לרגע שבו יתאחד שוב עם נלי, אשתו במשך 53 שנה ואוהדת הכדורסל מספר אחת שלו. בינתיים הוא ממשיך לענות במו ידיו על כל עשרות המכתבים המגיעים אליו וממשיך לנהל את מחנות הקיץ שלו. את הכסף הוא תורם לצדקה. מדוע הוא עושה זאת? המורה הדגול לא מסוגל להפסיק ללמד. על המגרש ומחוצה לו.

***

ג'ון וודן מחזיק ברשימת שיאים מפוארת, שאין ספק שלעולם לא תישבר: 10 אליפויותNCAA  מהן שבע ברציפות (1967-1973), הוא מחזיק בשיא ההופעות בפיינל-פור (16 פעם), בשיא ההופעות הרצופות (9) ובשיא נצחונות בפיינל-פור (21).

וודן רשם כאמור שיא מכללות בניצחונות רצופים – 88, לזכותו 38 ניצחונות רצופים בטורניר המכללות מ-1964 ועד 1974. מלבד זאת סיים ארבע עונות מושלמות ללא הפסד (1964, 1967, 1972 ו-1973), ואם זה לא מספיק, הוא גם השיג שיא של אחוז ינצחונות ב-40 שנות אימון – 82 אחוזים.

אמרותיו של ג'ון וודן נחשבות בעולם האימון למעין "10 הדיברות". הנה כמה מהן:

1. אל תיתן ל"מה שאתה לא יכול לעשות" להפריע  -"מה שאתה יכול לעשות".

2. אל תמדוד את עצמך על פי מה שהישגת, אלא על פי מה שהיית אמור להשיג עם יכולתך.

3. ספורט לא יוצר אישיות. הוא רק מגלה אותה.

4.  שים יותר לב לאישיותך מאשר למוניטין שלך, כי אישיותך היא מה שאתה. מוניטין הוא מה שאחרים חושבים שאתה.

5. הדבר החשוב ביותר בהישג הוא לקבוע מטרה, להתכונן להשיגה ולצאת לדרך באמונה שתשיגנה.

6.  מי שלא משאיר דבר למקרה יעשה מעט שגיאות. אבל גם ישיג רק מעט.

7. כישלון בהכנה הוא הכנה לכישלון.

8.  אל תאמן כדורסל אם אינך יודע את התשובה ללמה ומדוע.