קארים תולה את המשקפיים
עונת הפרישה של קארים עבדול ג'באר
לוס אנג'לס, 1988
כשהוא פורש את ידיו מעלה, סרט המדידה מראה 2.75 מטרים. משקלו 125 ק"ג, וגובהו 2.17 מטרים כשהוא עומד יחף, לא כמו שמודדים בעפולה. הוא קירח, וסמלו המסחרי האחד הוא משקפי "גוגלס" עבים. הסמל השני, אחד מנשקי הספורט הארסיים ביותר – קליעת הסקייהוק ("וו השחקים") – עשה מקארים עבדול ג'באר, הסנטר של לוס אנג'לס לייקרס, לאחד משחקני הכדורסל הגדולים בהסטוריה.
ב-16 באפריל 89' יהיה קארים בן 42, ועתה הוא מסיים את עונתו ה-20 והאחרונה בליגה הקשה בעולם. כשבני גילו מתחילים להתלונן על אולקוס, דיסקוס ואקסנשוס, קארים עדיין עולה בחמישייה החזקה בעולם. הוא תופעה שרק סר סטנלי מתיוס, ששיחק כדורגל בליגה האנגלית המקצוענית עד גיל 51, יכול להשתוות אליה.
העונה הוא נפרד מכדורסל. רוב משחקיו בחוף המזרחי הם עתה משחקי פרידה לענק הלוחש והכועס, השחור, המרדן והמתבודד, האיש שהמיר את דתו לאיסלאם, האיש ששנים רבות חיכך כתפיים עם פטרישיה הרסט וג'ק סקוט בימי המרד הגדול נגד הממסד והאפליה נגד השחורים.
הנה הוא עומד עתה במרכז מדיסון סקוור גארדן בניו-יורק, אולם הכדורסל המפורסם בעולם, למשחקו האחרון. 19 אלף צופים עומדים ומריעים לו חמש דקות תמימות, וזה באולם שיצעק בוז אפילו לישו או אליהו הנביא, אם יעזו חס וחלילה להופיע לבושים צהוב-סגול, צבע הלייקרס.
כאן, בתפוח הגדול, גם החל הכל. אני זוכר את ג'באר – נער שחור, גבוה וצנום, בעל שיער סבוך, שענה אז לשם לו אלסינדור – הסנטר של "פאור ממוריאל היי", קבוצת התיכון המהוללת של מנהטן. היה זה בתחילת שנות ה-60, וכבר אז ידעתי שלו אלסינדור הוא תופעה לא רגילה. הסקייהוק שלו אמנם היה אז רק בשלבי יצירה – הליטוש הסופי בא מאוחר יותר במכללת U.C.L.A עם המאמן האגדי ג'ון וודן – אך כבר אז, כשהיה מקבל כדור בגבו לסל, היו שתי הנקודות בטוחות כמו אונקיית זהב בפורט-נוקס. הנה, הוא פונה שמאלה, מסתובב חצי סיבוב, מנתר ניתור קל, וביד ישרה עם תנועה קצרה, רחוק מאוזנו הימנית, בא שחרור הכדור, מין "פליק" קל, ו…'סוויששש'. עוד סל.
במדיסון נמצאים עכשיו מאמנו מהתיכון דיקון פארל הופקינס, הוריו – אל וקורה אלסינדור – ושבעה מבני קבוצתו בתיכון. רובם פיתחו זה מכבר כרסים והם נראים כאנשי עסקים בגיל העמידה. המחשבה שבן גילם עדיין נחשב לאחד הסנטרים הגדולים בעולם – מהממת.
קארים, שבמשך שנות קריירה רבות הרגיש לא רצוי ומופלה לרעה על ידי המדיה וקהל הצופים, הוא יקיר "התפוח הגדול" עכשיו, והוא ומקבל את המתנות המולעטות עליו בחיוך ובאהבה. וזה משובב נפש. קארים מחייך? כמעט לא ייתכן. אני זוכר שנים שבהן חשבנו שיש יותר סיכוי שזה יקרה לספינקס ליד קהיר.
סצינה דומה, אותה קבלת פנים חמה ונוגעת ללב, תהיה בכל אולם שבו יקלע את הסל האחרון שלו. כל קבוצה וכל עיר וקשריה המיוחדים עם הענק שבנה אימפריה מתחת הסל.
היו שטענו שהשופטים העלימו עין ונתנו לו לבנות "מחנה" באזור שלוש השניות; היו שטענו כי הוא לא הסנטר הגדול מכולם מכיוון שלחימה על ריבאונדים (במיוחד בהתקפה) הייתה בשבילו מין קללה שהמציאו מופרעים בגיהנום, והיו אפילו אלה שפקפקו במוטיבציה שלו. אך כשהסיפור יסופר, הנקודות יסוכמו והשניים יהיו להיסטוריה, ייזכר קארים כאחד משלושת הגדולים, עם וילט צ'מברליין וביל ראסל.
המספרים והתארים ימלאו פרק שלם בספר השיאים של גינס. עד לתחילת העונה הנוכחית הוא שיחק כמקצוען 1708 משחקים. היה על הפרקט 64,251 דקות, קלע 37,639 נקודות ו-5,955 בפלייאוף. ממוצעו כמקצוען הוא 25.3 נקודות למשחק במשך 19 עונות!
רגע, יש עוד: "השחקן המצטיין" של הליגה שש פעמים. נבחר לחמיישית הליגה 10 פעמים. "השחקן המצטיין" של הפלייאוף ב-1971 ו-1985. שלוש אליפויות מכללות, כששלוש היו המקסימום האפשרי בגלל האיסור שהיה אז על השתתפות פרשמן (הסטודנטים בשנה הראשונה), ובכולן היה "השחקן המצטיין". כל אלה הם שיאי ליגה שיעמדו שם הרבה אחרי שסלע הגיברלטר יהפוך לערימת חול.
במשחק הפרידה במילווקי – שם שיחק בששת עונותיו הראשונות בליגה, ואתה השיג את אליפות ה-NBA הראשונה ב-1971 – אמר לארי קוסטלו, מאמנו הראשון, שבכל פעם כשקלע פחות מ-20 נשמו כל היריבים לרווחה. לכל שחקן אחר (חוץ מג'ורדן) היה זה יום קציר; לקארים? יום רעב. אחרי שש עונות במילווקי הוא הועבר ללייקרס תמורת אלמור סמית, בריאן וינטרס, דייב מייארס וג'וניור ברידג'מן. היה זה התחליף הטוב ביותר מאז שקנו מתיישבים הולנדים את האי מנהטן מהאינדיאנים תמורת חופן חרוזים.
כשמי שנחשב ל"בן המאומץ" של לוס אנג'לס אחרי ארבע שנים פוריות ב-U.C.L.A חזר הביתה, ללייקרס, הייתה העיר באקסטזה. מספרים שאלכוהול נשפך כמים, מריחואנה נשרפה כתבן, והוליווד קיפצה כמו שתרעד כש"הרעש הגדול", שכולם מנבאים את בואו, יכה בה. לוס אנג'לס לא האמינה שמילווקי מסוגלת לוותר על שוטר התנועה העומד מתחת לסל ומכוון את התנועה. היה זה אחד מהטריידים המטומטמים ביותר שקבוצה מסוגלת לעשות. גם תושבי מילווקי, שמעולם לא היה להם סיפור אהבה עם שחורים, ועם "השחור מהארלם" במיוחד, לא יכלו להאמין שהוא עוזב. היו בעיר כאלה שהאשימו את הנהלת באקס בקבלת שוחד, אחרת כיצד אפשר להסביר דבר אינפנטילי כזה? עכשיו, במשחק הפרידה שלו, מילווקי נותנת לו כבוד אחרון בנאומים הרבים הנישאים, במדליות שהיא עונדת לצווארו, ואפילו נותנת לו אופנוע הארלי דווידסון במתנה. כשמסע הפרידה יסתיים יזדקק הענק לחזה של אידי אמין כדי להכיל את כל המדליות והתשורות שיקבל, ומשאית בעלת 16 גלגלים כדי להביא את המתנות הגדולות הביתה. מחווה לא רעה לשחקן שבמשך שנים נחשב "אויב הלבנים מספר אחת בספורט".
רד אורבך, מאמן העבר היהודי, ועתה הנשיא של היריבה הגדולה של הלייקרס, בוסטון סלטיקס, אמר על קארים: "לו היו נותנים לי שרירים ועצמות, וכן כישרון, קואורדינציה ואינטליגנציה, והיו אומרים לי 'לך, תרכיב סנטר אופטימלי', היה יוצא משהו שהיה מזכיר את קארים, אבל בטוח בלי הקרחת ומשקפי ה'גוגלס'".
המראה של קארים הזועם רץ למעלה ולמטה עם המדים סגולים-צהובים של הלייקרס היה לפולקלור בקבוצת הוליווד. חבורת הווירטואוזים ללא "מיסטר סקייהוק" תהיה מעכשיו מין ג'ימי דורנטה ללא אף; העיר באר-שבע בלי שלום אביטן.
אדם נחשב זקן כשהוא עושה יותר ויותר דברים בפעם האחרונה, ופחות ופחות דברים בפעם הראשונה. אצל קארים, כמעט כל משחק הוא עכשיו האחרון. והדבר קשה לעיכול. ממוצעו העונה ירד ל-8.5 נקודות ב-24 דקות משחק. ממוצע לא רע לחלוטין, אם נזכור שבעבר שיחק 44 דקות למשחק. למרות זאת, כולם החלו לרנן שהסוס נגמר ללוחם הזקן. ככה זה: כשצעיר מקבל "מספיק" בבחינה, אומרים שלא למד. כשזקן משיג תוצאה זהה, אומרים "סנילי".
הסוס, האמינו לי, עדיין לא נגמר. במשחק האול-סטאר בשיקגו, בשנה שעברה, ריאיינתי אותו, והוא אמר לי שהוא בכושר הגופני הטוב מימיו. הוא עוסק ביוגה שעתיים ביום, מתעמל ב"נאוטילוס" וממשיך לאכול אוכל בריאות הכולל עשבי-ים, חיטה ודורה. אבל הוא גם אמר ש"זהו הזמן האידיאלי לפרוש, כשאני עדיין מסוגל לתרום". כששאלתי אם הכסף העצום (שני מיליון דולרים לעונה) לא גורם לו לסחוב את העגלה עונה אחת יותר מדי, ענה: "הכסף הוא טוב ומעניין, אך הוא לא הדבר החשוב ביותר, אם כי הוא מרגיע את העצבים. אני משחק כי אני עדיין נהנה. תשאל את ג'ק ניקולסון (אוהד הלייקרס מספר אחת) אם הוא עדיין מככב בגלל הכסף".
"מקורות יודעי דבר" פרסמו שהוא הפסיד 20 מיליון דולרים בהשקעות גרועות. "מקורות יודעי דבר" הם בדרך כלל השקר הפופולרי ביותר. היה לו משבר כספי, נכון, אבל לא 20 מיליון. המשבר הכספי הוא עוד מאפיין של קארים, שכל הקריירה הממושכת שלו רצופה הייתה משברים וקשיים מסוג זה: ב-1983 נשרף ביתו-ארמונו בבל-אייר על אוסף תקליטי הג'אז העצום שלו – מהגדולים בעולם – בזמן ששיחק נגד (מי אם לא?) סלטיקס. רמת משחקו באותו הזמן הייתה בשפל המדרגה וקארים היה בדיכאון מוחלט. כל העולם נגדו, כך האמין באמת ובתמים, בכלל זה האל שלמעלה, והוא היה על סף שבירה.
בת זוגו אז, שריל פסטונו הלבנה, ובנם עמיר בן השנתיים, ניצלו, וכשהיא צלצלה וסיפרה על השריפה, אמר את המשפט שכבר נכנס ללקסיקון האמריקאי: "החיים זה עתה נתנו את הצהרתם". השריפה שרפה הכל, ותהליך דומה, אם כי אטי יותר בהרסנותו, התחולל בנפשו מאז ילדותו. בן יחיד לאם שמרנית ולאב מופנם ושתקן, היה לו אלסינדור מוצא את חירותו ברחובות הארלם בתקופת המרי של זכויות האזרח, כשהוא בונה סביבו שריון כדי שדבר לא יוכל לחדור ולפגוע בו. הגובה הרב שאליו התנשא כבר בגיל רך היה נושא לבדיחות נדושות. מחשבותיו אחרי השריפה, כך אמר, החזירו אותו לתחושותיו 20 שנה לאחור, ליום שבא ל-UCLA מניו-יורק ילד צנום בן 18 המאמין שהעולם יזם קנוניה נגדו. כבר אז מתבודד, מופנם, ממורמר וזועם.
שתיקת הזעף שלו נעשתה במשך השנים לסמלו המסחרי, מלבד הגוגלס והסקייהוק. הוא הגיע לעולם הלבן המתנשא של הוליווד, עולם שממילא, גם ללא ה-2.17 שלו, היה מרגיש בו זר. העיתונאים לא עזבו אותו. פעם, כשהוא בן 19, ענה לשאלה מטרידה: "לא, אין שאלות מטומטמות, יש רק אנשים מטומטמים, ובעיקר עיתונאים". תשובות כאלה ודומות כמעט חיסלו אותו. המדיה הציגה אותו כשחור זועף, מתנשא, כפוי טובה, שלא יודע "להעריך" מה עושים בשבילו.
הוא החרים את המשחקים האולימפיים בתגובה על אפליית השחורים בדרום אפריקה ורכש לעצמו עוד כמה עשרות מיליוני אנשים השונאים אותו. הוא עבר לדת המוסלמית עם שם חדש – קארים עבדול ג'באר – והופ, מצא לו במהירות עוד כמה עשרות מיליונים שהיו רוצים לדורסו. מעניין, גם קסיוס קליי עבר דרך דומה ושינה את שמו למוחמד עלי, אך הוא עשה זאת בחיוך ובקריצת עין, ואמריקה סלחה לו. לעבדול ג'באר – עד לאחרונה לפחות – אמריקה לא סלחה.
הבדל נוסף בינו ובין עלי: לעלי היו חברים מכל שכבות העם, לבנים ושחורים כאחד, בכלל זה נשיאי ארה"ב ומנכ"לים מהגדולות שבחברות, שכבוד היה להם לשחק אתו סיבוב של גולף. קארים, לעומת זאת, התנזר לחלוטין מהחברה האמריקאית הלבנה – עשירים, עניים, השכבה הממוצעת והגבוהה כאחד. תמיד סירב לשתות משקאות חריפים, לאכול בשר אדום או לבקר בבארים ובמסיבות של היפים והיפות. כשהתחיל יוגה, טענו שהוא מין פקיר בודהיסטי. כשסירב להופיע בערבי גאלה כינו אותו "מתנשא". גם נישואיו לחביבה (שנבחרה בשבילו על ידי כהן הדת המוסלמי עבדול קליפי), לא עלו יפה, והם נפרדו ב-1975. את שלושת ילדיו, שעברו לחיות עמה בוושינגטון, כמעט לא ראה. הוא ברח מכולם, אך אולי יותר מכל – מעצמו.
ב-1979 נקשר לשריל פוסטנו, וכיום הוא מודה שהיא עזרה לו בזמנו יותר מכל. היא ניסתה לשכנעו במשך שנים שהמקלט שבנה להגנה מפני אנשים הוא גם המחסום הגדול המפריע לו ליהנות מהחיים. היא שאלה אותו, "מה דעתך על ליהנות קצת מהחיים?" עבר זמן, אבל הוא למד. תהליך ההתפכחות היה אטי וממושך. זמן קצר אחרי השריפה עזב את שריל ובנם עמיר. הלחץ הנפשי גרם ללחץ פיסי שמנע זרימת דם מספקת למוח והוביל לכאבי מיגרנה שעמדו לחסל את קריירת הכדורסל שלו. באותה התקופה גם תקף את השופטים בטענה שהם מרשים לנמוכים ממנו להכותו ולהחזיקו מתחת לסל ללא תגובה. הוא כונה על ידי התקשורת "הבכיין הגדול בעולם המערבי". תחושתו הפנימית שהוא עומד יחיד נגד העולם כולו הייתה אז בשיאה.
השריפה הגדולה, עם כל הנזק האיום שגרמה, הייתה גם הדבר הטוב שקרה לו בחייו. בד בבד עם עזיבתה של ידידתו התחילו להגיע קולות לעזרה. אנשים שלא הכיר שלחו תקליטי ג'אז. זרים עצרו אותו ברחוב ושאלו במה אפשר לעזור.
ביום שבו שבר קארים את שיא הקליעות של וילט צ'מברליין (31,419 נקודות) בבוסטון, נעמד הקהל הפנאטי, שיצעק בוז אפילו לאמו אם תעז להיות "לייקרית", והריע לו דקות רבות. עיניו התמלאו דמעות. הוא הרגיש – אולי בראשונה בחייו – שהוא מקובל ומוערך. עדיין לא אהוב אולי, אבל כבר לא שנוא.
גישתו לעולם השתנתה. ואז פתאום הגיעו הזמנות להופעות בסדרות טלוויזיה, בסרטים, בפרסומות. העיתונאים נעשו פחות חשודים בעיניו. הסלידה וחוסר האמון באמריקה ובשיטתה הפוליטית, קטנו ולבסוף נעלמו. בראשונה בחייו עלה החיוך על שפתיו, ואתו חוש ההומור המשובח שאיש כלל לא ידע שיש לו. כשנשאל לא מכבר לאיזה מפלגה יצביע בבחירות ענה שהוא עוד לא יודע. כשהשואל לא ויתר וביקש מהענק שיסביר מה לדעתו ההבדל בין הדמוקרטים לרפוביליקנים – ענה שהדמוקרטים לפחות נותנים לאזרח בחירה אם לשלם מיסים במזומן או בצ'ק.
אפילו אמונתו בצורך במעורבות הממשלה בחיי היום יום קטנה, אם לא נעלמה. בימי המרד תמיד טען שהממשל לא עושה מספיק בשביל השחורים. כשנשאל על כך לא מכבר, ענה שכל מי שמאמין שהממשלה היא הפתרון בטיפול בנדכאים, מוטב שיסתכל על האינדיאנים.
מבחינה אישית, פוליטית, וחברתית, החל קארים להתרכך. כיום הוא נראה בטוח בעצמו, שלם עם הסובב אותו, ומוכן להתחיל בשלב השני בחייו, שלב מפחיד ולא ידוע: חיים ללא כדורסל.
עד השנים האחרונות היה קארים אחד הפרדוקסים הגדולים בספורט: מלך הסלים, מלך החסימות, מלך המשחקים ומלך אליפויות הNBA-. הוא היה זקוק לתואר נוסף כמו שכביש גהה זקוק לעוד פקק תנועה, ובכל זאת המשיך לשחק באי-שקט נפשי תמידי שמנע ממנו ליהנות מכל העסק. למרות היותו מלך הכדורסל, פחדו ילדים לבקש חתימות ועיתונאים נידו אותו. גם שחקנים העדיפו להתרחק ממנו. כל ההישגים והאליפויות לא הביאו ולו את החיוך הקל שבקלים אל פניו. אך המאבק הפנימי הסתיים, ובשנה שעברה, מי שלא ראה אותו מקפץ עם הזכייה השנייה ברציפות של הלייקרס לא ראה שמחה מימיו. קארים הפך לילד, דבר שלא ידע מילדותו. הוא נפתח ויצא מהצדף שהיה כלוא בו מאז ימיו כנער צעיר. בשיקגו אמר לנו העיתונאים, "פתאום גיליתי שהעולם הוא לא מקום כל כך רע לחיות בו. אני מסתכל עכשיו בהתלהבות על העתיד".
במשך שנים הוא חי מתחת לעדשת המיקרוסקופ כשכולם מנסים לנתח את כעסו ובדידותו. הם לא הסתפקו בעובדת היותו בלתי ניתן לעצירה על ידי שחקנים שיכולים להיות בניו. מאמנו פאט ריילי אמר פעם: "למה לא נקבלו כמו שהוא, הסנטר הגדול אי פעם, ונפסיק לשאול שאלות? אז הוא לא רוצה לחייך. אז מה?"
אבל האם באמת "הגדול אי-פעם"? הגדול מכולם? גדול מצ'מברליין? גדול מראסל? אני לא חושב. צ'מברליין היה טוב ממנו בהתקפה וראסל טוב בהרבה בהגנה. אך בסיכום החלקים הוא אולי מגיע לדרגתם. מי טוב ממי, זו שאלה של טעם.
בשיקגו ישבנו בלובי המלון שבו השתכנו השחקנים, וילדים באו לבקש חתימות. מנהל הלאונג' שאל אם יעדיף שולחן מוסתר. "לא, לא", הוא ענה, "אני בסדר כאן". האם יש לאיש מושג על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשו לפני שהיה מסוגל לומר "אני בסדר כאן"? אצל רוב הכוכבים הסיפור הוא כזה: מגיעים להוליווד, פורחים וזוהרים, ואחר כך באה הירידה ואתה התסכול והאכזבה. אצל קארים הסיפור הפוך: קודם כוכבנות מלאה אכזבה, ועתה ירידה מהבמה בחדוות חיים חדשה וגישה נלהבת לעתיד.
הוא כבר לא הכוכב שהיה, זה ברור. על המגרש עזרו לו הלייקרס תחילה עם קורט רמביס, שהקריב את גופו בשביל "המלך" במלחמת הריבאונדים, ועתה עם מייקל תומפסון. בהתקפה הוא היום רק האופציה השלישית. הדבר פוגע בו, אך הפעם כספורטאי גאה, ולא כילד נעלב הבטוח שהעולם התאגד כדי להכשילו ולהעליבו.
הציעו לו לתלות את נעליו אחרי הניצחון על דטרויט בעונה שעברה, אך הוא האמין שנשארה בגופו ובנפשו עוד עונת כדורסל אחת. וזאת העונה שדיבר עליה. הוא רוצה לסיים עם 20 שנות כדורסל והוא מגשים זאת.
יש מעט אנשים בעולם שאפשר להכירם על פי פוזה או תנועת יד מסוימת: אצבעות המסמלות V? – צ'רצ'יל. נעל ביד? חרושצ'וב. תקיעת דגל בקרקע? הנחתים של איבוג'ימה. ניקוי סוליית הנעליים? לארי בירד.
את קארים מכירים על פי קליעת הסקייהוק שלו. "כשיתלה את נעליו", אמר מאמנו ריילי, "נקים פסל של ענק שחור העולה מהצד לסקייהוק. לפסל לא יהיה שם, לא הסבר או מילה. אין צורך בהסברים. כולם יידעו של מי הפסל".
***
קארים סיים את הקריירה עם ספר שיאים שלם. אין צורך לדון בכולם, אלא בחשובים שבהם. ובכן, כשפרש ב-1989 הוא לקח אתו לפנסיה את השיאים הבאים: 20 עונות משחק; 38,387 נקודות; 5,762 נקודות בפלייאוף, MVP שש פעמים, 57,446 דקות משחק, 1,560 משחקים. הוא בעל 12 שיאי ליגה נוספים.
תודה
נשמח לדעת מה שלומך