האתר הרשמי של ה-NBA
שנות ה-70 היו ככל הנראה התקופה הכי כאוטית בהיסטוריה של הליגה, אך גם התקופה הכי דומה לעידן הנוכחי. שמונה פרנצ'ייזים שונים זכו ב-10 האליפויות של העשור, והכישרון היה מפוזר בצורה יחסית שווה בין הקבוצות, אם כי לא מאותן סיבות שבגללן זה קורה היום. אז בואו נתחיל לצלול פנימה ולהבין איך הדברים השתנו, וכמובן שנסיים עם מה שהגדרתי כ"ניקוד שווי אליפות" לכל אלופה מהעשור הזה.
בשנות ה-70 עדיין לא הייתה תקרת שכר. השוק החופשי נכנס רק ב-1976, והיה שונה ממה שאנחנו מכירים כיום. כל שחקן חופשי היה שחקן חופשי מוגבל, וגם אם הקבוצה שלו לא השוותה את ההצעה, הקבוצה שהחתימה את השחקן נדרשה לפצות את הקבוצה שאיבדה אותו בבחירות דראפט. עם זאת, שחקנים כן יכלו לעבור מה-NBA ל-ABA, וזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצות היו מאוימות מכך ששחקנים יעזבו בניגוד לרצונן – דבר שלא היה קיים בשנות ה-60.
למרות זאת, הכישרון בליגה התפזר בצורה מאוד מאוזנת בין הקבוצות מהסיבות הבאות:
1. השינוי במבנה הדראפט – בחלק הקודם דיברנו ארוכות על כך שהבחירה הטריטוריאלית וכמות הקבוצות המועטה בליגה איפשרה לקבוצות הטובות ביותר להשיג שחקנים טובים מאוד דרך הדראפט. בשנות ה-70 המצב הזה השתנה, לפחות באופן חלקי. הבחירה הטריטוריאלית בוטלה ב-1966, ובין 1966 ל-1970 נוספו שמונה קבוצות חדשות. כך שבתחילת שנות ה-70 היו בליגה 17 קבוצות, והאלופה בד"כ קיבלה בחירה באיזור 15. זה אומנם עדיין רחוק מהמצב כיום, אבל כבר היה שונה מהמצב בשנות ה-60, שבו היו תשע קבוצות וחברי היכל תהילה עתידיים עדיין היו על הלוח בבחירה של האלופה. אבל האמת היא שבשנות ה-70 הבחירה ה-17 הייתה בערך כמו הבחירה ה-30 של היום, מהסיבה הבאה:
2. פיצול הכישרון בין ה-NBA ל-ABA – בשנת 1967 הוקמה ה-(ABA (American Basketball Association שצברה פופולריות עד שבתחילת-אמצע שנות ה-70 לא מעט מהכישרונות הצעירים הטובים ביותר בחרו לשחק דווקא בה. ע"פ הספר המצוין של ביל סימונס "The Book of Basketball", קצת יותר מחצי מהכישרונות הצעירים בין 1971 ל-1975 הלכו ל-ABA, כולל שמות מוכרים כמו ד"ר ג'יי, ארטיס גילמור, ג'ורג' גרווין, מוזס מאלון ודיוויד תומפסון. בנוסף, סימונס מציין בספרו שהשחקנים הצעירים שכן הגיעו ל-NBA קיבלו חוזים הרבה יותר גדולים ממה שהגיע להם, מה שיצר בעיות בחדר ההלבשה בינם לבין המאמנים ושחקנים אחרים. מן הסתם זה משהו שקשה יותר למדוד ולקבוע את ההשפעה שלו, אבל בהחלט נקודה מעניינת ששווה להזכיר. פיצול הכישרון באותן השנים הוריד עוד יותר את השווי של בחירות דראפט בסוף הסיבוב הראשון ובסיבוב השני, כך שבפועל הבחירה ה-17 אז הייתה שווה הרבה פחות מהבחירה ה-17 של היום. בנוסף, העובדה ששחקנים של פעם בדור כמו ד"ר ג'יי שיחקו ב-ABA מנעה מהם לייצר שושלות שישברו את האיזון ב-NBA. בפרקים הבאים נדבר על שושלות של שחקנים כמו מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל וטים דאנקן. בשנות ה-70, שחקן כמו ד"ר ג'יי, שיכל להוביל שושלת כזאת, היה ב-ABA. וכמובן, העובדה הפשוטה שיש יותר קבוצות מובילה לכך שהכישרון מחולק בין יותר קבוצות ויש פחות סופר-טימס ויותר תחרות.
3. כניסת שחקני ה-ABA לליגה לאחר האיחוד – ב-1976 ה-ABA התאחדה עם ה-NBA. ארבע קבוצות ABA נכנסו ל-NBA: אינדיאנה, סן אנטוניו, דנבר וניו יורק (כיום ברוקלין). קנטאקי וסנט לואיס לא נכנסו ל-NBA , והשחקנים שלהן נזרקו לדראפט שבו יכלו להיבחר לקבוצות ה-NBA. הסדר בדראפט נקבע לפי המאזן של הקבוצות בעונה החולפת, ונבחרו בו כמה שחקנים טובים מאוד כמו ארטיס גילמור ומוזס מאלון אבל אותנו דווקא מעניינת הבחירה השנייה באותו דראפט: מוריס לוקאס, שנבחר לפורטלנד (שקיבלה את הבחירה מאטלנטה). לוקאס היה אחד השחקנים החשובים ביותר של פורטלנד כאשר זכתה באליפות בעונה שלאחר מכן. גם וירג'יניה ששיחקה ב-ABA לא נכנסה ל-NBA, אבל שחקניה לא נכנסו לדראפט ובמקום זה נזרקו לשוק החופשי. אחד מהשחקנים האלו היה דייב טווארדזיק, שחתם בפורטלנד והיה הפוינט גארד הפותח שלהם בעונת האליפות. כך ששני שחקני רוטציה חשובים מאוד של פורטלנד, שבלעדיהם היא כנראה לא הייתה זוכה באליפות, לא היו מגיעים לקבוצה אם האיחוד לא היה קורה – ואפילו אם האיחוד היה קורה, אבל קנטאקי הייתה נכנסת לליגה ושחקני וירג'יניה היו נכנסים לדראפט. בנוסף, הכניסה של שחקני ה-ABA מהקבוצות שלא נכנסו ל-NBA והכניסה של ארבע קבוצות ה-ABA שזכו לשמור את השחקנים שלהן שינתה לגמרי את מאזן הכוחות בליגה. כפי שציינתי, פורטלנד הצליחה לזכות באליפות בעקבות האיחוד, אבל גם סן אנטוניו ודנבר הפכו לשתיים מהקבוצות הטובות בליגה למשך מספר שנים, ושינו לחלוטין את הסדר בה.
4. רכישת שחקנים בכסף – בשנות ה-70, קבוצות יכלו לרכוש שחקנים בכסף ממש כמו בכדורגל. האופציה לרכוש שחקנים מקבוצות אחרות הייתה פחות רלוונטית בשנות ה-80, ונסגרה לחלוטין עם הכנסת תקרת השכר לליגה ב-1984. המקרה המפורסם ביותר של רכישת שחקן היה ד"ר ג'יי לסיקסרס ב-1976. הנטס היו זקוקים נואשות לכסף כדי לשלם על הכניסה ל-NBA, וכדי לממן זאת הם נאלצו למכור את ד"ר ג'יי לפילדלפיה בתמורה ל-3 מיליון דולר (אגב, הנטס הציעו את ד"ר ג'יי לניקס בתמורה לכך שהניקס יוותרו על החוב הטריטוריאלי שדרשו מהנטס לשלם להם. הניקס סירבו), והשאר היסטוריה. בנוסף, אותה וירג'יניה מה-ABA נאלצה מספר פעמים למכור את השחקנים שלה כדי להשאיר את הפרנצ'ייז בחיים. ב-1972 הם מכרו את צ'ארלי סקוט לפיניקס, והוא נבחר לאולסטאר שלוש פעמים ברציפות במדי הסאנס. ב-1974 הם מכרו את ג'ורג' גרווין לסן אנטוניו (הקומישינר של ה-ABA ניסה לחסום את המעבר, אבל בית המשפט הפדרלי קבע שזכותה של וירג'יניה למכור את גרווין והמעבר אושר), והוא הפך לאחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של הספרס. היכולת של קבוצות מסוימות "לנצל" מצוקה של קבוצות אחרות כדי לקנות מהן את שחקניהן הטובים ביותר הייתה יתרון שלא קיים עבור קבוצות כיום.
הליגה בשנות ה-70 הייתה שונה משנות ה-60 שעליהן דיברנו בחלק הראשון של הסדרה, אבל גם כאן היו לקבוצות יתרונות שלא קיימים כיום – היכולת לרכוש שחקנים כסף וכניסת שחקני ה-ABA לליגה ב-1976 ששינתה לחלוטין את מאזן הכוחות. אבל, השינוי במבנה הדראפט ובעיקר פיצול הכישרון בין ה-ABA ל-NBA יצרו ליגה מאוד מאוזנת, שמזכירה קצת את הליגה של היום.
אז עם כל המידע הזה בראש, בואו נסתכל על ניקוד שווי האליפות שמקבלות האלופות של שנות ה-70:
| אלופה | מדד התחרותיות | מדד הכישרון | מדד הקושי בשמירה על הסגל (בסוגריים שחקנים שעזבו ומספר הדקות שלהם) | סה"כ שווי אליפות |
| 1970 ניו יורק ניקס | 2.65**הלייקרס, יריבתה של הניקס בגמר, איבדה את ווילט לפציעה מסיימת עונה אחרי 12 משחקים, אבל הוא חזר לפלייאוף. כך שהניקס קיבלה את ה-SRS של הלייקרס בעונה הרגילה, אבל בפלייאוף היא פגשה קבוצה חזקה הרבה יותר. | 6 (וויליס ריד, וולט פרייזר, דייב דבושר) | 87.8% (קאזי ראסל – 16.1, מייק ריורדיאן – 15.6) | 5.03 |
| 1971 מילווקי באקס | 1.16 | 5 (קארים עבדול-ג'באר, אוסקר רוברטסון) | 78% (גרג סמית' – 32.8, בוב בוזר – 20.2) | 2.97 |
| 1972 לוס אנג'לס לייקרס | 6.96 | 7 (ווילט צ'מברליין, ג'רי ווסט, גייל גודריץ') | 82.7% (ג'ים מקמילן – 41.6) | 12.02 |
| 1973 ניו יורק ניקס | 6.12 | 4 (וולט פרייזר, דייב דבושר, ביל בראדלי) | 100% | 15.3 |
| 1974 בוסטון סלטיקס | 3.28 | 4 (ג'ון האבליצ'ק, דייב קאונס, ג'ו.ג'ו.וויט) | 74% (פול סיילאס – 31.9, דון צ'אני – 30.3) | 11.08 |
| 1975 גולדן סטייט ווריורס | 2.74 | 2 (ריק בארי) | 61.1% (ג'מאל ווילקס – 29.6, באץ' בירד – 26.4, ג'ורג' ג'ונסון – 18.9, 'ף מולינס – 18.4) | 22.4 |
| 1976 בוסטון סלטיקס | 1.26 | 6 (דייב קאונס, ג'ון האבליצ'ק, ג'ו.ג'ו.וויט) | 82.8% (פול סיילאס – 41.2) | 2.53 |
| 1977 פורטלנד טרייל בלייזרס | 3.07 | 4 (ביל וולטון, מוריס לוקאס) | 65.2% (ביל וולטון – 39.7, ג'וני דיוויס – 27.3, הרם גיליאם – 16.4) | 11.17 |
| 1978 וושינגטון בולטס | 2.35 | 2 (אלווין הייז) | 72.7% (טום הנדרסון – 28.4, צ'ארלס ג'ונסון – 20.2, לארי רייט – 19.1) | 16.16 |
| 1979 סיאטל סופרסוניקס | 3.75 | 4 (ג'ק סיקמה, דניס ג'ונסון) | 83.3% (דניס ג'ונסון – 40.1) | 11.25 |
כפי שניתן היה לצפות, הפיזור הרחב של הכישרון בין קבוצות הליגה, יחד עם העובדה ששחקנים התחילו לעזוב את הקבוצות שלהם לעיתים קרובות יותר הובילו לכך שהאלופות בעשור הזה קיבלו ניקוד גבוה באופן משמעותי מהאלופות של שנות ה-60. בשנות ה-60, רק קבוצה אחת קיבלה ניקוד דו-ספרתי. כאן שבע קבוצות קיבלו ניקוד דו-ספרתי. בשנות ה-60, היו רק פעמיים שבהן קבוצה קיבלה פחות מ-87% במדד הקושי לשמירה על הסגל. כאן, רק פעמיים קבוצה קיבלה יותר מ-87%.