לפני כמה ימים נתקלתי בסרטון של היוטיובר האמריקאי המוכר "ג'ימי היירולר". בסרטון, ג'ימי מעלה שאלה מעניינת: לאור העובדה שמאז 2018 אף קבוצה לא זכתה באליפות פעמיים ברציפות ולאור הקושי הברור בתקופה הנוכחית לזכות במספר אליפויות, האם אליפות כיום שווה יותר מאליפות בעבר? כמובן שכל השחקנים מקבלים טבעת אחת, אבל האם אליפויות בתקופה הנוכחית צריכות לקבל משקל יותר גדול בדיונים היסטוריים? ובכן, בניגוד לרוב הסרטונים שלו, שבהם ג'ימי מציג שאלה ועונה עליה במהלך הסרטון, בד"כ באמצעות גרפים שנראים לא הגיוניים, לשאלה הזאת את ג'ימי לא נתן תשובה. אבל השאלה ריתקה אותי, ושלחה אותי למסע בניסיון לענות עליה. במהלך הסדרה נעבור על התקופות בהיסטוריית הליגה בסדר כרונולוגי, נסביר קודם כל מה בדיוק היו היתרונות של קבוצות באותה תקופה ביחס לקבוצות של היום, וננסה להשיב על השאלה באמצעות נוסחה סטטיסטית.

למעוניינים, הנה הקישור לסרטון: https://www.youtube.com/watch?v=tKhFKoCmDAc

קודם כל, אציג את הנוסחה שתשמש אותנו במהלך הסדרה. מי שלא מעוניין כרגע להיכנס למתמטיקה והסברים קצת יותר מסובכים, מוזמן לדלג על החלק הזה.

למי שנשאר, יש שלושה הבדלים עיקריים שנתייחס אליהם בין האלופות של העבר לאלופות של היום. אני אציג כל הבדל יותר בקצרה, ובהמשך נצלול יותר לעומק בקטעים על כל תקופה:

1. תחרותיות – מלבד העובדה הפשוטה שהיום יש את סך הקבוצות הגדול ביותר בהיסטוריה של הליגה, מה שבאופן טבעי מייצר יותר תחרות, בעידן הנוכחי יש הרבה יותר כישרון בליגה מאשר כל תקופה אחרת, והוא בעיקר מחולק בצורה הרבה יותר שווה בין כל הקבוצות הליגה מאשר בעבר. החלוקה הזאת מייצרת הרבה יותר קבוצות עם סיכוי טוב לזכייה באליפות, וכך יותר תחרותיות.

2. קושי לייצר סופר-טים – בהמשך לנקודה הקודמת לגבי החלוקה השוויונית בין קבוצות הליגה, החלוקה הזאת מקשה מאוד על קבוצות עכשוויות לייצר קבוצה עם הרבה כוכבים בלי להפקיר את שאר הסגל. כך הרבה יותר קשה לבנות קבוצה שתוכל לזכות במספר אליפויות ברצף, וליצור שושלת כמו השושלות שהיו בעבר.

3. קושי לשמור על הסגל – כיום, עם מגבלות האפרון השני והשוק החופשי, הרבה יותר קשה לקבוצה לשמור על השלד שהוביל אותה לאליפות למשך יותר משנה-שנתיים.

הנוסחה שאציג לכם מנסה, באמצעות שילוב של נתונים, למדוד את כל אחד משלושת הפקטורים האלה.

סטטיסטיקה ראשונה – מדד התחרותיות: במקום להשתמש במדד הפשוט ביותר, ניצחונות, החלטתי לנסות להשתמש במשהו קצת שונה: (SRS (simple rating system – מדד שמחבר את ממוצע ה-point differential של קבוצה מסוימת יחד עם קושי הלו"ז שלה. כדי ליצור את מדד התחרותיות, הסתכלתי על ממוצע ה-SRS של יריבות הפלייאוף של כל אלופה (ממוצע ולא סה"כ מכיוון שלא תמיד מספר סדרות הפלייאוף היה זהה).

סטטיסטיקה שנייה – מדד הכישרון – כשמשווים בין קבוצות היסטוריות במטרה לקבוע מי הגדולה ביותר, כמובן שקבוצה שמוגדרת כ"סופר-טים" היא דבר טוב. אבל כאן, כשאנחנו מנסים להשוות בין הקושי של אלופות שונות לזכות בתואר, קבוצה שהפכה ל"סופר-טים" וכך זכתה במספר רב של אליפויות מאבדת מהערך של האליפויות שלה, מכיוון שהיום בניית "סופר-טים" כמו בעבר היא פשוט בלתי אפשרית. לכן אנחנו מורידים מהערך של "סופר-טימס" מהעבר, מכיוון שהיה להן יתרון שאיפשר להן לבנות את ה"סופר-טים" בצורה שאינה אפשרית לאלופות של היום. 

"מדד הכישרון" בודק את כמות הכישרון שיש לכל אלופה ע"פ שיטת הניקוד הבאה:

שחקן שסיים טופ 3 ב-MVP בעונה האליפות – 3 נקודות

שחקן שנבחר לאחת מחמישיות העונה בעונת האליפות – 2 נקודות

שחקן שנבחר לאולסטאר בעונת האליפות – 1 נקודות 

• שחקן יכול לקבל נקודות רק על קטגוריה אחת, לדוגמה – אם מייקל ג'ורדן זכה ב-MVP ונבחר לאולסטאר, הוא יקבל נקודות רק על זכייתו ב-MVP.

סטטיסטיקה שלישית – המדד לקביעת הקושי בשמירה על הסגל – אחד הקשיים הגדולים ביותר עבור הקבוצות של היום הוא הקושי לשמור על הסגל שלהן למשך מספר רב של שנים. אחרי כל אליפות, שחקנים רבים עוזבים בשוק החופשי או מועברים בטרייד בגלל הקושי לעמוד במגבלות תקרת השכר. כדי לקבוע כמה קבוצה מסוימת התקשתה בשמירה על הסגל שלה, הסתכלתי על השחקנים ששיחקו לפחות 15 דקות בפלייאוף של עונת האליפות. לאחר מכן לקחתי את ממוצע הדקות למשחק בפלייאוף של כל אחד מהשחקנים שעזב את הקבוצה לאחר שנתיים או פחות, חילקתי אותו ב-240 (כמות הדקות הממוצעת של כל קבוצה בפלייאוף,5*48) וחיסרתי מ-100, כדי ליצור את אחוז הדקות שכל אלופה שמרה. כאן נאלצתי להוסיף כמה סייגים כדי להפוך את הנתון לכמה שיותר מדויק:

• שחקנים שפרשו לכאורה לא אמורים להיכנס לשקלול, מכיוון שהם לא עזבו בגלל מגבלה או בחירה של הקבוצה אלא על דעת עצמם. אבל בעבר שחקנים פרשו בגיל הרבה יותר מוקדם, כשעוד היו בשיאם, דבר שהיווה חיסרון משמעותי עבור קבוצות בעבר. לכן, שחקנים שפרשו נכנסים לשקלול אם הם פרשו מתחת לגיל 35 או לאחר ששיחקו פחות מ-11 שנים בליגה. 

• הבעיה הנוספת במדד הזה נוגעת לקבוצות שזכו במספר אליפויות והאליפות המדוברת שלהם הייתה האחרונה לפני שנסגר להם חלון האליפות. שחקנים בד"כ עזבו את הקבוצות האלו לא בגלל איזו מגבלה, אלא בגלל שהבינו שזמנה של הקבוצה הזאת בצמרת הליגה עבר. לכן, אם קבוצה מסוימת זכתה כבר באליפות שלוש שנים לפני האליפות המדוברת שלה (לדוגמה כשנגיע לניקס של 1973, שזכו באליפות שלוש שנים לפני זה ב-1970), הם מקבלים ניקוד למדד רק על שחקנים שעזבו באותו קיץ. קבוצה שכבר זכתה באליפות שנתיים לפני האליפות המדוברת מקבלת ניקוד על שחקנים שעזבו עד שנה או פחות מהזכייה באליפות. 

• כמות הדקות הממוצעת של כל קבוצה בפלייאוף לא תמיד תהיה בדיוק 240, מכיוון שקבוצות מסוימות שיחקו הארכות שהעלו להן את הממוצע, אבל לאור כמות הסטטיסטיקות שנאלצתי לחפש לסדרה הזאת, החלטתי להשתמש ב-240 אצל כל הקבוצות מכיוון שהבדל של כמה דקות פה לשם לא יהיה משמעותי במיוחד.

באמצעות שלושת המדדים האלה אפשר ליצור נוסחה שתיתן לנו ניקוד מדויק לכל אלופה:

שווי אליפות = מדד התחרותיות

                    ——————-

                     מדד הכישרון*מדד הקושי בשמירה על הסגל

את המספר הסופי הזה נכפיל ב-10 כדי לקבל תוצאה סופית קצת יותר נוחה לקריאה (6.3 במקום 0.63).

כך, אנחנו נותנים ניקוד גבוה לקבוצות שהתמודדו עם תחרות קשה, ומורידים נקודות לקבוצות שבנו סופר-טים ושמרו על הסגל שלהם במשך מספר שנים בצורה שאינה אפשרית כיום.

אז אחרי כל זה, אפשר להיכנס לנושא המרכזי של חלק 1: שנות ה-60.

בשנות ה-60 התקיימה השושלת הגדולה בהיסטוריה – בוסטון של ביל ראסל, שזכתה ב-11 אליפויות מתוך 13, כולל 8 רצופות. שני שיאים שככל הנראה לא יישברו לעולם. בשנות ה-60 היו לבוסטון מספר יתרונות שאיפשרו להם ליצור קבוצה כל כך חזקה ולשמור על כל השחקנים האלו לאורך זמן רב, היתרונות האלו נעלמו לאורך השנים והם הנושא העומד לדיון בשנות ה-60 בהקשר לשאלה שלנו.

יתרון 1 – מבנה הדראפט: עד 1966 הליגה העניקה לכל קבוצה את הזכות לוותר על בחירת הסיבוב הראשון שלה ולבצע בחירה טריטוריאלית. הבחירה הטריטוריאלית איפשרה לקבוצה לבחור שחקן ששיחק במכללה ברדיוס של עד 80 ק"מ מהאצטדיון הביתי שלה. הבחירה הזאת הייתה כמובן יתרון עצום עבור הקבוצות הטובות בליגה. אם היה כישרון של פעם בדור ששיחק קרוב לאצטדיון שלהן, הן יכלו פשוט לבחור אותו בבחירה הטריטוריאלית, כך נבחרו חלק מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה, וביניהם ווילט צ'מברליין ואוסקר רוברטסון. גם בוסטון ניצלה את החוק הזה, ובדראפט של 1956, לאחר שסיימה עם המאזן השני בטיבו בליגה בעונה הקודמת, היא בחרה את טומי היינסון בבחירה טריטוריאלית. היינסון נבחר לאולסטאר שש פעמים, ולחמישיות העונה ארבע פעמים, והיה חלק חשוב מאוד בשושלת של בוסטון. בתשע שנותיו בליגה הוא זכה בשמונה אליפויות (היחס אליפות לעונה הטוב אי פעם), והדרך היחידה שבוסטון יכלה לבחור אותו היא באמצעות חוק שלא קיים כיום. כך ניתן לה יתרון משמעותי ביכולת להוסיף שחקנים איכותיים לסגל שכבר היה מהטובים בליגה.

הבחירה הטריטוריאלית לא הייתה היתרון היחיד בדראפט של קבוצות בשנות ה-60. העובדה שהיו בליגה רק תשע קבוצות נתנה גם כן לקבוצות טובות יתרון עצום בדראפט שכבר לא קיים כיום. בתקופה המדוברת סדר הבחירות נקבע לפי מאזן הקבוצות. לאור העובדה שכמעט כל שנה הייתה לפחות בחירה טריטוריאלית אחת, בוסטון, הקבוצה הטובה בליגה, קיבלה כל שנה את הבחירה השמינית למרות שזכתה באליפות, לעומת הזוכות באליפות כיום, שמקבלות בד"כ בחירה בין 25 ל-30. זאת אומרת שאם במחזור דראפט מסוים יש חמישה אולסטארים, בשנות ה-50 וה-60 האלופה הייתה צריכה שרק שתי קבוצות יפסחו עליהם בדראפט. כיום, לעומת זאת, אם יש חמישה אולסטארים האלופה צריכה שבערך 20 קבוצות יפסחו עליהם לפני שתיהיה לה את האפשרות לבחור אותם. וזה נכון לא רק לגבי אולסטארים, אלא גם לגבי שחקני משנה איכותיים. אם יש לדוגמה 12 כאלו בדראפט מסוים, אז בשנות ה-60 לכל אלופה היה סיכוי לבחור אחד כזה, בעוד שכיום האלופה צריכה לקוות שבערך חצי מקבוצות הליגה יפסחו על השחקנים האלה. אז איך זה בא לידי ביטוי בפועל? בדראפט 1962 שתי קבוצות (דטרויט וסינסינטי) מימשו את הבחירה הטריטוריאלית, מה שנתן לאלופה בוסטון את הבחירה השביעית בדראפט. שני אולסטארים נבחרו לפני הבחירה שלה, ועוד ארבע קבוצות בחרו שחקנים שלא הגיעו לאולסטאר. לבוסטון הספיק שארבע קבוצות יעשו טעות בבחירה כדי שג'ון האבליצ'ק יפול לידיה בבחירה השביעית. האבליצ'ק הפך לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של בוסטון ושל הכדורסל כולו. 

בואו נסתכל גם על הדראפט המוקדם יותר של 1957. הפעם לא הייתה בחירה טריטוריאלית, כך שהאלופה בוסטון קיבלה את הבחירה השמינית. אולסטאר אחד נבחר בבחירה הראשונה, ושש קבוצות נוספות בחרו שחקנים שלא הגיעו לאולסטאר. לבוסטון הספיקה הטעות של שש הקבוצות האלו כדי לבחור את סם ג'ונס, שזכה עם הקבוצה ב-10 אליפויות וסיים את הקריירה שלו כאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה שלה. מקרה פחות קיצוני קרה בדראפט של 1956: בוסטון סיימה במאזן השלישי בטיבו בליגה, וכך זכתה בבחירה ה-13 שהיתה קיי.סיי.ג'ונס, רול פלייר מצוין שזכה עם הסלטיקס בשמונה אליפויות. כל שלושת השחקנים האלו, שכל אחד מהם היה חלק חשוב מאוד בשושלת של בוסטון, הצליח להגיע לקבוצה רק בגלל מיעוט הקבוצות בליגה. המצב הזה איפשר כמעט כל עונה לאלופה לצרף לסגל שחקנים שוברי שיוויון מהדראפט, אפשרות שאינה זמינה בשום צורה לקבוצות של היום.

יתרון 2 – ליגה ללא שוק חופשי או תקרת שכר: כמו שכבר הסברתי, אחד הקשיים הגדולים ביותר של קבוצות כיום הוא לשמור על השחקנים שלהם לאחר זכייה באליפות או כמה שנים של ריצות פלייאוף ארוכות. שחקנים מסיימים חוזה במהירות, הופכים לשחקנים חופשיים, וחותמים בקבוצה אחרת מכיוון שהקבוצה שלהם לא יכולה לשלם להם עקב מגבלות תקרת השכר. לחילופין, קבוצה חייבת להעביר שחקנים מסוימים בטרייד כדי לעמוד בתקרת השכר, דבר שהפך ליותר ויותר פופולרי בתקופת האפרון השני (הדוגמה הבולטת היא כמובן בוסטון, שהעבירה את ג'רו הולידיי וקריסטאפס פורזינגיס). בשנות ה-60' לא היה בליגה שוק חופשי או תקרת שכר, כך שהדרך היחידה של קבוצה מסוימת לאבד שחקנים בניגוד לרצונה הייתה כשהם פרשו (כשה-ABA נוצרה ב-1967 שחקנים יכלו לעבור אליה, אבל זה משהו שיותר רלוונטי לפרק הבא על שנות ה-70). היכולת של קבוצה לשמור על השחקנים שלה למשך שנים רבות משום שלא היתה להם אפשרות לעזוב הייתה יתרון עצום. כל השחקנים המרכזיים בשושלת של בוסטון עזבו אותה רק כשפרשו, וגם אם בזמנו שחקנים פרשו בגיל מוקדם יותר מאשר היום, הם עדיין שיחקו בבוסטון הרבה יותר שנים ממה שהיו משחקים כיום בסגל של אלופה. ויחד עם שיטת הדראפט שדיברנו עליה קודם, היה לבוסטון הרבה יותר קל להחליף את השחקנים האלו כשהם פרשו.

יתרון 3 – מעט קבוצות, מעט תחרותיות: במשך רוב שנותיה של שושלת בוסטון היו בליגה לא יותר מתשע קבוצות, כאשר באופן טבעי חלק מהן לא היו טובות ולא היו מועמדות לאליפות (ובליגה ללא שוק חופשי, קבוצות לא טובות נשארו לא טובות למשך הרבה זמן). עובדה זו יצרה עבור בוסטון את היתרון הטבעי של התמודדות בד"כ נגד שתי קבוצות, עם סיכוי סביר לזכייה באליפות – לעומת הליגה כיום, שבה יש שבע-שמונה קבוצות עם סיכויים סבירים לזכות. בנוסף, כמות הקבוצות, יחד עם שיטת הפלייאוף שקבעה שהקבוצה במקום הראשון זוכה לדלג על הסיבוב הראשון, גרמה לכך שברוב השנים שבהן בוסטון זכתה באליפות היא הייתה צריכה לנצח רק שתי סדרות פלייאוף, ובדרך כלל גם הייתה צריכה לשחק סדרה אחת פחות. כתוצאה מכך, השחקנים היו פחות עייפים והגיעו אחרי פחות שעות טיסה (בימים שבהם הטיסה והלינה בערים אחרות היו קשים הרבה יותר) מאשר היריבות שלה.

בכל פרק בסדרת הכתבות הזו, לאחר שנעבור ונסביר את היתרונות של הקבוצות באותן שנים, נשתמש בנוסחה שלנו כדי לתת לכל אלופה "שווי אליפות". בפרק האחרון נשווה בין כל האלופות כדי לענות על השאלה.

כמו שאנחנו רואים, האלופה עם שווי האליפות הגבוה ביותר בהפרש היא בוסטון של 1969 שסיימה במקום הרביעי במזרח באותה עונה, ולכן נאלצה לפגוש בפלייאוף את התחרות הקשה ביותר שיש. היא עשתה את זה עם מעט כוכבים, והכוכב הגדול שלה ביל ראסל עזב אותה מיד בסיום העונה, מה שמנע ממנה את האפשרות להמשיך את השושלת למשך עוד כמה שנים.