כל הג'אז הזה

סולט לייק סיטי

יוטה, 1988

הם נראו כקבוצה מושלמת. קבוצה שלמה בכל אחד מחלקיה. קבוצה שלבטח תטייל עד הסוף. קבוצה שהציבה על מגרש אחד את כל הכלים שקבוצת כדורסל כלשהי צריכה: אמרת כוח, ריבאונדים וחיצים תחת הסל? קבל את ג'יימס וורת'י, אי. סי גרין ומייקל תומפסון. רוצה שלוש נקודות? רק תבקש מביירון סקוט ומייקל קופר. מסירות, חדירה לסל ומנהיגות מוחלטת? מג'יק ג'ונסון כמובן. זקוקים לצריח בהגנה ובהתקפה? קארים עבדול ג'באר יהיה שם לרשותך, ועוד ייתן לך סקייהוק בלתי ניתן לעצירה כבונוס. רק תגיד מה אתה צריך, חבר. יו ניים איט, יו גט איט!

מתחילת העונה היה ברור שרוצחת מסתובבת ברחבי ארה"ב. שמה לוס אנג'לס ושם משפחתה לייקרס. כשכולם רצו – היא טסה; כשכולם קפצו – היא עפה. היא הורידה את המכנסיים לכל הילדות בליגה שעמדו והסתכלו בקנאה. ואז החלו לקרות דברים משונים: כלבי השכנים החלו לנשוך את בעליהם; בני 80 נראו רצים למשרדי הממשלה עם בקשות גירושין, והלייקרס נעצרו. ראשית בליגה, ועכשיו בפלייאוף. האם חלמו שרומא תיפול? האם תיארו שקיבוצים ייהפכו למרכזי תעשייה וקניות? האם מישהו האמין שאפשר לעצור את הלייקרס?

מעטים מאוד חשבו שאפשר לגבור על הלייקרס מודל 1988, שעד לפני שלושה חודשים נחשבה לאחת הקבוצות החזקות בהיסטוריה. ומה קורה עכשיו ממש לנגד עינינו? קבוצה של אלמונים  מותחת עכשיו את האלופה ונותנת לה את כל מה שהיא מסוגלת לבלוע. נכון שאחרי המשחק האחרון (בבוקר, אתמול) לייקרס כבר מובילה 2-3 על יוטה ג'אז; נכון שאפילו אם תפסיד הערב בסולט לייק סיטי, והתוצאה תושווה ל-3-3, היא קרוב לוודאי תנצח במשחק השביעי בבית, ביום ראשון. אך הנזק לנפשה ולגאוותה כבר נעשה, ואם ביטחונה העצמי לא נהרס לחלוטין על ידי יוטה ג'אז, הרי שהמכה שהנחיתה עליה קבוצת המורמונים גרמה לחריץ רחב בשריונה, שתוצאותיו ירדפו אחריה בכל העשור הבא. ומי עשה זאת? שלושה שחקנים: מארק איטון, הסנטר הענק (2.20 מטרים) שבמכללת U.C.L.A לא נתנו לו לשחק כי היה "מגושם מדי", "אטי מדי" ו"חסר קואורדינציה מדי", ג'ון סטוקטון – הלבן הנמוך שלא מסוגל לנתר – וקרל "הדוור" מאלון. כל השאר ששיחקו – ביילי, גרין, אייברוני, טורפין, קופוד, גריפית', האנסן וטריפיוקה– ידועים בערך כמו עובדי הדואר ברחוב סניינוור, שני בניינים מערבית מהאולם של הג'אז.

נתחיל עם הגמד. ביוטה – מאמינים עכשיו כל המורמונים – התחפש המשיח בכבודו ובעצמו לפוינט-גארד ונחת ישר בעיר המלח. גובהו 1.85 מטרים, הוא לבן אטי יחסית, והוא האנטי-תיזה של השחקן המודרני ב-NBA. אבל כשהוא על המגרש, משהו טוב תמיד קורה. הוא היחיד בג'אז המסוגל להרתיח את המים והוא הפך את הקבוצה ליחידה אחת מגובשת שלבה פועם עם הפוינט-גארד שלה. שמו ג'ון סטוקטון, והוא הלהיט האחרון של הליגה.

הוא בא מקולג' קטן ולא ידוע ושמו גונזאגה יוניברסיטי שבספוקיין, מדינת וושינגטון. סטוקטון מספר היום שבמשך כל חייו, עד גיל 22, הוא נע ברדיוס של חצי ק"מ – מביתו בספוקיין, ברגל לבית ספרו השכן, ומשם למגרש המשחקים. מאוחר יותר עשה דרך באורך דומה לאוניברסיטה הנמצאת חמישה בניינים מביתו בנורת' סופריור סטריט.

הוא היה נמוך וכל כך לא ידוע, שאף אוניברסיטה לא רצתה בו. "הייתה זו שגיאתי הגדולה ביותר כמאמן", אומר היום ג'ורג' רבילנג, מאמן אוניברסיטת וושינגטון. כל עונה ששיחק באוניברסיטה הוא השתפר, עד כדי כך שבמבחנים האולימפיים ב-1984 כבר לא יכלו להתעלם ממנו. בובי נייט – מאמן ארה"ב – התלהב, אך העדיף לבסוף את כריס מאלין ואת סטיב אלפורד כגארדים, וסטוקטון נשאר בבית. כריס מאלין אמנם היה כבר אז אחד מה"פיור-שוטרס" (קלעים טהורים) הטובים בנמצא, אך אלפורד? היותו "מיסטר בסקטבול" של אינדיאנה, שבה אימן נייט, בוודאי לא הפריע. אגב, גם צ'ארלס בארקלי וטרי פורטר לא נבחרו לאותו סגל אולימפי מוכשר שכלל בין השאר גם את מייקל ג'ורדן. בובי נייט מתבדח על עצמו עד היום – כשהוא מוצג כאחד מהמאמנים הטובים ביותר – שאם הוא כזה טוב, כיצד לא גילה שיש לו קנון כבארקלי.

נייט הגדול טעה בעניין סטוקטון, אך טראסט המוחות של ה-NBA ידע די והותר עליו: הם ראו בשחקן הלבן בחירת דראפט של סיבוב ראשון.

בראשונה העונה הוא תפס מקום קבוע בחמישייה הפותחת, ומאז ג'אז היא קבוצה אחרת. הוא ה"פיור פוינט-גארד" (רכז טבעי) היחיד בליגה עם אייזיה תומאס. גם בלי ניתור לשמים הוא מגיע לכדורים, כי אף שאינו LEAPER ("מנתר") הוא REACHER ("מגיע"), והוא היסוד הכימי הראשי בריאקציה הנקראת ג'אז.

את היכולת שיש לסטוקטון קשה להסביר. זוהי מין יכולת לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. הוא מלך האסיסטים של הליגה (13.4 למשחק, כמאה ק"מ מה-11.8 של השני, מג'יק), עם  יותר מ-1,000 אסיסטים, השלישי בהיסטוריה של הליגה שעשה זאת, כשרק אייזיה תומאס וקווין פורטר רשמו אי-פעם יותר. יותר מזה, יש לו גם דבר נוסף שלא תראו בדפי סטטיסטיקה: משהו  שנקרא כאן  ASSISTS QUALITY ("אסיסטים איכותיים") – אסיסטים בדיוק בזמן שהקבוצה צריכה סל. סטוקטון הוא זריז במידה יוצאת דופן, ולהגיד זאת על שחקן לבן זה הרבה יותר מלתת לו מחמאה. זה להניח כתר על ראשו. זאת זריזותו – לא מהירותו, כי אינו מהיר- ובעיקר זריזות ידיו שעושה ממנו פוינט-גארד מיוחד במינו. "מהירות" היא יכולת לרוץ בזמן הקצר ביותר, נניח 100 מטרים. אני משוכנע שכאן הוא יגיע בין האחרונים בליגה. אך "זריזות", מנגד, היא יכולת להניע אברי גוף (ואת הגוף כולו) מתנוחה אחת לשנייה בזמן הקצר ביותר. בזאת הוא קוסם, קוסם ממש. אולי כייס היא הגדרה טובה יותר, כי כך הוא גונב את כל כדוריו.

ראיית המשחק שלו וקריאתו עילאיים ממש, מה שעזר לזריזות ידיו לעשות ממנו השלישי בליגה בגניבות כדורים (2.95 למשחק). גם כאן יש צורך בהבהרה: יש שחקנים שמנסים לגנוב את הכדור באמצע המגרש כשאין להם חיפוי, ואז, אם ההימור לא מצליח – אתה יכול לרשום שתיים נוספות ליריב. סטוקטון לעולם לא ינסה לגנוב בצורה כזאת. הוא יעשה זאת לרוב קרוב לסל, ודווקא כאשר צפוף סביבו. אז, גם אם הוא מפספס, מאומה לא קרה. ולרוב, אגב, הוא לא מפספס. יוטה ניצחה במשחק השני והשלישי בגלל כמה גניבות כדורים אמנותיות שלו מקארים, מג'יק וקופר.

היבט נוסף שבו הוא עולה על כל שחקןNBA  הוא כושרו הגופני והתמדתו. סטוקטון מסוגל לשחק ב"פול-ספיד" 48 דקות כל ערב. לא רק שהוא אינו מאט, הוא אפילו מגביר את מהירותו עם כל דקה שעוברת. חוץ מהעובדה שהוא גונב, הוא גם הנודניק הגדול של המשחק. נדבק אליך בהגנה ולא זז. אי אפשר להיפטר ממנו, כאילו הוא הזבוב בבית. גם קליעתו נהדרת, אף שהיא בוודאי המכוערת בליגה (זריקת הניתור שלו מזכירה הדיפת כדור ברזל): הוא היה רביעי באחוזים מהשדה  בליגה (57.4 אחוזים), הישג עצום לגארד הזורק מרחוק. אחוז קליעתו הוא השני בגובהו אי פעם על ידי גארד.

קשה להאמין ששחקן לבן, נמוך, מסוגל למתוח את הלייקרס הנהדרים עד כדי כך, אך זהו בדיוק מה שסטוקטון עושה. עד לפני שנה שאלו ביוטה אם כדאי להחזיק אותו, או מוטב להיפטר ממנו. זה כמו לתהות אם כדאי למצרים להחזיק בפירמידות ולהודו בטאג' מהאל. לא רק שכדאי להחזיק בו: הוא היה לסיבה העיקרית – עם קרל מאלון – שיוטה ג'אז מנגנת בצלילים שלא היו מביישים את מוצרט. והמוסיקה של יוטה ג'אז היא הדבר הצורם ביותר שהלייקרס שמעו בשנה האחרונה.

אם סטוקטון הוא המוח והלב של הג'אז, קרל MAILMAN"" מלון הוא המנהיג, היו"ר והמבצע הראשי. הוא לג'אז מה שצ'רצ'יל היה לבריטניה במלחמת העולם השנייה – הכל. הוא איש המשלוחים הראשי – ולכן כינויו ”הדוור". והמשלוחים מגיעים תמיד בזמן – שרב או כפור. המשלוחים המיוחדים שלו הם קריעת רשתות מקרוב ומרחוק. כשהכדור בידו, זה עוד שתי נקודות או טיול לקו העונשין. או שניהם גם יחד. שניהם – סטוקטון ומלון – מבצעים את הפיק-אנד-רול בצורה כמעט מושלמת. איש עדיין לא מצא פתרון ל"פיק" שלהם.

קרל מאלון גדל בעיירה של 298 תושבים ושמה סאמרפילד, לואיזיאנה. הוא נולד בפנאמה, אך הוריו היגרו כשהיה בן שבע. אילו אגרוף היה הספורט השולט של סאמרפילד, אולי הקרב הבא של  טייסון על התואר ב"כבד" היה עם מאלון החזק והבנוי כהרקולס, ולא עם מייקל ספינקס.

מאלון נחשב לאחד השחקנים הפיסיים והאתלטיים בליגה. טורף סלים (רביעי בריבאונדים בליגה עם 12.0 למשחק) וקלע מעולה מכל אזור הצבע (27.7 נקודות, מקום חמישי בליגה). הדוור הוא האב טיפוס של הפאואר-פורוורד המודרני: גבוה, חזק, מהיר, קלע מצוין מחצי מרחק, ריבאונדר הגנתי והתקפי. לא מכבר ציין אחד משדרי הספורט כאן שמאז בוב פטיט ואחר כך דייב דה-בושר, לא היה מספר 4 טיפוסי כקרל. אני באותה הדיעה. כמו סטוקטון, גם הוא מסוגל לשחק 48 דקות כל ערב כשהוא מכיר רק שלושה סוגי מהירויות לגוף אדיר כשלו: גבוהה, גבוהה מאוד וגבוהה מאוד-מאוד. אין בליגה שחקן בגובהו ובמשקלו המסוגל להתמודד איתו. 2.07 השוקל 120 ק"ג, מתוכם רק  8.5 אחוז שומן גוף והשאר אך ורק שרירים. אטלס והרקולס ירגישו נוח מאוד אתו. הוא כל כך נתון לאימוני משקולות ופיתוח גוף, שהוא אפילו התכונן להופיע בתחרות "מר עולם". הוא כה עצום ומפחיד בגופו, שבבאר של או'מאלי מספרים שלפני שנה הוא נכנס עם תוכי על כתפו. "איזו חיה מרשימה, איפה מצאת אותה?"  שאל הבארמן. "בג'ונגל", ענה התוכי.

לפני שנה התקין לו רופא שיניים גשר והורה לו לאכול רק מאכלים רכים. מאלון איבד ארבעה ק"ג בשבועיים. בתגובה הוא נהג באחת המשאיות מאוסף המשאיות שלו, עצר מעל אחד הגשרים של נהר זנפאולה, הוציא את הגשר משיניו וזרק אותו לנהר.

למרות גופו העצום וחוזקו, מלון היה רק בחירה מספר 13 בדראפט של 1985 אחרי "סופרסטארים" כבנויט בנג'מין, ג'ו קליין, אד פינקני, קיט לי, קני גרין וג'ון קונקאק. כיום יודעים כולם בוודאות שהוא היה הגניבה של הדראפט. "הוא עושה כל מה שמבקשים ממנו", אומר פרנק ליידן מאמנו (והקומיקאי הראשי של הליגה). "אני מבקש ממנו דקות משחק רבות יותר מכל שחקן NBA והוא לעולם לא סירב לי". למרות הצטיינותו, היה מאלון עד היום שחקן די אלמוני- הרבה  בגלל האלמונית של יוטה. אך עכשיו, הוא סוף סוף תפש את מקומו הראוי בדעת הקהל. נקודת המפנה בתודעה הציבורית בעניינו הייתה משחק האולסטאר בשיקגו, שבו קלע 22 נקודות בעודו פשוט אוכל את צ'ארלס בארקלי חיים (למרות ניצחון המזרח בסיום).

עכשיו, במשחקים נגד הלייקרס עליו להתמודד עם וורת'י, גרין, רמביס ותומפסון. כל אחד לחוד ולעתים ביחד. בשני משחקי הניצחון הוא נשא את כל אלה על גבו, זרק אותם על הקרשים ודרס אותם. עד כדי כך גדול היה.

אם הוא, סטוקטון ואיטון יהיו במיטבם, ואם יקבלו עזרה ממוצעת מביילי, הנסן ואייברוני – הלייקרס עלולים למצוא את עצמם במצב מביך ביותר נגד קבוצה, שלפני תחילת הסדרה יכולת לקבל 20 ל-1 שלא תנצח.

למרות הכל, אני לא מאמין שג'אז תעבור את הלייקרס. עדיין חסרים לה כמה כלים בסיסיים כדי ללכת הכי רחוק שאפשר ב-NBA. ג'אז זקוקים לעוד כמה חיילים. כך או כך, מה שכבר עשו סטוקטון ומאלון שווה זהב: הם הוסיפו מלח ודבש לאליפות הכדורסל הגדולה בתבל. הם הראו לנו מה שני כוכבים אלמונים יחסית מסוגלים לעולל לקבוצה הטובה בעולם.

***

יוטה אכן לא עברה את הלייקרס, אבל זו הייתה העונה שבה פרץ לתודעת עכברי הכדורסל בכל רחבי העולם הצמד סטוקטון ומלון, שמאז ועד תחילת שנות ה-2000 נחשבו לצמד הטוב בתולדות הכדורסל – אבל גם צמד שלא השיג תואר מעולם. מאז 1988 הם סבלו מהעובדה שהם משחקים בשוק קטן ושלבעלי הקבוצה אין די מצלצלין לרכוש "פורטרהאוז" או "פילה-מיניון" – הבשר המעולה ביותר לצליית סטייק משובח. הם היו ונשארו שני סופרסטארים בקבוצה אפורה, שחייליה לא הצליחו לעזור להם לעשות את כל הדרך עד הסוף. למרות זאת, שניהם נבחרו לרשימת "50 הגדולים", והפיק-אנד-רול ביניהם נחשב עד היום למושלם ביותר שביצע כל צמד שהוא בתולדות הליגה.