קרב על תואר אלוף העולם במשקל כבד

אטלנטיק סיטי,  1988

"קונבנשן הול", אטלנטיק–סיטי. אולם מקומר המשמש בין השאר כבית של תחרות מיס אמריקה, ולהבדיל ועידת המפלגה הרפובליקנית. אולם ישן ומט לנפול שדונאלד טראמפ, איל הבנייה של ניו-יורק, הצמיד ל"טראמפ הוטל אנד קזינו" שלו, המקדש ובית התפילה מספר אחת של עיר ההימורים.

אבל בערב ההוא, הקונבנשן הול היה לא רק מקדש הימורים, אלא גם מרכז העולם. בשטח הקטן, אולי 20 דונם – הטיילת ממזרח, פסיפיק אבניו ממערב ושדרות ג'ורג'יה ומיסורי מצפון ומדרום – התאספו כל המי ומי של העולם המערבי, ולצדם כמה שייח'ים, מיליארדרים מהמדבר.

דונאלד טראמפ השתגע. איל ההון והנדל"ן הלביש את כל עובדי החנייה בחליפות טוקסידו. ארוחת הבוקר הוגשה במגש אוכל בצורת זירת אגרוף, ובה מטעמים ושמם "נוקאאוט" ו"גונג". כרטיסים נמכרו ב-1,500 דולר, ואפילו טראמפ, שקבע בעצמו את מחיר הכרטיס ברינג-סייד, הודה שהמחיר מופרז, נתעב, מבחיל ומעורר פלצות. אבל מובן שהוא לא הוריד את מחיר הכרטיס, ומובן שכל הכרטיסים נחטפו. היו ששילמו 3,000 דולרים לכרטיס. במקרה אחד איבדתי את הספירה אחרי 32 שטרות של 100 דולר שהחליפו ידיים. ככה זה בקרב אליפות ב"כבד": זה המקום להיות ולהיראות בו.

כולם היו שם. שחקני קולנוע, פוליטיקאים, אלופי עולם וסתם מיליונרים שבאו לשרוף עוד מיליון או שניים. לפני הקרב חשבתי שאם היה הבניין מתמוטט, הייתה היבשת נשארת ללא ממשלה, ללא אמנות, ללא בידור וללא ספורט. ענפי המסגרות, החשמלאות והחקלאות לא היו ניזוקים, ברוך השם.

הייתי ביותר מתריסר קרבות על אליפות העולם. מבין החשובים, הייתי בקרב הראשון בין מוחמד עלי (קליי לשעבר) ו"סמוקינג" ג'ו פרייזר; טסתי למדבר לחזות בהפתעת העשור כששוגר ריי ליאונרד גבר (או כך לפחות קבעו השופטים) על מרבלס הגלר. אבל דבר כזה עדיין לא ראיתי. ואני לא מדבר על  הקרב. הכסף והטירוף מסביב הם הסיפור.

אין ספק שזה היה קרב העשור מבחינה פיננסית. הסכומים האדירים מטמטמים את הדעת, ובראשם הכנסה כללית של 100 מיליון דולרים ורווח בקופה של 13 מיליון. עם מספרים כאלה, הקרב נעשה חבר בכיתה של וול-סטריט, צ'ייס מנהטן בנק, פורט נוקס ואוצר הסיירה מדרה. לשם השוואה: קרב הולמס – קוני ב-82' הכניס 6.2 מיליון בלבד. בקרב הזה היה לנו מתאגרף המקבל 20 מיליון דולר תמורת 36 דקות עבודה לכל היותר, שמהן עבד בפועל 91 שניות. ואפילו יריבו קיבל די כסף כדי לקנות את נורבגיה, אם כי עליו להסתפק במשכורת משרד הסעד של 13.5 מיליון.

הקרב משודר בטלוויזיה לערוץ מיוחד על ידי טלוויזית הכבלים. קניית השידור הביתה עלתה 35 דולרים למנוי. היזמים הרוויחו 50 מיליון דולר. רק ל-11 אחוזים מהבתים בארה"ב יש בינתיים האפשרות להתחבר לשיטת "פיי-פר-ויו". עכשיו כבר מדברים על 40 מיליון בתים שיעשו זאת בשנת 2000. והרווח אז יהיה בהתאם.

טייסון בא לקרב כשהוא האלוף המוכר של שלושת ארגוני האגרוף, בעוד שספינקס הוא האלוף המוכר על ידי עצמו וקבוצה לא קטנה של משוגעי אגרוף. אלה טוענים שהוא גבר על האלוף, לארי הולמס, ומכאן, עד שמישהו יגבור עליו הוא האלוף. ארגוני האגרוף טוענים שספינקס סירב להתאגרף בטורניר שהם ארגנו לקביעת האלוף האמיתי, ובכך הפסיד את תארו.

ספינקס עבר ממשקל "כבד-קל" ל"כבד" לפני שנים מועטות, ויש עדיין המחשיבים אותו ל"קל" מנופח. המעבר מקל לכבד יותר היא אחת הדילמות הקשות באגרוף, כי המתאגרף עובר מסקאלה של קלים מהירים לכבדים יותר, אך גם חזקים יותר.

האם יש לספינקס סיכוי נגד לוחם צעיר הגדול והחזק בהרבה ממנו? טייסון, 21, הוא האלוף הצעיר ביותר בתולדות האגרוף. חובט אכזרי, פראי, ויש אומרים ברברי. האם יש סיכוי לגבר בן  31, שבשנתיים האחרונות לחם רק תשעה סיבובים, ומאז שגבר על הולמס לפני 13 חודשים לא נגע בקרשי הזירה? האם יש סיכוי למתאגרף הקל  בחמישה ק"ג מיריבו לעמוד בלחץ?

לפני כחודש "קניתי" את ה-1:5 על טייסון. כאן התערבויות אגרוף מוכרות ומותרות אם הן נעשות דרך לאס-וגאס. האמנתי שספינקס ישכב בשמיני לכל המאוחר. בעימות בין כוח לנזילות, בין מחץ לניידות, בין עוצמה לעורמה, אני הולך על הראשונים. בבאר ה"דאק-האוז", שבו יושבים כבר שנים כל המי ומי באגרוף בכל פעם שהקרב הגדול מגיע העירה, אני שואל את ג'ייק למוטה ("השור הזועם"), הפה הגדול של האגרוף, מה יהיה. הוא מחייך ואומר: "בני, כשיין עומד הוא הופך לחומץ, ואחרי שהפך לחומץ, לעולם לא יחזור להיות יין". הוא לא דיבר על טייסון.

ספינקס עולה ראשון. גלימה לבנה. תמיר, מרשים, אפילו נאה. ומיד אחריו טייסון. הוא עולה כרגיל ללא גלימה, במכנסיים ונעליים שחורות, ללא גרביים. ג'ק דמפסי עלה ככה להילחם, ומה שטוב לדמפסי טוב גם  לטייסון.

כשג'פרי אוסבורן שר את ההימנון, עבר בי רעד. 22 אלף איש באולם ומיליוני צופי הטלוויזיה בוודאי הרגישו כמוני. הקרב שחיכינו לו שנים עומד להתחיל.

חלום הבלהות של כתב אגרוף שהתבקש לכתוב 3,000 מילה למגזין "7 ימים" הוא נוקאאוט בסיבוב הראשון. על מה יכתוב כשהעורך מקציב ארבעה עמודים לכתבה שחייבת להיות במערכת ביום שני כשהקרב הוא בשבת מאוחר בלילה? על המאבק הפוליטי והחברתי על גורל החוף כאן, שחברות הנפט אקסון, של ומוביל מאמינות שהוא מלא בנוזל השחור? על שכונות העוני המחרידות של השחורים כאן, כ-400 מטרים מהטאג'-מהאלים של ההימורים והכסף הקל? המחשבה על קרב קצרצר עלתה במוחי כשראיתי את השניים על הזירה, וכשנשמע הגונג, וטייסון התנפל בסערת אגרופים – כאחוז אמוק – חששתי שזה בדיוק מה  שיקרה.

לפני הקרב מופיע טייסון בשערי טיים, ספורטס אילוסטרייטד ולייף מגזין, בראשונה בעמודי השער של המגזינים המובילים בארה"ב מאז הסוס סקרטרייט בעת ובעונה אחת. עמודים שלמים נכתבים על הקרב  בעמודים הראשונים של ניו-יורק טיימס. "דה פרס", העיתון של אטלנטיק סיטי, יצא בעמוד ראשון בצבע: פניו של טייסון נגד פניו של ספינקס. בלי מילים. אפילו לא כותרת.

מה השיגעון הזה? מה הכישוף שיש לספורט האגרוף? מה יש בספורט הפראי והברברי הלוכד ברשתו ושובה לבבות של מיליונים? אולי קסמו של האגרוף הוא פשטותו: שני יריבים עומדים זה מול זה ומכים עד שאחד נופל. ספורט עירום, בלי חוקים מעייפים ומסבכים. הם עומדים זה מול זה עירומים למחצה ומדגימים אמנות הרסנית מהפנטת. אין לי כמעט ספק שמקור הקסם הוא הנוקאאוט. האגרוף המשכיב את היריב ללא אונים עד לספירת עשר. וטייסון נחשב כבר היום בין הגדולים בזה עם ג'ק דמפסי, ג'ו לואיס ורוקי מרציאנו.

איך מתאגרף נעשה אשף נוקאאוט? שאלה של כוח, מנוף, עיתוי וזווית נחיתת האגרוף. אדי פוטש, המאמן של ספינקס שאימן 11 אלופי עולם, מנסה להסביר: "זהו אחד הסודות הגדולים של האגרוף. אתה יכול למצוא גורילה בצורת אדם, ללמד אותה את כל סודות האגרוף, אבל נוק-אאוטר אמיתי אתה לא יכול ללמד ולפתח. זוהי יכולת שנולדים אתה". "קוץ'" קלנסי, שהיה המאמן של אמיל גריפית וג'ורג' פורמן, מסכים: "הנוק-אאוטר נולד עם מין מכשיר זמן במוח, האומר לו בדיוק איך ומתי לרכז את המהלומה הגורלית. זה מין רפלקס, כמו עצימת העין. זה שיש לו זאת, מרכז במהלומה את כל אברי גופו – פרק היד, הכתף, הגוף כולו עף עם האגרוף להוספת מסה. זוהי התפוצצות בסוף הכפפה, ואת זה אי אפשר ללמד".

אנג'לו דנדי, הטריינר (מאמן) האגדי של מוחמד עלי ושוגר ריי ליאונרד, מוסיף: "הכל נכון, אך מלבד זאת יש להם תכונה שגם אותה אין ללמד: הם זורקים את המהלומה הקטלנית עם כוונה להזיק. ללא היסוס וללא רתיעה". ואצל טייסון, בכל מהלומה יש כוונה כזאת. על כל מהלומה שלו כתוב: "זעזוע מוח" או "הרס". אפילו "מוות". ספינקס, לעומתו, משנה את עוצמת מהלומותיו תוך כדי קרב. מקשות לרכות, ממהירות לאטיות. הלחם והחמאה שלו הוא הג'אב הארוך הגורם לנזק מיתוסף, אך לא מחסל. סגנונו מוזר ולעתים משעמם, ורוב אגרופיו חסרי דמיון. הוא מתאגרף כדי לנצח, לא לחסל ולהרוס כמו טייסון.

בשנייה ה-30 של הקרב, טייסון מתחיל לרקוד. טייסון רוקד? נשמע כמו ראש המאפיה בביקור חולין במקהלת הכנסייה. אך כעבור שניות הוא מפסיק וחוזר להתקפתו ההרסנית. עכשיו הוא פוגע בראשו של ספינקס המועד וכמעט נופל. ספינקס זה עתה עשה את אחת השגיאות הקלאסיות של האגרוף: עמידה עם רגליים שטוחות, מקבילות בצורה מאוזנת – החבטה הקלה ביותר תוציא אותך משיווי משקלך כי מרכז הכובד חייב להיות אנכי לבסיס העמידה. ברגליים פסוקות, למרכז הכובד יש רק כמה סנטימטרים חופש תנועה. כשהרגליים מוצבות זו לפני זו, מרכז הכובד יכול לנוע הרבה יותר מאשר בעמידת פיסוק, לפני הנפילה. הוא עשה זאת פעמיים ב-30 השניות הראשונות ופעמיים כמעט הושכב.

גאס דמאטו הוא האיש שיצר את טייסון. הטריינר הזקן, שהיה מסוגל לדבר על צ'ארלס דיקנס, שייקספיר ורמברנדט באותה סמכותיות שבה דיבר על ג'אבים ואפרקטים, לקח את טייסון ממכון לילדים עבריניים, וכבר כשהיה בן 13 הכין אותו להיות אלוף עולם. הוא הבריג במוחו של העבריין הצעיר יום-יום שהוא נועד לגדולות. דמאטו היה לא רק מאמן האגרוף שלו, אלא גם הפך לאבא שמעולם לא היה לטייסון.

ב-1985 מת דמאטו, וטייסון שקע בדיכאון קליני שהצליח להתגבר עליה בעזרת תרופות. והנה הוא שוב מאמין שאין כוח בעולם שיגבור עליו. דמאטו הכין את היסוד הראשי בריאקציה הנקראת טייסון: אגרוף קצר מתפרץ, שבסיס כוחו ברגליו האדירות, ואחר כך וקטור (מנוף) הכוח האוסף תאוצה ממתניו, חזהו, ולבסוף יישור הזרוע החזקה. אם איסוף הכוחות מושלם, הכוח הסופי המתקבל הוא סכום כל הכוחות הנוצרים בכל מפרקיו. כשהקב"ה ברא אגרוף קצר זה, טייסון בוודאי שימש לו מודל – כה מושלמת היא חבטתו.

כשצלצול הגונג נשמע יוצא טייסון מפינתו כדוב שכול. לא הבנתי מה קורה לו. הוא אף-פעם לא פתח בצורה פראית כזאת. עברו כבר 50 שניות מתחילת הקרב, וטייסון כלל לא מגן על עצמו. רק מתקיף. הוא מאמין באמונה שלמה שהגנה היא מילה קלוקלת שהמציאו מופרעים. ספינקס מחייך חיוך מסוים, כאומר "אני יודע משהו שאתם לא יודעים", ואז באה סדרת מהלומות שמוחקת לגמרי את חיוכו.

זה מתחיל עם ימנית לראש, אחריה "ראונדהוז" (אגרוף הנשלח בתנועה מעגלית) שמאלית, וכשספינקס מתחיל ליפול, טייסון מוסיף שמאלית, ומיד ימנית לגוף – וספינקס על הקרשים בראשונה בקריירה שלו כמקצוען. ספינקס קם על רגליו. הקרב נמשך. הוא מנסה להזיז את טייסון בסדרת מהלומות, אך הן פוגעות רק באוויר הדחוס של האולם. טייסון ממשיך לזרוק מהלומות. לעתים הוא זורק, ורק אחר כך מחפש כתובת. הוא סוגר עכשיו את ספינקס בפינה הדרומית מזרחית של הזירה, בצורה המתוארת בספרי הלימוד למתאגרפים.

טייסון רוצה לחתום את תעודת הקבורה של ספינקס באפרקט (אגרוף הבא מלמעלה למטה) שמאלי, שאילו היה מוצא כתובת היה מחסל לא רק את ספינקס, אלא את כל הקלים-כבדים כמוהו החולמים להפוך לכבדים, במאה השנים הבאות.

אבל הוא מחטיא, וספינקס מנסה להחזיר בשמאלית. גם היא לא פוגעת, אך ניסיון המהלומה גורם לאיבוד שיווי המשקל המשאיר את ספינקס פתוח וחשוף לאגרופיו הרצחניים של טייסון. מכונת האגרוף מתנפלת, ובאינסטינקט חייתי היא עונה להחטאה של ספינקס במהלומה שמאלית שפוגעת ברקה של ספינקס, והאלוף הבלתי מנוצח עד רגע זה שוכב שם על הקרשים ולא מצליח לקום עד סיום הספירה.

אני מסתכל על שעוני: רק 91 שניות עברו מתחילת הקרב.

ב-91 שניות הוכיח טייסון אחת ולתמיד שהוא כבר לא סתם האלוף היחיד בשטח, אלא שהוא אחד הטובים שהיו, והוא בן 21 בלבד. לא רחוק היום ששמו יוזכר בנשימה אחת עם ג'ון סוליבן, ג'ק דמפסי, ג'ין טוני, ג'ו לואיס, רוקי מרציאנו ומוחמד עלי – האלופים הגדולים ב"כבד". יתרה מזאת: אני מאמין שיום אחד ייכנס להיסטוריה, עם ג'ק דמפסי, ג'ו לואיס ומוחמד עלי כאחד מארבעת הגדולים אי פעם. אולי אפילו הגדול מכולם.

כשהקרב הסתיים, 91 שניות אחר תחילתו, חישבנו ומצאנו שטייסון השתכר 219 אלף דולר לשנייה, או אם תרצו משכורת המבוססת על 788 מיליון דולרים לשעה. מסחרר. ועתה כל מה שעלי לעשות זה לכתוב 3,000 מילה על 91 שניות הקרב ולשלוח את הכתבה במחשב לידיעות אחרונות.

***

קורות חייו של טייסון אחרי הגנת התואר נגד ספינקס הן טרגדיה אחת גדולה. הוא היה מעורב באינספור היתקלויות עם המשטרה, הואשם באונס ובילה בכלא מ-1992 עד 1995. במשך הקריירה שלו הרוויח יותר מ-500 מיליון דולרים, אבל רק בשנים האחרונות החל לצאת מתהליך של פשיטת רגל. חובותיו קטן ליד פניקס, ועיסוקו החדש הוא גידול יונים. הוא טוען שמעולם בחייו לא היה כה מאושר.- פועל יוצא של הסתבכויותיו – תשלומי מיליונים להגנה משפטית, כיסוי כל ההוצאות של 50 "מקורבים" בפמליה שלו, תשלומי נזקים בסכומי עתק וניהול שערורייתי ובזבזני, בכלל זה בחירה אומללה של סוכנים ומנהלים, הכריחו אותו להתבזות בזירה. הוא המשיך להתאגרף עד-11 ליוני, 2005, כשפרש מוכה וזב דם בסיבוב השביעי של הקרב נגד מתאגרף אלמוני ושמו קווין מקברייד.

טייסון יודע שהוא פישל, בגדול: "בזבזתי חיים שלמים. חיי היו כישלון אחד גדול", הוא מודה. טייסון מתגורר כיום בחווה בכפר באושר שהוא אף פעם לא חווה או הרגיש!