לא היה, אין ולא יהיה

מייקל ג'ורדן – הטוב אי-פעם

שיקגו סטדיום, שיקגו, 1988

צעד ארוך, כפיפת ברכיים, יישורן המהיר תוך כדי השקעת כוח אדירה – יחסית לרגליים כה צנומות. עתה באה ההמראה. הוא עולה ועולה ועולה. ועולה יותר. שניים מהמגינים גבוהים ממנו ב-10 ס"מ, וכשהם עולים אתו הם מגיעים אתו כמעט לקצה גבול קשת המעוף.

אבל כאן קורה משהו מוזר: הם מתחילים בנחיתה בזמן שהוא ממשיך לעוף. רק עם ד"ר ג'יי ראיתי דבר כזה. פתאום נדמה לך שהוא מקבל תאוצה מחודשת. עכשיו הוא נעצר לרגע בתקרת האולם, מוציא סנדוויץ', נוגס, ואז מסתכל סביבו כדי לראות אם כל חבריו מסאות' שיקגו באו למשחק. כשהוא נוכח לדעת שכולם שם הוא מכופף את מרפקו, ואז מיישרו, ובכוח אדיר מכניס דאנק מרטיט לרשת. עכשיו הוא יכול סוף סוף להתפנות לנחיתה, אחרי מה שנראה כמו חמש דקות קוסמיות באוויר.

איש עדיין לא ראה את מייקל ג'ורדן מהלך על מים, אם כי כל עכבר כדורסל בדרום שיקגו ייתן לך 5 ל-1 שהוא מסוגל לעשות זאת ללא כל קושי, אם רק יתחשק לו כמובן. אך עשרות, אלפים ואף מיליונים ברחבי העולם ישבעו לך שהם ראו אותו מהלך באוויר. הם ישימו את ידם על התנ"ך וישבעו בכל בית משפט שיצור מהלך על שתיים זה אכן מסוגל להלך באוויר.

כי זאת יש לדעת: הפנומן הזה, הנקרא מייקל ג'ורדן, הופך לנגד עינינו בהתמדה ובמהירות לאגדת כדורסל שלא הייתה, אין ומי יודע אם אי-פעם נזכה לראות כדוגמתה.

עכשיו הכדור שוב בידו. הוא נע אל פקעת שחקנים היודעת ש"אייר ג'ורדן" עומד להמריא שוב. הוא משקיע כוח מתפרץ עצום – ויש המראה. פעם נוספת כל השומרים שלו כבר צונחים, אך ג'ורדן נשאר שם,  ליד התקרה. עכשיו ניוטון וקופרניקוס עצבניים, מוציאים מהקבר את הסרגלים והמחוגות ומתחילים לבדוק את נוסחאותיהם.

המורה שלי, קווינט, קורא עכשיו מילים אלה והוא מחפש אותי. הוא רוצה שוב לתפוס אותי באוזני, להרימני כמטר מהרצפה, ואז, כשאני תלוי בין שמים לארץ הוא שוב ישאל: "או. קיי. מנחם, כמה זמן יעבור עד שתנחת?" אחרי שלא אדע את התשובה – כמו תמיד – הוא ישחרר את אזני ויאמר: "הזמן שבו תגיע לרצפה הוא השורש המרובע של פעמיים הגובה חלקי 9.8 (שהיא תאוצת משיכת כוח המשיכה, מ.ל). המשתנה היחיד בזמן הנחיתה הוא הגובה, ולא משנה אם זה ג'ורדן או אידיוט כמוך". או. קיי קווינט, מורה שלי, אז מדוע הוא שוהה באוויר בזמן שכולם נוחתים? מה הופך את האיש הזה למלאך מעופף? כמספר האנשים שאתה שואל כך מגוון התשובות וההסברים.

קולונל דגלאס קילפטריק, ראש המחלקה להנדסת החלל של אקדמיית חיל האוויר, מסביר במילים אלה: "ג'ורדן מתגבר על כוח המשיכה באמצעות שימוש בכוח שרירי במישור האנכי ובכך יוצר קשת טיסה נמוכה".

"תשובה נהדרת, סגן אלוף, אך מה זה אומר לאדם הפשוט?"

"זה אומר שהוא אדיר, אף על פי שאני בעצמי לא כל כך מבין מה אמרתי זה עתה", מפטיר הקולונל.

"מרכז הכובד שלו עונה לכל חוקי האווירונאוטיקה כמו כל חפץ אחר, והוא עולה ויורד בקשת פראבולה כמו כל אחד מאתנו. אך לו יש גם "שהייה" כי הוא מרים את ידיו עם הכדור בזמן שמרכז הכובד שלו יורד. במילים אחרות, הוא מצליח טוב יותר מכל אחד אחד לעשות תנועות גוף מסביב הפראבולה של מעוף מרכז כובדו". כך מנסה עכשיו את כוחו בהסבר התופעה ד"ר לינקולן פורד, מהנדס/פיסיולוג מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת שיקגו.

"האם זו התשובה המלאה, ד"ר?"

"אולי, אך אינני בטוח", הוא עונה, "מה שכן בטוח, זה שהוא עושה משהו שעובד".

אך את התשובה הטובה מכולם מספק פרופסור דרל ניומברג מהמחלקה לפיסיקה באוניברסיטת מישיגן: "מה כל הטרראם? שדים, רוחות, ומלאכים, ואפילו ציפורים ומטוסים עושים את מה שג'ורדן עושה כל הזמן".

ג'ורדן בן ה-25, בעונתו הרביעית ב-NBA, הרים העונה את הכדורסל שהוא מציג לרמה אחרת. נכון, הסדרה נגד דטרויט הייתה קשה מאוד. מאמן דטרויט צ'אק דיילי הציב לקבוצתו משימה אחת ויחידה – לעצור את ג'ורדן – והצליח. שחקניו הצליחו להגביל אותו לערבים של 23, 24 ו-25 נקודות. כסף קטן במונחים של ג'ורדן, שסיים עתה – מעט מוקדם – עונה נפלאה. הבה ונסתכל על הישגיו העונה: מלך הסלים של הליגה עם ממוצע של 35 נקודות; מלך גניבות הכדורים (3.16 למשחק); אחד מטובי החוסמים; ה-M.V.P של משחק האול-סטאר; המנצח בתחרות הדאנק; חבר ב"חמישיית ההגנה הטובה" שנבחרה על ידי השחקנים, ו"שחקן ההגנה מספר אחת" בבחירת אנשי התקשורת. כל אלה הביאו לו תואר אישי נוסף, ה-M.V.P של הליגה בבחירת אנשי התקשורת, עם כ-155 קולות למקום ראשון מתוך 200 בוחרים, כ-120 קולות לפני לארי בירד.

ברור לגמרי שג'ורדן הוא כיום השחקן הפופולרי והכישרוני בליגה. אף שחקן מתחת ל- 2.10 מטרים לא עשה מה שג'ורדן עושה כבר שתי עונות. רק וילט צ'מברליין קלע יותר מ-3,000 נקודות בעונה. רק צ'מברליין – עם ה-2.17 שלו – קלע יותר נקודות ממנו לעונה בהיסטוריה של ה-NBA. ג'ורדן גם חסם העונה יותר מ-140 זריקות, הישג העולה על 14 סנטרים בליגה, וקטף יותר ריבאונדים משבעה סנטרים!

האם אפשר לעצור את ג'ורדן? צ'אק דיילי, מאמן דטרויט, אמר בזמן סופשבוע האול-סטאר השנה (וביצע זאת הלכה למעשה בניצחון האחרון על שיקגו בפלייאוף): "הדרך היחידה לעוצרו היא דאבל-טים ברגע שהוא עובר את קו החצי. אפילו  שלושה, ארבעה או חמישה שחקנים. אני לא מתבדח!"

לארי בירד, כוכב בוסטון סלטיקס, ענה באותו עניין: "אנחנו בסלטיקס מעדיפים לתת לו את הזריקה מבחוץ בתקווה שיחמיץ".

"אך מה אם הוא מתחיל להשחיל את הזריקה מרחוק, לארי?" שאלתי.

"אז אני רוצה לעלות ליציע וליהנות מההצגה כמו כולם. אתה מדבר כאן על שחקן הכדורסל הטוב ביותר בעולם שהוא כמעט אינו ניתן לעצירה", הוא אומר.

בוב קוזי, כוכב העבר של סלטיקס,  מחזיק  בתיאוריה אחרת: "הדרך היחידה היא להכניס לו מרפקים. לפגוע בו מעט ולהתישו פיסית כדי להוציאו משיווי משקלו. אתה יודע, BUMP פה, BUMP שם". לעומתו, טומי היינסון, מאמן סלטיקס לשעבר, אומר שהוא היה מוותר על שמירה על ג'ורדן כי זה ממילא בלתי אפשרי. מה שהיה עושה במקום הוא דאבל-טים של הפוינט-גארד ושאר השחקנים כדי שהכדור לא יגיע לג'ורדן: "אפילו ג'ורדן לא יכול לעשות מאומה בלי הכדור. אולי הוא יזנק לשמים ויכניס את גופו לסל במקום הכדור, אך עד כמה שזכור לי, ב-NBA לא נותנים על זה שתי נקודות", הוא אומר בחיוך. את התשובה המקורית ביותר לשאלה שכל הליגה שואלת בימים אלו נותן פרנק ליידן, מאמן יוטה ג'אז: "קולט 45. אני מאמין שאקדח קולט 45 יעשה זאת. זו הדרך היחידה!"

ג'ורדן הוא כה טוב, שאנשים מצפים ממנו ליותר ויותר. גדולתו וגאוניותו הן שהוא מצליח להעלות את רמת משחקו בכל פעם שרמת הצפייה ממנו עולה. במשחק שראיתי בדאלאס במארס – שבו ניצחה דאלאס – הגארד שלה רולנדו בלקמן ששמר על ג'ורדן קלע 9 מ-27 (33 אחוז) ומסר חמישה אסיסטים. הכותרת בעיתון למחרת זעקה: "בלקמן עשה זאת לג'ורדן". מה ששכחו להדגיש היה שמייקל קלע 15 מ-30 בדרך ל-35 נקודות, גנב שלושה כדורים ומסר ארבעה אסיסטים. הוא פשוט כה טוב, שממנו מצפים ל-50 נקודות בכל משחק, ואם אפשר, עם 20 ברגים באוויר.

ג'ורדן הוא לא סתם שחקן. הוא אמן, הוא בדרן, הוא יצרן. "כשאני עולה לאוויר, אני אף פעם לא יודע מה אני עומד לעשות. זה הכל אינסטינקט", אמר לנו במסיבת העתונאים באול-סטאר האחרון. כמו מוצרט ובטהובן, המוסיקה שלו היא הרבה יותר מתווים. היא יצירה. כל מבצע, כל סל, נותנים לך הרגשה שאתה חוזה במשהו שלעולם לא יחזור עוד. כל התעופפות היא MOTION  IN POETRY .

במילים אחרות, סל של בירד או מוזס מלון הם עבודה. סל של ג'ורדן הוא יצירה.

הפופולריות העצומה של ה-NBA כיום אינה שייכת לג'ורדן בלבד. אך הוא בלי ספק קטליזטור ראשי וגורם מספר אחת בהפיכת הליגה מליגה נחותה לבייסבול, פוטבול והוקי, לליגה שוות כוח. "הוא מוכר כרטיסים יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של המשחק", אומר עליו בלי להסתיר את שביעות רצונו דייויד שטרן, הקומישנר של הליגה. מספר הצופים עלה בשיקגו מאז שבא ב-150 אחוזים. במשחקי חוץ הוא מוכר את האולמות בפיניקס, אינדיאנה וקליבלנד – כולן קבוצות בינוניות ביותר. הוא אפילו גרם ל-OUT SELL באולמות של נטס, גולדן סטייט וסקרמנטו – קבוצות ששכחו מזמן איך נראה מגרש מלא – בעוד שהסלטיקס והלייקרס הגדולות השאירו שם אלפי מקומות ריקים. ביל קרייפלד, מנהל יוטה ג'אז, גילה שכרטיסים למשחק הבית נגד שיקגו באפריל נמכרו שלושה חדשים לפני המשחק: "יכולנו למכור גם 50 אלף אם היה מקום; ופה מדובר במייקל ג'ורדן, לא מייקל ג'קסון".

כמו כוכב פופ, הוא זקוק עתה לליווי משטרתי לכל מקום שהוא הולך. למקצת המקומות הוא נאלץ כבר לבוא כשהוא מחופש מהחשש שיזהו אותו ויתחילו לרדוף אחריו. הוא גם תורם לשבעה גופים פילנטרופיים, והוא אחד הגיבורים של המלחמה בניוון שרירים. ג'ורדן הוא גם השחקן שב"ליל כל הקדושים" (חג ההלואין), שבו כל ילדי האומה מתדפקים על כל דלת עם האיום "TREAT OR TRICK", משאיר פתק על דלתו: "היי, קידס. אני מצטער שאינני בבית. יצאנו למשחק חוץ. בואו מחר". ג'ורדן הוא היום הבן היקיר של האומה ובעצם של העולם כולו. מסין ועד בריה"מ, מאיטליה ועד ישראל, מסטטוויל, אוהיו, ועד מטולה, ישראל, מייקל "אייר ג'ורדן"| הוא היום כוכב הכוכבים.

אמש פורסמה בחירת ה-M.V.P של ה-NBA. כאמור, ג'ורדן נבחר ברוב קולות. אלמלא היה נבחר זו הייתה עלולה להיות השדידה הגדולה ביותר מאז שוד הרכבת באנגליה, הגזענות הגדולה בתבל. אך לא גזענות של לבנים נגד שחורים, אלא גזענות וקנאה של בני אנוש כלפי יצור מעופף מפלנטה אחרת.

***

כל כמה שנים מופיע שחקן שאחרי כמה משחקים של 40 נקודות אומרים עליו "ג'ורדן הבא". כך אמרו על פני הרדאוויי, אחר כך גראנט היל, והיום על קובי בריאנט ולברון ג'יימס. אחרי ניצחון מיאמי היט על דאלאס מבריקס כבר אומרים זאת על דוויין ווייד. אני לא נביא ומובן שאיני יודע אם אי-פעם יקום ג'ורדן אחר או לא. אבל בינתיים, אלא הן "10 הסיבות הגדולות" שאף שחקן אחרי ג'ורדן לא התקרב אפילו למעמדו:

1. שש אליפויות NBA שאף אחת בהן לא הושגה ביותר משישה משחקים.

2. אחוז קליעות לקריירה גבוה מכל'ה"ג'ורדנים הבאים".

3. ג'ורדן היה שחקן ההגנה הטוב אי-פעם מבין כל הגארדים. זו החולשה העיקרית של כל הג'ורדנים הבאים, שאיש מהם לא הגיע או מגיע לקרסוליו כמגן. בואו אנסה להבהיר: אם היה ג'ורדן משחק נגד כל אחד מה"באים" ומחליט להגביל אותם ל-20 נקודות, הוא היה עושה זאת ללא כל קושי. הוא, מנגד, היה קולע נגדם כמה שרק היה מחליט.

4. ריבאונדים. ראה סעיףר '. הבדל של יום ולילה בינו ובין ה"באים".

5. לג'ורדן היה פלג גוף עליון טוב מכל האחרים בגובה ומשקל, ואחוז שומן קטן ביותר. רק ווייד מתקרב אליו בעניין הזה, אבל נמוך בשישה ס"מ מ"אלוהים".

6. לאיש מהג'ורדנים הבאים לא היה ניתור המתקרב אפילו לזה של "אייר".

7. לאף גארד אחר לא הייתה כף יד גדולה כמו של ג'ורדן. רק ד"ר ג'יי היה מסוגל להחזיק בכדור כאשכולית כמו ג'ורדן.

8. ג'ורדן היה מקובל על חברי קבוצתו יותר מכולם. רק לווייד יש סיכוי להתקרב לג'ורדן בקטגוריה זאת.

9. לג'ורדן היה כושר גופני עילאי ויכולת לשחק פצוע ועם כאב יותר מכולם.

10. והחשוב ביותר: ג'ורדן היה מנהיג אופטימלי וללא עוררין, שמלבד מג'יק ולארי בירד לא היה כמוהו.