להתראות, דוק

בוסטון סלטיקס – פילדלפיה 76'

בוסטון גארדן, 1987

הדוקטור נכנס זה עתה לביקור הבית האחרון. ביקור החולים הסופי לפני פרישתו. בפנים יושבים 14,890 החולים הקבועים של בוסטון סלטיקס, אותם הוא בא לרפא עם כמה הטבעות שרק הוא יכול לבצע, והתעופפויות לשחקים, שהן סמלו המסחרי. זהו המשחק ה-350 ברציפות שהקופה של האולם כאן, בבוסטון, סגורה. "סולד אאוט": כל הכרטיסים נמכרו. תופעה שאין כמוה בעולם כולו. זה משחקו האחרון של ד"ר ג'יי, הלא הוא ג'וליוס אירווינג, בבוסטון, באולם הזקן בן ה-60 על רצפת הפרקט המפורסמת שלו, העשויה מעץ "אלון טנסיי".

הם באים ברגל מכיוון דאונטאון לאורך רחוב הקוזווי. הם באים ברכבת הסאות' איסט אקספרס. הם באים מהבארים המפורסמים "סוליבן טאפי" ו"בר מספר 4", שליד האולם. מגיעים הם להירפא או לצעוק בוז אחד נוסף, אחרון. עליהם, האירים האמריקאים המשוגעים, אוהדי בוסטון, כבר נאמר שההבדל היחיד שם בין לוויה לחתונה הוא שיכור אחד פחות. אתם, אף פעם לא תוכל לחזות מראש כיצד יגיבו למאורע. אתם הלא צפוי הוא הצפוי. גם כל עיתונאי הספורט של המזרח נמצאים כאן למשחק הפרידה. באנו לחלוק כבוד אחרון לדוקטור, שעל רצפת הפרקט המפורסמת נתן לנו תצוגות מופלאות ובלתי נשכחות במדי פילדלפיה 76' נגד בוסטון, בסדרות משחקים קלאסיות שכמה מהן כבר נכנסו להיסטוריית הכדורסל.

האורות כבים עכשיו. האור היחיד שנשאר דלוק, מקורו בתקרת האולם, שם פרושים 16 דגלי האליפות של הסלטיקס כדי להזכיר בכל זאת לדוקטור ולסיקסרס מי כאן המלך. ואז, הוא עולה על רצפת הפרקט, נכנס לגוב האריות עצמו. חולי סלטיקס נעמדים כאיש אחד, ובמשך חמש דקות תמימות לא מפסיקים להריע, שם אחד בפי כל: "דוקטור ג'יי, דוקטור ג'יי". אף אחד מאתנו לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. פרידה כזאת נתנו כאן עד עתה רק לאלילים המקומיים שפרשו – ראסל, קוזי, קאונס, הבליצ'ק. אבל לאויב מה-76'? נבר, אמרו. אף פעם. דבר כזה לא ייתכן. זהו קהל ששרק פעם בוז לשירלי טמפל שהחמיצה זריקת עונשין בתוכנית הבידור בהפסקת המחצית. קהל שזרק בוטנים על ברברה סטרייסנד, שהעזה ללבוש שמלה סגולה בהופעתה בגארדן, צבע הלייקרס. קהל שלא נתן לג'ון דנבר לשיר כי הוא אוהד "מילווקי באקס". זהו קהל קתולי שהיה שורק בוז לישו אילו, חס וחלילה וטפו-טפו, היה מתגלה שהוא אוהד ניקס. מה שאוהדי הסלטיקס עשו הוא להחזיר לדוקטור תודה גדולה על כל המבצעים המתוארים בשירים, ההתעופפויות המתוארות בסיפורים והדאנקים שנכנסו ללקסיקון הכדורסל.

הפרידה המרגשת מתקיימת בכל אולם שהד"ר מופיע בו במשחק הליגה האחרון שלו. בפלייאוף הוא יחזור להיות האויב הרגיל. אז יקללו אותו כמו את כל היריבים. אבל, עכשיו זו פרידה מרגשת, אוהבת, נוסטלגית.

בכל מקום מנסים המקומיים לצאת מגדרם ולהיות מקוריים בניסיון להודות לדוקטור: פניקס סאנס חילקו לכל צופה כובע ניתוח ומסכת פנים. למדיסון סקוור גארדן הביאו את כל הדוקטורים המפורסמים: מהנרי קיסינג'ר ועד הסקסולוגית ד"ר רות. לייקרס נתנו לו במתנה כיסא גלגלים. גולדן סטייט העניקו לו שני כדורי אספירין "הגדולים אי פעם" – כל אחת במשקל קילו – על כל כאבי הראש שגרם להם. היום, בבוסטון גארדן, הוא קיבל ריבוע עץ מהפרקט עצמו. הדוקטור הרים את ריבוע העץ ונשק לו, כשכל האירים המשוגעים של בוסטון יוצאים מדעתם כאילו הקדוש שלהם, פטריק, הוא-הוא זה הנושק לחתיכת העץ.

הוא השחקן הראשון אי-פעם שהתעופף. התעופף, וריחף כמו שקודמיו ג'וני "ג'מפינג" גרין או ה"נץ" הוקינס לא ידעו לעשות טוב כמוהו. לא סתם לזנק ולרדת, אלא להתעופף ולרחף במעלה האולם, ואז, אחרי שכל היריבים והשומרים כבר נחתו מזמן, לנחות ביופי ובעדינות, כשהכדור כמובן בסל. החגיגות היום הן לשחקן שחום עור בן 38, ששינה את פני הליגה כולה עם הגיעו אליה. הוא שיחק במכללת מסצ'וסטס שעזב אותה לטובת קריירה מקצוענית, תחילה בווירג'יניה ואחר כך בנטס, שתיהן מליגת ה-ABA שניסתה להתחרות ב-NBA. כשבא הדוקטור לפילדלפיה ב-1976, עם פירוק ה-ABA, קיבלה הליגה הטובה בעולם זעזוע. נכנסה להלם. היו אלה זעזועים והלם חיוביים ביותר. פתאום מופיע גאון צעיר, שערו "אפרו", שהפך את המשחק למאורע במקום הפיהוק הגדול של הליגה הזקנה והשמרנית. הוא לקח כדורסל ועשה ממנו אמנות, בווירטואוזיות שלא נראתה כמותה; הוא שינה לנצח את המשחק כמו שהכרנו עד אז. הוא נתן ל-NBA את זריקת המרץ שקיבלה שנים אחר כך עם לארי בירד ומג'יק.

דוקטור ג'יי נולד בעיירה רוזוולט שבלונג איילנד. עיירה שחורה בעיקרה, ענייה ורדומה ליד החוף הדרומי, ואחר כך עבר לגור בהמפסטד, אולי שמונה בניינים מביתי הראשון בגארדן-סיטי. גם המפסטד היא עיר שרוב תושביה שחורים והכדורסל הוא ענף הספורט שלה. המבקר ביום ראשון בבוקר בפארק פריפורט או ליד התיכון יראה רק דבר אחד: כדורסל. עשרות מגרשים פרושים בכל מקום, מאות ילדים אפרו-אמריקאים מנסים דאנק חדש, חולמים להיות ד"ר ג'יי. גם הוא היה אחד מהם, וגיבור ילדותו היה אלג'ין ביילור מהלייקרס, המעופף המקורי. חברו הטוב רוברט תומאס אמר לו יום אחד שחלומו – להיות פרופסור- לבטח יתגשם. ג'וליוס ענה שהוא רוצה להיות דוקטור, לא פרופסור. אז הם התחילו לקרוא אחד לשני פרופסור ודוקטור. מאוחר יותר, בליגת הקיץ המפורסמת של הארלם "ראקר ליג", כשג'וליוס החל מתעופף, הכינוי היחיד שיכלו לחשוב עליו היה "בלק מוזס". ג'וליוס ביקש: "אם אתם כבר רוצים לתת לי שם קראו לי דוקטור". וכך נולד דוקטור ג'יי.

שחקנים מעטים מזוהים על פי כינויים: קארים, הציפור, מג'יק, "ביג או". עכשיו, גם "אייר" ג'ורדן מתחיל לתפוס, וכמובן דוקטור ג'יי. הוא הדוקטור היחיד בעולם שלא זקוק לשם משפחה, תגיד "דוק" וכולם יידעו במי מדובר – מהסמטאות האפלות בהארלם ועד לדוכני הפלאפל ברחוב החלוץ בחיפה.

הוא הכדורסלן המלהיב אי פעם. הוא ה"שואו-מן" הפנטסטי בתבל, ללא טיפת "שואו-אוף" בדמו. זו עוד סיבה למה שעושה אותו לגדול כל כך. יש שחקנים טובים כמוהו ואולי טובים יותר: לארי בירד, קארים, מג'יק. אך הדוקטור הוא המפליא ביותר, הווירטואוזי ביותר, הנערץ ביותר. הוא הצגת היחיד הגדולה בכל הזמנים של הכדורסל.

כשהדוקטור מנתר הוא כאילו עולה לומר "הלו" לאלוהים. אתה מסתכל עליו: הוא מנתר, מגיע לשיא הגובה, ובמקום לרדת הוא עולה עוד קצת. ואז, הוא עולה אפילו יותר גבוה. מה שמייחד את הדוק – ועוד  חמישה שחקנים כמוהו בהיסטוריה של המשחק – הוא לא רק גובה הניתור אלא זמן השהייה באוויר. כמה צעירים בליגה המקצוענית מנסים היום לחקות את הדוקטור, להיות ממשיכי הדרך. מייקל ג'ורדן, דומיניק וילקינס, לארי נאנס ורון הרפר הם ללא ספק משלימיו בחמישייה הראשונה של המעופפים, אבל ד"ר ג'יי הוא "נומרו אונו". הוא לא סתם מרחף, הוא הולך באוויר. את הכדור הוא מחזיק בכף ידו ובאצבעותיו הענקיות כאילו היה אשכולית בשוק הכרמל. ותיקי הליגה, עכברי הכדורסל והבארים, יכולים להישבע לך שפעם הוא אפילו נעצר באמצע האוויר, נופף "שלום" לכל הצופים והמשיך בדרכו לסל. מובן שזה לא ייתכן: שהייתו באוויר משאירה רק אשליה כאילו הוא מרחף יותר זמן מכולם. מובן ש ה-"G" – התאוצה הנגרמת בעקבות כוח המשיכה – שווה לכולם, אך נראה שיש בו היכולת לשנות את מיקום מרכז הכובד שלו תוך כדי מעוף, וכך נגרמת האשליה של "רחיפה".

הדוקטור הוא המעופף הראשון ששיחק בעידן הטלוויזיה. את מה שהוא עשה ויצר ראתה אומה שלמה: דאנק שהתחיל בניתור 20 או 30 ס"מ ל-פ-נ-י קו הפאול ב-1984 (לא 1976? גיל), כשניצח באליפות הדאנק של ה-ABA בשרשרת הטבעות ותרגילים הידועים בשמות שהפכו למותגים – ה"ווינדמיל", ה"דפסי-דו-דה", ה"דנק-ארו" וה"היל-סטריט-בלוז". את ה"קריידל" הוא שמר לדאנק הגדול מכולם, בניתור לפני קו הפאול. אחר כך הראה גם לקינוח את  ה"דבל-פמפ-ארומה" ואת "פסל החירות" – כולם דאנקים שלדוקטור זכות היוצרים עליהם.

את הרגע  מ-1984…… לא אשכח לעד: הדוקטור יושב על קו המגרש. לצדו בנו בן ה-11, ג'יי ארווין, ושניהם דנים, מתלחשים, מתייעצים, ואז משרטטים יחדיו את הדאנק שזיכה אותו באליפות. את המבצע הגדול ביותר שלו, ואולי מבצע הכדורסל הגדול בכל הזמנים  – הניתור מצד ימין של הסל,  הריחוף מאחורי קרש הסל, ואז הוא מכניס סל רך ביד שמאל כשהוא יוצא מהצד השמאלי של הסל, הוא ביצע ב-1980 נגד הלייקרס. כל מי שחזה במבצע הזה באולם, בבית, מול הטלוויזיה או באינסוף שידורים חוזרים, יודע שהמבצע הזה הוא דבר שאף אחד אחר לא הצליח או יצליח לבצע. המבצע הזה נכנס להיסטוריה של הכדורסל כמספר אחת – כשרק ה"דאבל-דאנק" של ארל "העז" מניגולט משתווה אליו. אני מנסה לחשוב על כל שמות העצם, התואר והמליצות לתאר את מה שקרה, ומאומה לא טוב דיו. הוא נכנס עם הכדור מהצד. קארים, מג'יק וג'מל ווילקס עולים אתו ומכסים אותו לחלוטין. הדוקטור – באמצע הטיסה באוויר – משנה כיוון, נכנס מתחת הצד הימני של הסל מאחור, ליד קו החוץ, ובמין מעוף ציפור באוויר יוצא מהצד השני של הסל כשהוא מחליף את הכדור מיד ימין לשמאל, ושם אותו בפנים עם קליעת קרש בסיבוב. אני יודע שזה עתה ניסיתי להסביר את המבצע המופלא פעמיים. אין דבר. היה זה מעוף הנזקק לאלף הסברים.

המשחק נעצר. מג'יק רץ לדוקטור והדביק לו נשיקה. אחר כך אמר לעתונאים שכאשר הד"ר עשה זאת הוא היה בטוח שהוא חוזה באלוהים. קארים הסתכל למעלה התקרה, כיסה את ראשו בידיו כאומר: "לא, לא ייתכן. דבר כזה לא יכול לקרות". קהל של 18 אלף נעמד על רגליו ולרגע לא שמעת הגה. הקהל היה מהופנט. רק כמה שניות אחרי עיכל מה ראה זה עתה, והוא נעמד על רגליו דקות רבות, מריע לעילוי.

יש המקטרגים על הדוקטור. אם הוא כה טוב, הם שואלים, אז איך זה שניצח רק אליפות NBA אחת? באותה הנשימה תמיד יהיה מי שישווה אותו ללארי בירד, כוכב בוסטון: "תראו את בירד, סובל מה"מחלה הלבנה" – חוסר יכולת ניתור – אטי, חסר וירטואוזיות. אבל תסתכלו על כל האליפויות שזכה בהן".

ובכן, אין להשוות את הדוקטור לבירד. מדובר בשני דברים אחרים, שני עולמות נפרדים. את הדוקטור אין למדוד בנקודות ובאליפויות. אותו מודדים בהנאה האינסופית שגרם למיליוני צופים במשך 17 שנות משחק כמקצועני. בעוד שאת בירד באים לראות לוחם, יורק דם, מנצח, את הדוקטור באים לראות מבצע דברים שמעולם לפני כן לא נראו, ואולי לעולם לא ייראו.

יש האומרים על הדוקטור שבשבילו המילה "הגנה" היתה סוג של קללה. "זוהי השטות הגדולה ביותר ששמעתי אי-פעם" – קובע לארי בירד בספרו – "כשהדוקטור צריך לשמור והוא נדבק אליך – הוא הקרצייה המנדנדת ביותר בליגה".

הדוקטור הובא ב-1976 לפילדלפיה, קבוצה דפוקה עם קליקות, קנאה, מריבות פנימיות וקהל שדרש הצלחות מיידיות. קבוצה בלי אופי ובלי כריזמה. ללכת לראות את ה-76' לפני בואו של הד"ר היה כמו ללכת לראות את קרית מוצקין. כולם יודעים היכן היא נמצאת, אך מי לעזאזל רוצה ללכת לשם אלא אם כן הוא חייב?

אתו, ב-1977, 1980 ו-1982 החלה פילדלפיה לדפוק בדלת אבל לא הצליחה להיכנס. האצבע המאשימה הצביעה על הדוקטור. הוא היה כה טוב, שרבים ציפו ממנו לקחת אליפות במו ידיו. התקשורת, המבקרים, הפרשנים, הצופים – כולם שכחו שהדוקטור הפיח במו ידיו חיים חדשים בליגה, אבל לקחת אליפות בלי צוות משלים זאת כבר אופרה אחרת. בשנות ה-70 המאוחרות הייתה ה-NBA ליגה משעממת. שחקנים ללא כריזמה וללא וירטואוזיות. פתאום מופיע גאון הופס, ובמשחקו הווירטואוזי כאילו אומר "לעזאזל הניצחון, העיקר ההצגה". שוב, הייתה זו רק אשליה. הוא רצה להיות אלוף כמו כל אחד אחר. אבל לא היה לו עם מי. התמזל מזלו, ולפחות הוא שיחק בליגה כמה שנים עם לארי ומג'יק, והקרבות נגדם לא ימושו מהזיכרון.

הדוקטור בער מזעם על הביקורות הלא מוצדקות. הוא רצה לנצח כמו כולם, אך ידע ש 76' לא תנצח כל עוד לא יביאו אליה סנטר דומיננטי. ב-1980 הובילה לייקרס 2:3 בסדרת הגמר נגד הסיקסרס, ואז נפצע קארים עבדול ג'באר. "זהו זה. זו ההזדמנות" – אמרו כל העכברים בפילדלפיה ולא ידעו שמג'יק ג'ונסון, הפוינט-גארד, 2.06 מטרים, ייתן את משחק חייו כשהוא משחק בראשונה בקריירה שלו – ופעם ראשונה שמישהו עשה זאת בתולדות ה-NBA – בתור גארד, פורוורד וסנטר, והכל במשחק אחד.

הלייקרס ניצחו אז ב"ספקטרום" שבפילדלפיה במשחק בלתי נשכח. פניו הנפולות של הדוקטור וקריאות הבוז של הקהל, שליוו את הקבוצה ואותו בסוף המשחק, היה עוד מחזה בלתי נשכח. ב- 1982 שוב הפסידה פילדלפיה הפסידו במשחק השישי ללייקרס בלוס אנג'לס, והכותרות בעיתוני פילדלפיה זעקו: "האם נוכל אי פעם לנצח?"

ואז מגיעה 1983. ה-76' החתימו סוף סוף סנטר, ועוד איזה סנטר: מוזס מלון. ב-31 במאי, ב"פורום" באינגלווד, בגמר סדרת הפלייאוף של הליגה, 76' מובילה 0-3 במשחקים, אך הלייקרס מובילים בפתיחת הרבע האחרון של המשחק הרביעי ב-12 נקודות ו-76' מתחילה להזיע. כשנשארו 2:02 דקות לסיום, הדוקטור גונב כדור מקארים, רץ מחוף לחוף ומסיים בדאנק אדיר. 59 שניות לסיום הדוקטור שוב מתעופף ומסיים עם סל ופאול. כשנשארו 24 שניות הוא עולה לקליעת ניתור מסוף הקשת והכדור פוגע רק ברשת.

הסיפור נגמר. הדוקטור השיג סוף סוף אליפות. הפעם עשה זאת כי הייתה לו חבורת שחקנים  סביבו שעזרה: אנדרו טוני, מוריס צ'יקס, מרק אייברוני, בובי ג'ונס, קלינט ריצ'רדסון ומוזס מלון. בעיקר מוזס מלון, שהיה החלק החסר בפאזל של 76' – סנטר דומיננטי.

בשנתיים האחרונות למשחקו הוא החליף תפקיד בקבוצה. הסמול-פורוורד – שנבחר השנה על ידי סוכנות הידיעות AP לחמישייה הגדולה אי פעם בליגה – עבר לשחק כגארד קולע. כשעבר לשחק כאוף-גארד נראו הרגליים זקנות מתמיד והדוקטור נדרש לארסנל חדש של משחק כדי להתגבר על שומריו. האם ניסיתם אי פעם ללמד את הכלב הזקן שלכם טריקים חדשים? ובכן, ללמוד תפקיד חדש בליגה הטובה בעולם הוא דבר בלתי אפשרי, אמרו. "ובוודאי לא בגיל 36" , הוסיפו כולם. אך הד"ר הסתגל. הוא שיפר את שליטתו בכדור, את קליעת הניתור ואת מסירתו – דברים שאף פעם לא נזקק להם בשל יכולתו האתלטית. פתאום, לנגד עינינו, הוא היה לגארד מצוין. נראה שככה זה כשאתה אחד הגדולים מכולם: גם הסתגלותך מהירה וטובה יותר מכל בן תמותה רגיל.

כשנשאל מאמנו לשעבר, בילי קנינגהאם, אם הוא לימד אותו לשחק כגארד, ענה: "אני? ללמד אותו? רבותי, כל מה שעשיתי עם הדוקטור היה לצחצח את נעליו ולדאוג שיהיה מאושר".

אם אתם מתעקשים על סטטיסטיקה, לדוקטור יש כמה שטרות להציג: 29,921 נקודות; 28.7 נקודות ממוצע לקריירה, 43,309 דקות על הקרשים ועוד. אבל לדוקטור שטרות אחרים, חשובים לא פחות: הוא אחד משחקני העבר המוערכים ביותר. דייוויד סטרן מכנה אותו "הרקטור של שחקני ה-NBA"; הוא מבעלי "פילדלפיה קוקה קולה", עסק השווה מאות מיליונים; יש לו תוכנית טלוויזיה משלו – "ג'וליוס אירווינג ספורט פוקוס", הוא משתתף קבוע ב"רחוב סומסום", מנהל 12 ארגוני פילנטרופיה לילדים עזובים, מעורב במלחמה בסמים ובשיפור ההשכלה של ילדי השכונות השחורים. והוא גם בעל חברת השקעות.

המסע עומד להסתיים. ברגליו נשאר עדיין די מיץ כדי שיוטה ג'אז עוד תציע לו חוזה יקר, אך הדוקטור מסרב. הוא רוצה לפרוש כשחקן שעדיין יכול לתת במשחק כמה מבצעים שמשאירים את כולנו פעורי פה. הוא לא רוצה שיורידו אותו באלונקה. קריירה מופלאה שהזמן הגיע לארזה ולחתמה. זמן לחיים חדשים. המדינה כולה חולקת לו כבוד: הוא אחד משחקני הכדורסל השחורים הבודדים שנעשה מוסד פיננסי ופילנטרופי בעודו שחקן פעיל. קריירה פוליטית מחכה בוודאי  בפתח.

כשהד"ר היה למקצוען  באפריל 1971 היה מג'יק ג'ונסון ילד בן 11 המנסה לקלוע בשתי ידיים משלושה מטרים, ומייקל ג'ורדן נכנס לכיתה א' בעממי. עכשיו נשארו לו עוד כמה ימי משחק כשצ'רלס ברקלי הוא עכשיו האיש של 76'. ובכל זאת, ג'וליוס מסיים את המשחק בבוסטון בתצוגה נהדרת של 22 רעמים ושמונה אשכוליות. "כל השנים תכננתי 45 הגנות נגדו", אמר קייסי ג'ונס, מאמן בוסטון, בסיום המשחק, "אך הוא מצא 46 דרכים לקלוע". לארי בירד, גם הוא כבר לא תרנגולת צעירה, מוסיף: "כשהגעתי לליגה לא ידעתי בדיוק כיצד להתנהג. כשהתחלתי להתפרסם קצת חיפשתי מודל שיעזור לי לעצב את זהותי כמקצוען בליגה הזאת, הטובה בעולם. הדוקטור היה ונשאר המודל שלי. הוא הראה לי, בעצה ובדוגמה, כיצד על סופר-סטאר להתנהג. הוא קלאסה בפני עצמה בליגה שלנו. ג'נטלמן, אנושי, חביב, תמיד מוכן לעזור. אני יודע שהליגה איבדה את אוסקר רוברטסון, ביל ראסל, ג'רי ווסט, וילט צ'מברליין והמשיכה להתקיים, אך נדמה לי  שאת הד"ר יהיה קשה להחליף מכולם".

העולם פתוח לפניו. הבחירה היא שלו. ספורטאי יחיד במינו שכלכל את צעדיו בזהירות. הוא רצה לעזוב בלי שיישאר חייב מאומה לכדורסל. הוא הצליח במשימתו. עתה הוא יחסר במדיסון סקוור גארדן, בבוסטון גארדן ובכל שאר אולמות הליגה.

להתראות, דוק.

************

היו לי עשרות הזדמנויות לשוחח עם הד"ר. הקרבה בינינו החלה כשבאחד המשחקים, בחדר ההלבשה, אמרתי לו שאני גר ברחוב מדו בגארדן סיטי, ומיד אורו עיניו: רח' מדו הוא-הוא שמוביל למגרש המשחקים "המפסטד" שבו החלה התפתחותו, ואני גרתי פחות מקילומטר משם.  הוא תמיד ישב שם בחדר ההלבשה וענה בסבלנות על כל שאלות המדיה, עד האחרונה שבהן. תמיד בנינוחות, תמיד בסבר פנים, בזמנים הטובים ביותר ובקשים ביותר, הוא היה שם ופגש את התקשורת ללא זעף, בחיוך ובהומור.