בוסטון גארדן,  בוסטון,  1987

כשכל החתיכות עושות ג'וגינג עם רגליהן החטובות, סירות המפרש ממלאות את נהר צ'ארלס המקסים במאות ותזמורת הטיילת של בוסטון' מנגנת בפארק, למי יש חשק לראות ולכתוב כדורסל? אבל מה לעשות כשהעיתון שולח אותי לבוסטון גארדן למשחק של 13:00 בצהריים, האחרון לפני הפלייאוף?

בעיר הקתולית הזאת נצלים עכשיו כמה וכמה אלפי חזירים, כי ה"האם" המפורסם הוא המאכל המסורתי של חג הפסחא, ועל הפרקט המפורסם בעולם דורשים עתה 14,890 משוגעים – OUT SOLD קבוע זו השנה השמינית מאז הצטרפותו של בירד לקבוצה – צלייה טוטלית של אטלנטה הוקס, שהעזה להרים אף ולהתגרות באלופה.

המצב פשוט: לסלטיקס, בבית האטלנטי של המזרח, יש 58 ניצחונות ו-23 הפסדים. הוקס, המובילה בבית המרכז של האזור המזרחי, היא 57 ו-24. מאחר שהוקס מובילה העונה במשחקי "ראש בראש" נגד סלטיקס במשחק אחד, המנצחת היום תקבל יתרון בית בכל משחקי הפלייאוף של המזרח.

אין קבוצה בעולם שהמגרש הביתי חשוב לה כמו לסלטיקס, אולי חוץ מהפועל ירושלים במלחה. באולמם המרופט ברח'ובהקוזווי הם מפסידים באותה התדירות שבה דגים לובסטרים בכנרת. כל קבוצה הבאה לגארדן המעלה צחנה בבוסטון (אבל ארמון יפהפה למאות עכברי כדורסל ועכברושים מקומיים) נזכרת בוודאי בשלט בכניסה לשער הגיהנום עליו כתוב, "אבדו כל תקווה, אתם הנכנסים בשער זה".

במשחקי החוץ הסיפור די עגום. בראשונה מאז שלארי בירד לבש את הגופייה הירוקה, הפסידו הסלטיקס העונה בחוץ יותר משניצחו. בוסטון העייפה, הפצועה, שצדעיה מתחילים להאפיר, זקוקה לביתה יותר משרחוב המסגר זקוק לאולמי החתונות שלו.

לפני המשחק אמר לנו קייסי ג'ונס, מאמן סלטיקס: "זהו משחק העונה בשבילנו. אין צורך לספר מעשיות. את בעיותינו כולכם יודעים. הערב, זה יותר מביתיות. עלינו להוכיח לאטלנטה שמאומה לא השתנה, שאנחנו עדיין האחות הגדולה בשכונה. חסר לנו רק שהפנתרים מאטלנטה יתחילו להאמין לסיפורים שלכם, העיתונאים, שהם יכולים לקחת את הסלטיקס בפלייאוף".

הקבוצה השנייה בצעירותה ב-NBA (אחרי קליבלנד), והחמה בליגה בחודש האחרון (24 ניצחונות מ-27), עולה לחימום בגוב האריות עצמו בשחצנות מורגשת. דומיניק וילקינס, כוכב הקבוצה, מראה לעולם את הדאנק החדש שפיתח- ה"רויאל טייגר" (הנמר המלכותי). קווין ויליס, "כלב הציד בנעלי הכדורסל" – כמו שהעיתון "אטלנטה קונסטיטושיון" מכנה אותו – ולדעתי האתלט הטוב בליגה, מעלה את ה-2.11 מטרים שלו ומדביק כדור בקלילות לקצה הזכוכית, וספאד "החיפושית" ווב – השחקן הנמוך בליגה – מעלה את ה-1.64 שלו ומבצע את הדאנק שעשה אותו מלך ההטבעות ב-1986. הקהל המשוגע של בוסטון משתתק. בדאנקים אפילו אליצור נתניה קוברת אותם.

אני אחד הבודדים שעדיין שם את כספו על השועלים הוותיקים, שיעשו את כל הדרך עד הסוף. האויב הראשון שלהם להשלמת המשימה היא ההיסטוריה. מאז 1969 לא השיגה אף קבוצה אליפות שנתיים רצופות. האחרונה שעשתה זאת הייתה סלטיקס.

האויב השני הוא תעודות הלידה. הדקו את חגורות הביטחון כדי שלא תעופו מהפתעה: בחמישייה הראשונה, בירד עבר את ה-30, דני איינג' בן 28, דניס ג'ונסון פרץ את ה-33, קווין מקהייל אמר שלום ל-29 לפני חצי שנה ורוברט פריש מדגדג את ה-34. המחליפים העיקריים הם ביל וולטון, שרואה 34 ויורק בשנאה, וג'רי סיכטינג המסתכל בחרון על 31. מבין כל אוהדי סלטיקס, היחידי הנהנה לקרוא את הסטטיסטיקה הזאת הוא מיקי ברקוביץ', בן גילם של בני החבורה הירוקה, שבארץ קוברים כ"זקן מדי".

האויב השלישי הוא פציעות. ביל וולטון, שב-1977 הביא לפורטלנד אליפות כמעט במו ידיו, ושבשנה שעברה היה הקטאליזטור המחליף באליפות של הסלטיקס, נפצע וכמעט לא שיחק כל העונה. הענק הג'ינגי, שמאפשר לפריש ומקהייל לנוח ואפילו לעשות קצת עבירות, רק חזר לשחק, אבל כושרו ויכולתו הם החידה הגדולה ביותר מאז השאלה "מי ירה בג'יי. אר".

הפציעה השנייה הקריטית היא של סקוט וודמן, אחד הקלעים הטובים בליגה, שהובא כדי לתת מנוחה לציפור (בירד). הוא בחוץ לכל העונה, ובירד נאלץ לשחק כמעט ללא מנוחה.

האויב הרביעי הוא המוות. בסדרת מהלכים גאונית, כמו שיכול לבצע רק רד אורבך, הג'נרל מנג'ר והמוח היהודי של בוסטון סלטיקס, קיבלה הקבוצה בעונה שעברה את הבחירה השנייה בדרפט. לני ביאס, כוכב-העל של אוניברסיטת מרילנד, הפך לירוק. ביאס היה אמור להיות ממשיך השושלת אחרי לכתו של הציפור. סגנון משחקו הוא מין קומבינציה מפוארת של דומיניק, וורת'י ומג'יק. היה "אמור", כי יומיים בלבד אחרי הבחירה הוא מת בצורה טראגית מלקיחת מנת סמים מופרזת.

האויב החמישי הוא ספסל חלש. אולי העלוב בליגה כרגע. בעוד הספסל של אטלנטה – ליווינגסטון, קונקאק, ווב, קאר ומגי (או באטל) – קולע בממוצע 37.3 נקודות ומחליף את החמישייה הראשונה  היטב, נאלצים הזקנים הירוקים להתיישב על המגרש ולא לרדת: בירד – 41 דקות בממוצע למשחק, מקהייל – 39, פריש, איינג' וג'ונסון – 38 דקות כל אחד,  בילו יותר זמן על הפרקט מכל קבוצה אחרת, עובדה שתקדים את הנבילה ואת ייבוש הברכיים.

אויב שישי? לייקרס, המשחקת העונה את הכדורסל הטוב ביותר שראיתי כאן ב-26 שנות צפייה. עולה לי בדמים לכתוב מה שאני עומד לכתוב כאן, אך אין ברירה. זהו המצב: לוס אנג'לס לייקרס כיום היא קבוצה ללא חולשות, עם ספסל נהדר.

אז עכשיו אני רואה את העיניים של כל החברים שלי באור-יהודה נפקחות לרווחה: "וואללה, פרופסור מנחם, כל כך הרבה אויבים ואתה שם כסף טוב, ירוק, על הסלטיקס?"

כן. כי נגד ששת האויבים יש שבע סיבות לניצחון: 1.פאריש 2. ג'ונסון 3. מקהייל 4. איינג' 5. בירד. האברהם-יצחק-יעקב של הסלטיקס, החמישייה הטובה אי פעם שלבשה מכנסיים קצרים וזרקה כדור לסל.

"היי, רגע פרופסור. אתה כותב שבע סיבות לניצחון ונותן לנו רק 5?"- צועקים לי משולחנות השש-בש בשדרה ליד מסעדת "אנטבה".

אז כך אני עונה להם: שתי הסיבות הנותרות, על פי הסדר, הן 6-בירד ו-7- בירד.

למה שעשה בירד היום לאטלנטה קוראים החברים שלי במגדל העמק בית ספר. 32 נקודות, 14 אסיסטים, 12 ריבאונדים. משחק עשירי ברציפות מעל 30 נקודות. לפנתרים הצעירים של אטלנטה – וילקינס, ויטמן, ויליס, רולינס וריברס – לא היה צ'אנס נגד מוסר העבודה, האינטליגנציה והלחימה של השדים הירוקים. כשגבם אל הקיר הם הטובים ביותר, וכשהציפור צריכה לנצח היא הטובה בעולם.

בירד עשה הכל חוץ מלמכור בוטנים ביציע. דומיניק הפתיע אותי בשמירה חזקה על בירד, אבל היום ראינו היכן עומדים הדברים, כשהכבוד והגאווה מונחים על הכף. על דומיניק תמיד אמרו שכל מה שהוא יודע זה לקלוע. זה כמו להגיד שכל מה שעופרה חזה יודעת זה לשיר. היום הוא הראה כדורסל שלם עם 28 נקודות ו-11 אסיסטים. אבל לארי היה, למרות הכל, דרגה אחת מעל.

למזלה של סלטיקס, תפס מקהייל יום שחור, דבר שאפשר לקייסי ג'ונס לנסות את וולטון בראשונה העונה תחת אש חיה וצולבת. הוא אולי לא שרף את הפרקט, אבל הוא נע בחופשיות, לחם ולקח ריבאונדים. וגם הקהל משוגע עליו. כל מה ששמעת ברגעים הדי רבים ששיחק היה "וולטון, וולטון". הקהל יודע שהוא צילינדר שישי והכרחי אם הם רוצים שהקדילאק לא תחרוק.

דניס ג'ונסון, השחור/ג'ינג'י של הסלטיקס, היה מצוין – טוב אפילו מהננס הצעיר ממנו ווב. ווב חדר לסל שוב ושוב, ופעם אחת אפילו קלע מעל פריש כשהוא מוכיח סופית שאפילו לזיסמנים, לגורדונים ולשאר הגמדים למיניהם יש מקום ב-NBA, בתנאי, כמובן, שהם מסוגלים לעשות דאנק בחצי סיבוב.

כשהמשחק הסתיים והסלטיקס חתמו יום עבודה נוסף ב-107-118, ידעתי: קברו אותם מוקדם מדי. הכל הפעם פתוח. יהיה קשה מאוד נגד הפרימדונות הווירטואוזיות של המערב והפנתרים השחורים מאטלנטה, אבל אני שם את כספי, וכן, את צווארי על הגיליוטינה, לפני חצי מדינת ישראל, כשאני מעז לומר – נגד הדעות של כל אנשי הכדורסל כאן – הירוקים יעשו זאת שוב.

***

בניגוד לתחזית שלי, בוסטון לא לקחה אליפות בסוף אותה העונה. היו אלה הלייקרס שקברו את הסלטיקס בגמר 2-4 עם שתי העלבות שלא נשכחו מהר – ניצחון שלישי ורביעי בגארדן. הדקות שסחבו הברכיים של חמישיית הסלטיקס – ממוצע של 39 דקות למשחק בפלייאוף – גמרו להם כל יסכוי, במיוחד כשהלייקרס עברו מסע קל עד סדרת הגמר אחרי 1-4 נגד סן-פרנסיסקו (???????גיל) ו-0-4 נגד סיאטל.

הסלטיקס, לעומתם, גברו בקושי על מילווקי 3-4 ועל דטרויט בתוצאה זהה. את תוצאות הרעננות של הלייקרס לעומת העייפות והלאות של בוסטון ראו כולם בגמר.

7 . בירד