איצטדיון שיי

קווינס, ניו-יורק, 1985

היו אלה שלושה שבועות מופלאים. שלושה שבועות שבהם התגשמו מאוויינו, חלומותינו ותפילותינו. הלא ייאמן היה לעובדה. סיפורו המופלא והמדהים של סיד פינץ' שירד מההרים, הפך לרגע אחד ארוך את היבשת כולה לגן ילדים גדול. המגזין "ספורט אילוסטרייטד" עקב אחרי הסיפור ותיאר אותו לפרטי פרטים במשך שלושה שבועות.

זהו סיפורו של בחור תימהוני בן ה-28, שהופיע כפאנטום וסחף אחריו את כל המדינה האדירה הזאת עד לשיגעון טוטלי בלתי נתפש. בחור רזה וגבוה, סהרורי ומבולבל, שנתן למדינה שעות של טוהר וקסם, חלום והתעלות.

עצמו את עיניכם לרגע ונסו לדמיין את המצב הבא: יום שני. שעה שלוש. לאימון של מכבי תל אביב בכדורגל מופיע פתאום איזה טיפוס מבולבל, לרגליו נעלי עבודה, ומספר למאמן שזה עתה ירד ממנזר המוחרקה בראש הכרמל ושהוא מסוגל לבעוט בעיטות עונשין טוב יותר מכולם. טוב יותר מבניון, סיני ומלמיליאן. הוא מדבר בשפה משונה, חציה עברית תנ"כית, חציה ארמית מתובלת בחרוזים. השחקנים מגחכים, המאמן, רוחו הטובה נחה עליו, אומר לבחור: "או. קיי. בני, בעט". הכדור מונח  35 מטר מהשער. השוער "מתחנן" שהבחור לא יבעט חזק מדי וכולם עומדים ומתפוצצים מצחוק. הבחור רץ אל הכדור ובמין בעיטת מגל, חצי שפיץ, חצי סיבוב, שולח טיל לחיבור השמאלי של השער. השוער לא זז. סגנון בעיטה כזה איש לא ראה לפני כן. החיוך נעלם מהפנים של כולם. "היי, בני, אתה יכול להראות לי עוד בעיטה?" שואל המאמן כשהוא בולע את רוקו. הכדור חוזר לנקודת ה-35 מטר והבחור שולח טיל נוסף, הפעם לפינה הימנית. הוא חוזר על המבצע שלוש פעמים נוספות. חמש בעיטות, חמישה טילים מ-35 מטר היישר לחיבורי הקורות.

מקרה זהה לזה – אבל בבייסבול, לא בכדורגל – קרה כאן לפני זמן לא רב לעיני עדים וצופים ב"ניו-יורק מטס", ולא במכבי תל אביב.

לבחור התימהוני שירד מההרים קוראים סיד פינץ'.

לפני כשלושה חודשים התגלה סיד פינץ' לראשי קבוצת הבייסבול המקצוענית ניו-יורק מטס. יכולתו הייתה כה מדהימה, שההנהלה החליטה לשמור על העניין בסודי סודות. פינץ', כך דווח, התנה את הצטרפותו לקבוצה בכך שעיתונאי יצורף אליו לכל מקום, יתעד כל מה שקורה ויעזור לו בכל מה שיצטרך. ההנהלה ביקשה מהשחקנים לשמור על כל האירועים בסוד עד שפינץ' יחתום על חוזה, אבל השמועות התחילו אט אט לפרוח. כשהשמועות היו לפנטסיה ואנשים החלו לדבר בכל מקום על מין סופרמן שחתם במטס, נאלצה ההנהלה לאפשר ל"ספורט אילוסטרייטד", שבועון הספורט היוקרתי, לפרסם את הסיפור, שהרעיד מיד את המדינה כולה. הנהלת מטס אף  נאלצה לשכור עשרות מרכזניות כדי לענות על מאות אלפי קריאות טלפון שהגיעו מכל רחבי העולם.

ספורט אילוסטרייטד הוצף באלפי מכתבים, טלפונים ושאלות קוראים בעניין השחקן המסתורי. קרייני רדיו וטלוויזיה דיברו רק על סיד פינץ'. לאן שפנית – בסופרמרקט, בדואר ובתחנת האוטובוסים, הסיפור היה דומה: "שמעת על פינץ'? שמעת על פינץ'?"

סיד פינץ', בחור בן 28, גבוה ורזה, טיפוס מסוגר ומבולבל מעט, התגורר לבדו  בבקתת עץ בהרי מדינת מיין, בצפון מזרח ארצות הברית. מה בדיוק גרם לו לרדת מהגבעות עדיין לא ברור, ותיאוריות שונות ניסו להסביר זאת. כך או כך, יום בהיר אחד הוא בא לעיירת השדה טיידווטר במיין, שם מתאמנת דרך קבע קבוצת המילואים של מטס, "טיידווטר טיידס". מאמן הקבוצה היהודי, בוב שפר, תיאר את מה שקרה באוזני העיתונאי ג'ורג' פלימפטון, שחשף את הסיפור: "אנחנו מסיימים את האימון, ופתאום מופיע מין גפרור בצורת אדם, נעול נעלי עבודה שרוכות למחצה, בידו האחת מחזיק מין חצוצרה שנדמה לי שקוראים לה קרן צרפתית ובידו השנייה כפפת בייסבול שחורה מהסוג שכבר 30 שנה לא משחקים אתה, והוא אומר לי: "חיפשתי ומצאתי את שלמות הזריקה".

אני לא מאמין למשמע אוזני, ואני אומר: 'בני, למה לא תלך קצת לטייל? למה לא תמצא לך מישהו אחר לבלבל לו את המוח? אתה לא רואה שאני עסוק כאן עם קבוצה מקצוענית?' הוא עונה: 'אלך לטייל בצד הצאלים. את עשתרות (??????גיל) הצאן איש לא יראה, וגם את הזריקה המושלמת'. אני מסתכל עליו, מין נקניק רזה ומבולבל שעומד מולי ורוצה להראות לי את הפיצ'ינג המושלם. הוא אומר לי בלי בושה שהוא מצא את ה'פרפקט פיץ" – זריקת הפיצ'ר לתופס בבייסבול, שמטרתה להגיע לקטצ'ר בלי שהחובט (באטר) יצליח לחבוט בכדור. אני אומר לעצמי: 'אתן לו לזרוק זריקה אחת ואפטר ממנו. אני לא מחפש צרות עם פסיכים שמדברים אתי על עשתרות הצאן וטיולים בצד הצאלים'.

'או. קיי', אני אומר לו. 'הנה אני שם פחית בירה על הגדר 25 מטרים מכאן ותראה לי את הזריקה המושלמת'. ואז ראיתי דבר שלא ראיתי מעולם: המטושטש הזה לקח את הכדור בידו והתחיל לדבר אליו. הוא הסתכל למעלה, לעבר הרקיע, ופתאום גופו נכנס לאיזו מין אקסטזה ואז מין תנועה של פיתול, כמו מין בייגלה, וזרועו, בתנועת מגל שמעולם לא ראיתי לפני כן, יורדת למטה, עולה למעלה ופתאום, בזריקה שהייתה ספק זריקת פיצ'ינג בקריקט ספק בייסבול, הוא שלח את הכדור. תאמין לי, זה היה טיל. הכדור פגע בפחית הבירה והיא התרסקה מעוצמת המכה".

"אני משפשף את עיני. אני אומר לעצמי: 'אולד שפר, אתה מזדקן. אתה מתחיל להזות בהקיץ'. אני מנסה לשמור על שלוות נפש כדי לא להראות לבחור מה מתחולל אצלי בפנים. בקול רגוע אני פונה לתימהוני ושואל: 'אתה מוכן להראות לי את זריקתך שוב?' הוא לא עונה, רק לוקח את הכדור, משפשפו, ממלמל מילים משונות אל הכדור, ואז זורק טיל שני בכיוון פחית בירה שנייה שהצבתי על הגדר. בדיוק אותה זריקה, בדיוק אותה מהירות שכמותה אף פעם לא ראיתי. אותו סיפור: גופו מתקפל כגוף שאין לו מפרקים, פניו מתעוותים. מין ריר יוצא מפיו. ברור לי שהוא נתון במין מצב היפנוטי. הוא לא קופץ כמו פסיכי ואומר: 'אתה רואה? אמרתי לך'. במקום זה הוא אוסף בשקט את החצוצרה שלו, כולו שלווה, מתכונן לחזור לבקתתו. 'היי, בני, איפה שיחקת בייסבול?' אני שואל. הוא מסתכל עלי ועונה: 'משחק הוא ריקנות ללא השראה. משחק הוא עוול לבריאה'. והוא ממשיך, 'הציפורים חופשיות – אני חופשי'. 'כן, כן' – אני אומר לו. 'אבל איפה שיחקת?' הוא תוקע בי מבט ממושך ואומר בפשטות, בשפה רגילה, 'אף פעם לא שיחקתי בייסבול, אבל קראתי על המשחק. עבדתי שנים רבות על פיתוח הזריקה המושלמת ואני רוצה לבחון אותה במשחק של ממש'. 'היי, קיד', אני אומר, 'אני רוצה לשלוח אותך לפלורידה, למחנה האימון של המטס'. פינץ' חזר בדבריו לשפת ההזיות שלו ושפר חשב שבאופן כללי הוא אמר, 'אני מוכן לטוס לניסיון, אבל בתנאי שאיש לא יכריח אותי לחתום על חוזה. אני לא מאמין בחוזים כתובים שהם מקור הרע בעולם, רק בחוזים שבעל פה'. הוא ממשיך, 'אני גם מבקש שיתלווה אלי אדם המעורה בחיי יום יום, שאוכל לבטוח בו. אדם ניטרלי. אני לא כל כך מתמצא בחוזים שבעל פה, ואני זקוק לעזרה'", הוסיף.

שפר מבקש שימתין במשרד. הוא נכנס למשרד אחר, מרים טלפון לפלורידה ומבקש את מל סטודלמייר, מאמן הפיצ'רס של המטס (לפני שעבר ליאנקיס). הוא אומר למל: "אני יודע שאתה תחשוב ששפר הזקן מאבד את דעתו, אך קרה לי לפני דקות משהו שאני לא מסוגל להסביר. איזה טיפוס מבולבל, מין איש הרים, ביקש שאסתכל עליו. הוא טוען שפיתח את הזריקה המושלמת. סטודלמייר, לא ראיתי בחיי ספיד כזה. זה משהו שלא מהעולם הזה". סטודלמייר עונה: "הירגע, שפר. תספר לי שוב מה קרה". ושפר חוזר על הסיפור. סטודלמייר אומר: "תציע לו כתב מספורט אילוסטרייטד. אני אצלצל לג'ורג' פלימפטון, שהוא ידידי האישי, ואשאל אם הוא מוכן להצטרף אליו לטיול לפלורידה". שפר מסיים: "מל, אם מה שאני אומר לך הוא לא נכון או מבולבל, אולי באמת צריכים להכניס אותי לבית משוגעים, כפי שאתה בוודאי חושב ברגע זה". וטורק את השפופרת.

ג'ורג' פלימפטון, אחד כתבים הבכירים ביותר בספורט אילוסטרייטד, מקבל צלצול. "ג'ורג'? מדבר סטודלמייר. יש איזה טיפוס מבולבל הזורק בייסבול בנעלי עבודה. אתה מכיר את שפר הזקן? הוא עובד עם שחקנים צעירים בליגות הנמוכות כבר 45 שנה. הוא אומר שהברנש זורק כדור מהיר כברק; שהוא מעולם לא ראה דבר כזה. הברנש מוכן לבוא אלינו למבחנים רק אם יתלווה אליו אדם ניטרלי. אתה מוכן לעזור? ואם תהיה מוכן לסתום את הפה עד שנחליט להראות אותו לעולם יש לך אולי את סיפור חייך". לפני שסטודלמייר מסיים פלימפטון צורח: "אני טס אתו". טלפון מפלורידה למיין: "שפר, פלימפטון בא מחר מניו-יורק לסנט פיטסבורג. הוא יפגוש את הסהרורי שלך בשדה התעופה. שלח את השפיפון בטיסה 709". "אבל איך פלימפטון יכיר את פינץ'?" שפר מחייך אל השפופרת, "אל תדאג, MEL OLD, כל מה שהוא צריך לחפש זה מין בחור שנראה כמו שעועית ירוקה ובידו קרן  צרפתית".

מיד אחר כך שפר פותח את הדלת ואומר לפינץ': "בפלורידה יפגוש אותך כתב מספורט אילוסטייטד. אתה טס בטיסה 709 היוצאת ב-9:20 בבוקר. תהיה על המטוס, נכון?" פינץ' עונה: "הבוקר הוא הדבר או עוקץ הדבורה. הבוקר הוא קרן אור המתמשכת שיפולים שיפולים. 9:20 היא שעת הנפנופים, עטורה זהב וכסף".

"בבקשה", מתחנן שפר, "אנא, אני לא מבין את שפתך. תהיה על המטוס, נכון?"

"אהיה על המטוס", עונה פינץ'.

למחרת מחכה פלימפטון בקוצר רוח בשדה התעופה. ואז הוא מופיע: שחיף גבוה. נעול נעלי עבודה. אחת שרוכה עד חצייה, אחת ללא שרוכים. כל מה שהוא סוחב אתו מתחת לזרוע הוא תיק צד קטן, מין מרבד או שטיח קטן, על ראשו כובע מצחייה הפוך של המטס, בידו האחת קרן צרפתית ובידו השנייה כפפת בייסבול שחוקה ומרופטת.

הפגישה בין פלימפטון לפינץ' נערכה לפני כשלושה חודשים, בזמן מחנה האימונים של המטס בסנט פיטסבורג, פלורידה. בשבועות שפינץ' התאמן עם המטס בסודיות מוחלטת הוא סיפר לפלימפטון מעט פרטים על חייו. סיפורו היה מבולבל, ומערכת ספורט אילוסטרייטד, בפיקוח פלימפטון, החליטה לשלוח למשימה את מחלקת המחקר של השבועון. פלימפטון הצליח לאתר את הנרי פטרסון, חברו לחדר של פינץ' באוניברסיטת הרווארד (שנבחרה לפני שנתיים על ידי ארגון "יונסקו" כטובה בעולם), וכיום אחד הברוקרים המצליחים בוול-סטריט. "הוא היה טיפוס מוזר ביותר", סיפר  פטרסון, "מהשנייה הראשונה שפגשתי אותו, וידעתי שנהיה חברים לחדר, הרגשתי הרגשה משונה. איך 'אוכלים' דבר כזה? כל מה שהיה לו בחדר היה קרן צרפתית, מין שטיח קטן שקנה ונדף ממנו ריח מוזר, כמה ספרים על דתות מזרחיות, שני זוגות מכנסי ג'ינס, כמה חולצות, לבנים, כמה זוגות גרביים וזוג נעלי התעמלות קרועות. הוא מעולם לא ישן במיטתו, רק על השטיח הקטן על הרצפה. הוא כמעט לא דיבר. ענה לי רק ב'כן' או 'לא', או משפטים מבולבלים שלא הצלחתי להבין. היה יושב על הרצפה ומנגן על הקרן שלו שעות על גבי שעות. מעולם לא יצא עם בחורה, לא הלך אפילו למשחק הפוטבול הביתי נגד אוניברסיטת 'יאל', אולי הסטודנט היחיד באוניברסיטה שלא להופיע באיצטדיון ולא השתתף במאורעות הסטודנטים האחרים. לעתים הייתי מתעורר באמצע הלילה והוא לא היה בחדר. איפה בילה חצאי לילות? לאלוהים פתרונים. יום אחד, כשלושה חודשים אחרי שבא להרווארד, הוא נעלם. לא אמר שלום, לא השאיר פתק. פשוט נעלם. מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו או עליו עוד, עד עכשיו".

פלימפטון מצליח להוציא מפינץ' שמהרווארד הוא החליט לעבור דרך מצרים בדרכו להרי טיבט. הוא הגיע למאהל בדואי ליד לוקסור, ושם גר אתם במשך כמה חודשים כשהוא מנגן להם על הקרן הצרפתית והם מאכילים אותו פיתות, גבינת עזים ותמרים. משם הגיע לטיבט אל גורו  וכוהני דת שאת הפילוסופיה שלהם למד והוא היה לאחד ממאמיניהם. שם, במשך כמה שנים, למד את התיאוריה והמכניקה של הזריקה המושלמת. אולי זה היה חלק מהדת, אולי חלק מההשראה – פינץ' מסרב לגלות – אבל הוא היה באובססיה קיצונית בכל הקשור לזריקה. מומחים לדתות מזרחיות שאתם שוחח פלימפטון מאמינים שהגורו של פינץ' היה אחד מאלה המטיפים לא רק לשלמות נפשית אלא גם שלמות פיסית. הוא הורה לפינץ' לגלות את סוד הזריקה המושלמת, ודרכה להגיע לשלמות המיוחלת שתביאו לשערי הטוהר.

פינץ' היה גלוי ופתוח בקשר לזריקה יותר מאשר בכל נושא אחר. הוא סיפר לפלימפטון על שעות וימים, שבועות וחודשים, שבהם עמד על ההרים הגבוהים כשלפניו מטרה שהציב ולכיוונה זרק אבנים מכל הסוגים, הצורות והמשקלים כדי לפגוע בה, כשכוהני דת צעירים מתבוננים ואחר כך דנים אתו בתנועות יד וראש, ללא דיבור. לפעמים היה עומד לבדו באוויר הדליל של ההרים הפראיים והעצומים ומכריח את גופו ואת נפשו להגיע לריכוז מוחלט ולשלמות נפשית בעניין הזריקה. לעתים היה מצטרף אליו הגורו הראשי וכוהניו הראשיים, והם היו יושבים שם מולו, ותוך כדי היפנוזה עצמית ומדיטציה מעודדים אותו ונותנים עצות של השראה וטכניקה. רק כשהוחלט על ידי מועצת הכוהנים שהוא הגיע כמעט לשלמות הזריקה, הוא קיבל רשות לעזוב.

מה שקרה לפינץ' בפלורידה הוא סיפור שעד לפני שלושה שבועות ידעו עליו רק מעטים. מלבד בוב שפר, מאמני והנהלת המטס, כמה שחקנים, ג'ורג' פלימפטון, עורכי ספורטס אילוסטרייטד, הנרי פטרסון ועוד כמה אנשים שנקראו לתת חוות דעת מקצועית, נשמר הדבר בסודי סודות. הדרישה הראשונה של פינץ', שכמעט והחזירה אותו להרי טיבט במקום להפוך למולטי-מיליונר, הייתה שיקימו לו אוהל ענק בצדו של מגרש האימונים כדי שאיש לא יוכל לחזות בזריקתו, פרט כמובן לשחקני המטס, מאמניה ומנהליה. בעל הקבוצה האל דבלדיי צרח: "די, נמאס לי! זרקו את הפסיכי מכאן!" סטודלמייר התחנן וביקש שיינתן לו רק שבוע עם הבחור. כששאלו אותו מדוע הוא נזקק לאוהל, הוא ענה: "קרום הנבט מייחל לשמש. כוהל מפוגל רוצה את הצל". מאמני המטס גירדו את ראשיהם  והפטירו, "מה שתגיד, פינץ". אחר כך התברר שהזריקה נחשבה בעיניו כה טהורה וקדושה, שהוא לא רצה  שכל "עמך" יחזה בה. הוא נזקק לשקט ולריכוז עילאיים, הסביר. אך מה יהיה אם יחתום כמקצוען? כל האומה תחזה בו. איך יצליח לזרוק לפני 80 אלף צופים באיצטדיון? "דיה לצרה בשעתה", החליטו מנהלי המטס. מומחי בודהיזם שהובאו למחנה האימון אמרו שלדעתם יבוא הרגע שבו יסכים פינץ' שיחזו בו, כי אז הדגמת הזריקה המושלמת תהיה בשבילו מצווה והוא יראה בעצמו נושא המסר הקדוש.

כשפינץ' בא בפעם הראשונה למגרש האימונים תחת האוהל הסתכלו עליו השחקנים כאילו נחת  מהמאדים. הם בקושי עצרו את צחוקם. יצור גבוה ורזה בעל אף ארוך. משום מה הופיע כשלרגלו  נעל עבודה אחת ורגלו השנייה יחפה. בידו כפפה שחורה, מתפוררת למחצה, והוא בא לזרוק בשביל המטס, הקבוצה המקצוענית הגאה שמשכנה ב"איצטדיון שיי" שבקווינס ושווייה הוערך ב-500 מיליון דולר. המראה היה כל כך מגוחך, כל כך לא אפשרי, שכולם במועדון חשבו שמישהו מנסה למתוח אותם.

מל סטודלמייר בקש מקוקרן, כריסטנסן ודיקסטרה, שלושת החובטים המצוינים של המטס, להיכנס לאוהל שאורכו היה כ-35 מטר. הוא קרא גם לקטצ'ר ריינולדס להיכנס. סטודלמייר ביקש  מדיקסטרה, שיהיה הראשון שיחבוט. דיקסטרה שאל את בוב שפר שבא להדגמה: "לחבוט בכדור או סתם לעמוד?" המאמן גיחך, "תעשה מה שאתה רוצה, בני". דיקסטרה חייך אף הוא. הוא הסתכל על הברזנט של האוהל לראות אם יוכל כדורו לחדור דרכו. השמועות על יכולת הפנומן הבודהיסטי הגיעו לאוזני השחקנים, והוא היה לבדיחה הגדולה כשישבו בבאר וגמעו כמה בירות. דיקסטרה החליט שבזריקה הראשונה יכניס חבטה כזאת בכדור, שתשלח את פינץ' עם הקרן הצרפתית שלו חזרה לטיבט. הוא ביקש לגמור עם האגדה במכה אחת. דיקסטרה התבונן בפינץ' ולא האמין: התמהוני מעך את הכדור, דיבר אליו, ליטף אותו. דיקסטרה חייך פעם נוספת, אך היה זה חיוכו האחרון: פינץ' כאילו קיפל את גופו, עשה מין שמינייה באוויר, זרועו נעה בתנועת מגל מלמטה למעלה, ובסגנון החצי קריקטי שלמד באנגליה, וחצי הבייסבול שראה בוודאי בהארוורד, בתוספת עשרות אלפי שעות של למידה בהרי טיבט עם  מדיטציה ותפילה, הוא שחרר את הכדור.

איש לא ראה את הכדור במעופו. כמו שהכדור השתחרר מידו של פינץ', הוא הגיע לכפפתו של ריינולדס, שנשבע אחר כך בפני פלימפטון שהוא לא ראה אותו כלל, רק שמע אותו. "פפפווויטטט"… הוא אמר, "זה כל מה ששמעתי". דיקסטרה אפילו לא הספיק להזיז את אלת החבטה. מל סטודלמייר כיסה את עיניו, לא מאמין במה שזה עתה חזה. הוא ניגש לריינולדס והתלחש אתו. אז ניגש לדיקסטרה. דיקסטרה נענע בראשו, הוא לא הבין מה קרה. "היי, ג'ונסון",  קרא סטודלמייר למנהל הציוד, "הבא את מכשיר המדידה".

זהו מכשיר חשמלי די פשוט המסוגל לרשום מהירות מעוף של כדור עד לדיוק של עשרה סנטימטרים לשנייה. המכשיר נעזר בקרן לייזר, וכשהכדור עובר דרכו הוא מפעיל שעון. כשהכדור חוצה את הקרן הראשונה השעון מתחיל לעבוד, והכדור עוצר את  עבודת השעון עם חציית הקרן השנייה. השיא העולמי הוא של הפיצ'ר גאס גוסג' מ"ניו-יורק יאנקיס" הוא 106 מייל לשעה (בערך 160 קמ"ש). קוקרן נעמד עם האלה, ופינץ' שלח טיל שני כשהשעון מוכן לעבודה. ג'ונסון בן ה-78 ראה כבר הרבה בחייו ולא התכוון לקבל התקף לב דווקא אז. וכך בשקט, בקול נמוך וללא התרגשות, הוא הודיע "142". 142 מייל לשעה (בערך 210 קמ"ש)!!!. מהירות העולה כמעט ב-40 אחוזים על השיא העולמי הקודם. קוקרן הסתכל על הכדור. מסרב להאמין, בטוח שעובדים עליו והכניסו לכדור איזה מנועון סילוני קטן. זה בערך מה שהתחולל שם, באוהל, באותו אחר הצהריים.

בינתיים צצו בעיות. פינץ' התעקש לא לישון עם שאר השחקנים. הוא ביקש חדר קטן או אוהל על יד הים. מצאו לו חדר אצל אישה זקנה הגרה ממש על שפת הים, ושם הוא ישב על הסלעים, שעות על גבי שעות, מתבודד, מהרהר, הוגה ומנגן. ג'ורג' פלימפטון והצלם של השבועון התבוננו בו ביום חיפשי מאימונים מאחורי הסלעים כשהוא מנגן שמונה וחצי שעות רצופות. הוא ישב שם בישיבתו המזרחית המשונה, עם הקרן, וניגן שעות בלי לזוז, בלי לקום ממקומו ולו פעם אחת. גלים. סלעים. קרן צרפתית. פינץ'.

המטס הטיסו מאוניברסיטת מרילנד את פרופסור יאן ברנס, המומחה הבכיר בארצות הברית לדתות מזרחיות, כדי לשאול את דעתו. האם פינץ', הנזיר הטיבטי במדי המטס, עלול לעוזבם ולעבור לקבוצה אחרת? האם יש סיכוי שיעמוד במתח ובלחץ של הספורט המקצועני? האם יש אפשרות שיעדיף את הקרן הצרפתית על כדור הבייסבול? ברנס שוחח עם פינץ', בחן ובדק אותו, ואחרי שלושה ימים מסר את ממצאיו: לדעתו, פינץ' רוצה לבחון אם יצליח להגיע לזריקה המושלמת. אם יוכל לזרוק כדורים שאיש לא יצליח להכות, הוא – כך אמר לו פינץ' – יפתח את שערי השלמות, ודרכם יגיע אל עולם האמת והטוהר. אך אם ייווכח פתאום שזריקתו אינה מושלמת ושחקנים מצליחים לחבוט נגדו, הוא יסיק שהכל הוא הבל, ואין בין הפיצ'ינג לשלמות כל קשר, ואז ייעלם כלעומת שבא.

כעבור ימים אחדים התעוררה בעיה חדשה: פינץ' סירב פתאום להתאמן ולזרוק כי זהו "יום הניגון וההשראה, יום הזיווג בין הגלים לטוהר". פלימפטון ישב לידו על שפת הים ושמע צלילים טהורים ונפלאים. פתאום אמר פינץ' בשפה רגילה: "מר פלימפטון, אני מרגיש שיום הבחירה מגיע. יום הדין. היום בו איאלץ לבחור בין הזריקה המושלמת לצליל המושלם". המטס לא האמינו למשמע אוזניהם: קרן צרפתית במקום בייסבול? אלמוניות כנגן קרן צרפתית, ולעומתה מיליוני דולרים בכיס והכתרה בטוחה כגיבור לאומי? מה יקרה אם יחליט להגיע לשלמות בנגינה במקום לשלמות בזריקה?

המטס ביקשו  להבין  אם נגינתו על הקרן הצרפתית היא דבר אמיתי או סתם ניגון המבוצע על ידי חובב. הם הטיסו מניו-יורק את המנצח זובין מהטה (מהפילהרמונית של ניו-יורק ומהתזמורת הפילהרמונית הישראלית), שיקשיב לניגון. הוא ליווה את פינץ' אל הסלעים שבהם ניגן לו. כשחזר לאיצטדיון היה צבע פניו חיוור: "זה עתה שמעתי את הצלילים הטהורים ביותר ששמעתי בחיי מקרן צרפתית. הבחור הזה הוא עילוי. גאון".

המטס מחליטים שהגיעה השעה להעמיד לו תנאי: הקרן או הבייסבול. הם היו מוכנים להציע לו הון. אך הוא קובע  חד וחלק שאם הוא משחק, אז חינם אין כסף. הוא משחק בשביל השלמות. לא הכסף, הוא אומר. פלימפטון מסר לו שהמטס רוצים תשובה, ופינץ' הבטיח להם תשובה בתוך שבוע ימים. בינתיים התפשט הסיפור כרוח סערה. צלם אלמוני הצליח להתחבא בין קיפולי המאהל וצילם את פינץ' בשעת זריקתו. הוא מכר את תמונתו לדיילי-ניוז תמורת כסף רב, והתמונה התפרסמה בעתון. משרדו של המנהל החדש של הליגה המקצוענית לבייסבול, פיטר יוברוס (שניהל את המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס, 1984), הוצף בטלפונים. משרדו ענה תשובה אחת: "אין תגובה". בעל קבוצת המטס, המולטימיליונר דבלדיי, צלצל כל שעה לפלורידה: "האם הוא החליט? הוא כבר החליט?"

כשעבר הזמן  הודיע פינץ' סוף סוף לסטודמאייר: "רוח וים. גלים ושלג. כמו הקניון העמוק שבהר גם אתם תדעו את הדרך". מה זאת אומרת? למה התכוון? האם זה כן או לא? "ביום שני ב-12 בצהריים אחליט את החלטתי על מגרש האימונים", אמר ונעלם בכיוון הים.

הצילום, ודבר החלטתו של פינץ' היו האות לתחילת השיגעון שהכניס את כל האומה העצומה והנפלאה הזאת לטירוף מוחלט. לא היה איש שלא דיבר על פינץ'. ליד האיצטדיון של המטס התאספו מדי יום אלפי חובבי הקבוצה ובלבם תפילה אחת: שפינץ' יגיד "כן". מספרים שהאוהדים הביאו אפילו איזה גורו מגריניץ' וילג' שיעלה עשן וקטורת ויעזור בהשראתו שההחלטה תהיה חיובית. תמונתו של פינץ' הזורק את אחד מטיליו כשעל רגלו האחת נעל עבודה ורגלו השנייה יחפה הפכה לדבר המדובר ביותר ביבשת. ההתערבויות היו ביחס 3:1 שלא יחתום. הרוב לא האמין שדתו, ראשו, אמונתו – ירשו חתימה. היחתום? הישחק בשביל המטס?

יום שני בבוקר. אוהדים, ילדים וסתם סקרנים מתחילים להתאסף במגרש האימונים של ניו-יורק מטס בסנט פיטסבורג, פלורידה. עשרים תחנות טלוויזיה, הרדיו ומאות עיתונאים היו שם. המדינה כולה עצרה את נשימתה: מה תהיה ההחלטה של איש ההרים, הנזיר הטיבטי? יחס ההימורים, שעמד כל השבוע על  3:1 ואחר כך 4:1 לכיוון סירוב חתימה, עלה ל-5:1 ו-6:1.  מדוע? שאלו כולם. האם לאס וגאס יודעת אינפורמציה שאנחנו לא יודעים? ילדים מילאו את האיצטדיון עם חולצות שמתחננות: "אנא, פינץ', חתום".

השעה 12 בצהריים. רחש עובר בקהל. הנה עומדים להציג את פינץ' בראשונה לקהל הרחב. ואז הוא מופיע. בדיוק כמו שתיאר פילמפטון: גבוה ורזה. לרגליו נעל עבודה אחת לא שרוכה ורגלו השנייה יחפה. בידו הימנית מחזיק קרן צרפתית ובשמאלית את הכפפה השחורה, המרופטת. הוא נראה מכונס בתוך עצמו ומבטו רציני. הקהל מוחא כפיים. הוא מרים את ידו, מבקש להפסיק עם הבעות חיבה שלא מתאימות לפשטות ולהילה של הרי טיבט. הוא ניגש למיקרופון ובקול שקט, בדיבור אטי, הוא אומר: "ענני השכינה על צוקי הרי טיבט – שלמות הם. גלי הים. קצף וסערה – טוהר ואמת. בחנתי את המעוף, התרכזתי בגלי האוויר, האזנתי לרחש הכדור במעופו. חיפשתי את השלמות, אך השלמות במעוף היא ציפור חופשייה שאין יד אנוש מסוגלת לתפוש. חיפשתי ויגעתי, אך את השלמות לא מצאתי".

ילד מכניס מרפק לצלעות של אביו ושואל: "דדי, דדי, למה הוא מתכוון? האם הוא מתכוון שהוא יזרוק בשביל המטס? "אני חושב שלא, בני", עונה האב.

 "ניסיתי", אמר פינץ', "ניסיתי בכל יישותי אך כשלתי. אני חוזר להרים להמשיך לחפש את האמת. לנסות למצוא את הזריקה המושלמת. אולי עוד אחזור".

הוא מסתובב ומתחיל לצעוד אל המנהרה שבצד הצפוני של האיצטדיון. מבוגרים וילדים מנסים לרוץ אחריו ולעצור בעדו. אך סדרני המטס עוצרים אותם. פינץ' נעלם.

**************

שבוע אחר כך, ב-1 לאפריל, יצא ספורט אילוסטריטד בכתבת מערכת ובמרכזה תמונה של קבוצת ילדים מכיתה ו' בבית ספר עממי במישיגן, והמורה שלהם הוא אותו פינץ' שירד מהרי טיבט, הגיע לניו-יורק מטס, והוא זורק כדורי בייסבול במהירות הברק. מהירות שלא נראתה כמותה. מדוע לא? האומה שיצרה את המחזמר הקלאסי "היאנקים הארורים", שבו מנסה השטן בכבודו ובעצמו לנצח את "ניו-יורק יאנקיס" רצתה להאמין שהנה, הנה הגיע סוף סוף נסיך החלומות וההזיות של כולנו. הנה הגיע היצור שיוציא אותנו מהשגרה, מהמונוטוניות של חיי היום יום. הנה הבחור שירד מההרים בשביל להוציא אותנו מהבינוניות ולתת לנו קצת צבע בחיים, מעט דברים שאפשר לחלום עליהם והרבה פנטסיה.

הייתה זו מתיחה מוצלחת ביותר של סופר שאין שני לו, ג'ורג' פלימפטון, ושל שבועון יוקרתי  שהיה לו די אומץ והומור להוציא את העסק לפועל. מה שעושה מתיחה זו אפילו מופלאה עוד יותר הוא שעשרות אנשים שיתפו פעולה בסודיות מוחלטת. גם אני הייתי קנוי לחלוטין בתחילה, וגם אני שכבתי במיטה – כמו שעשו מיליוני אמריקאים בני שש עד תשעים ושש  – והזיתי. ידעתי שבן אנוש לא מסוגל לזרוק כדור במהירות של 142 מייל לשעה – יש לי הידע הביומכני, האירודינמי והפיסיולוגי שדבר כזה לא ייתכן – אך בכל זאת רציתי לדמיין: כדורים שעפים כטילים. בחורצ'יק רזה וגבוה עם נעלי עבודה וקרן צרפתית הזורק וזורק – ואיש לא מצליח לחבוט. אולי גם אני, כמו מיליונים כמוני, רציתי להאמין שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. שהחלום, הדמיון והלא ייאמן  הם דברים שאולי אפשר לממש במציאות. ולכן חייכנו ובכינו כשהאמת התגלתה.

רק ביום ההוצאה לאור של המגזין,  בגיליון 1 לאפריל 1985, התגלתה התרמית.  רבים –בעיקר  ילדים – היו בדיכאון ובכו בכי תמרורים כשהתגלה ש'סיד פינץ" הוא לא יותר מסתם מתיחה.  המתיחה כה הצליחה, עד שגרמה לבעיות של ממש לילדים רבים על פי פסיכולוגים חינוכיים שחקרו את העניין. שנים על גבי שנים, עד היום, עדיין מתווכחים אם לספורטס אילוסטרייטד הייתה רשות לגרום לאקסטזה כזאת ואם מתיחה מסוג זה עוברת את גבולות האתיקה ועלולה בעצם לגרום נזק ממשי למאמינים.
סוף

*********

1986 – השנה שהייתה

* בקנר, איש הבסיס הראשון של "רד-סוקס", עuשה את השגיאה הגדולה והמפורסמת בתולדות הבייסבול כשכדור שהיה נותן לרד-סוקס את הוורלד סירייס עבר בין רגליו. המטס ניצחו 3-4 במשחקים. בקנר לא היה מסוגל להמשיך להתגורר בבוסטון ונעלם מהאופק.

* לואיוויל ניצחה את דיוק 69-72 בגמר המכללות.

* סלטיקס מנצחת את יוסטון רוקטס 2-4 במשחקים וזוכה באליפות ה-NBA.

* באחת מההפתעות הגדולות, פיפ"א בוחרת בארה"ב לארח את המונדיאל ב-1994.

* ארגנטינה גוברת על גרמניה 2-3 בגמר המונדיאל במקסיקו סיטי. ברבע הגמר הבקיע מרדונה שער נגד אנגליה, שנחשב על ידי רבים כ"השער הגדול ביותר בכדורגל".

* יוגוסלביה גוברת על איטליה בכדורמים בגמר אליפות העולם ב"משחק הגדול ביותר שאי-פעם שוחק בבריכה|".

* אליפות אוסטרליה, אחת מארבע ה"גראנד סלאם", מבוטלת.

\

 

 סיפור 24: 1 פאריש, 2. ג'ונסון, 3. מקהייל, 4. איינג', 5 . בירד, 6. בירד,

7 . בירד

בוסטון גארדן,  בוסטון,  1987

כשכל החתיכות עושות ג'וגינג עם רגליהן החטובות, סירות המפרש ממלאות את נהר צ'ארלס המקסים במאות ותזמורת הטיילת של בוסטון' מנגנת בפארק, למי יש חשק לראות ולכתוב כדורסל? אבל מה לעשות כשהעיתון שולח אותי לבוסטון גארדן למשחק של 13:00 בצהריים, האחרון לפני הפלייאוף?

בעיר הקתולית הזאת נצלים עכשיו כמה וכמה אלפי חזירים, כי ה"האם" המפורסם הוא המאכל המסורתי של חג הפסחא, ועל הפרקט המפורסם בעולם דורשים עתה 14,890 משוגעים – OUT SOLD קבוע זו השנה השמינית מאז הצטרפותו של בירד לקבוצה – צלייה טוטלית של אטלנטה הוקס, שהעזה להרים אף ולהתגרות באלופה.

המצב פשוט: לסלטיקס, בבית האטלנטי של המזרח, יש 58 ניצחונות ו-23 הפסדים. הוקס, המובילה בבית המרכז של האזור המזרחי, היא 57 ו-24. מאחר שהוקס מובילה העונה במשחקי "ראש בראש" נגד סלטיקס במשחק אחד, המנצחת היום תקבל יתרון בית בכל משחקי הפלייאוף של המזרח.

אין קבוצה בעולם שהמגרש הביתי חשוב לה כמו לסלטיקס, אולי חוץ מהפועל ירושלים במלחה. באולמם המרופט ברח'ובהקוזווי הם מפסידים באותה התדירות שבה דגים לובסטרים בכנרת. כל קבוצה הבאה לגארדן המעלה צחנה בבוסטון (אבל ארמון יפהפה למאות עכברי כדורסל ועכברושים מקומיים) נזכרת בוודאי בשלט בכניסה לשער הגיהנום עליו כתוב, "אבדו כל תקווה, אתם הנכנסים בשער זה".

במשחקי החוץ הסיפור די עגום. בראשונה מאז שלארי בירד לבש את הגופייה הירוקה, הפסידו הסלטיקס העונה בחוץ יותר משניצחו. בוסטון העייפה, הפצועה, שצדעיה מתחילים להאפיר, זקוקה לביתה יותר משרחוב המסגר זקוק לאולמי החתונות שלו.

לפני המשחק אמר לנו קייסי ג'ונס, מאמן סלטיקס: "זהו משחק העונה בשבילנו. אין צורך לספר מעשיות. את בעיותינו כולכם יודעים. הערב, זה יותר מביתיות. עלינו להוכיח לאטלנטה שמאומה לא השתנה, שאנחנו עדיין האחות הגדולה בשכונה. חסר לנו רק שהפנתרים מאטלנטה יתחילו להאמין לסיפורים שלכם, העיתונאים, שהם יכולים לקחת את הסלטיקס בפלייאוף".

הקבוצה השנייה בצעירותה ב-NBA (אחרי קליבלנד), והחמה בליגה בחודש האחרון (24 ניצחונות מ-27), עולה לחימום בגוב האריות עצמו בשחצנות מורגשת. דומיניק וילקינס, כוכב הקבוצה, מראה לעולם את הדאנק החדש שפיתח- ה"רויאל טייגר" (הנמר המלכותי). קווין ויליס, "כלב הציד בנעלי הכדורסל" – כמו שהעיתון "אטלנטה קונסטיטושיון" מכנה אותו – ולדעתי האתלט הטוב בליגה, מעלה את ה-2.11 מטרים שלו ומדביק כדור בקלילות לקצה הזכוכית, וספאד "החיפושית" ווב – השחקן הנמוך בליגה – מעלה את ה-1.64 שלו ומבצע את הדאנק שעשה אותו מלך ההטבעות ב-1986. הקהל המשוגע של בוסטון משתתק. בדאנקים אפילו אליצור נתניה קוברת אותם.

אני אחד הבודדים שעדיין שם את כספו על השועלים הוותיקים, שיעשו את כל הדרך עד הסוף. האויב הראשון שלהם להשלמת המשימה היא ההיסטוריה. מאז 1969 לא השיגה אף קבוצה אליפות שנתיים רצופות. האחרונה שעשתה זאת הייתה סלטיקס.

האויב השני הוא תעודות הלידה. הדקו את חגורות הביטחון כדי שלא תעופו מהפתעה: בחמישייה הראשונה, בירד עבר את ה-30, דני איינג' בן 28, דניס ג'ונסון פרץ את ה-33, קווין מקהייל אמר שלום ל-29 לפני חצי שנה ורוברט פריש מדגדג את ה-34. המחליפים העיקריים הם ביל וולטון, שרואה 34 ויורק בשנאה, וג'רי סיכטינג המסתכל בחרון על 31. מבין כל אוהדי סלטיקס, היחידי הנהנה לקרוא את הסטטיסטיקה הזאת הוא מיקי ברקוביץ', בן גילם של בני החבורה הירוקה, שבארץ קוברים כ"זקן מדי".

האויב השלישי הוא פציעות. ביל וולטון, שב-1977 הביא לפורטלנד אליפות כמעט במו ידיו, ושבשנה שעברה היה הקטאליזטור המחליף באליפות של הסלטיקס, נפצע וכמעט לא שיחק כל העונה. הענק הג'ינגי, שמאפשר לפריש ומקהייל לנוח ואפילו לעשות קצת עבירות, רק חזר לשחק, אבל כושרו ויכולתו הם החידה הגדולה ביותר מאז השאלה "מי ירה בג'יי. אר".

הפציעה השנייה הקריטית היא של סקוט וודמן, אחד הקלעים הטובים בליגה, שהובא כדי לתת מנוחה לציפור (בירד). הוא בחוץ לכל העונה, ובירד נאלץ לשחק כמעט ללא מנוחה.

האויב הרביעי הוא המוות. בסדרת מהלכים גאונית, כמו שיכול לבצע רק רד אורבך, הג'נרל מנג'ר והמוח היהודי של בוסטון סלטיקס, קיבלה הקבוצה בעונה שעברה את הבחירה השנייה בדרפט. לני ביאס, כוכב-העל של אוניברסיטת מרילנד, הפך לירוק. ביאס היה אמור להיות ממשיך השושלת אחרי לכתו של הציפור. סגנון משחקו הוא מין קומבינציה מפוארת של דומיניק, וורת'י ומג'יק. היה "אמור", כי יומיים בלבד אחרי הבחירה הוא מת בצורה טראגית מלקיחת מנת סמים מופרזת.

האויב החמישי הוא ספסל חלש. אולי העלוב בליגה כרגע. בעוד הספסל של אטלנטה – ליווינגסטון, קונקאק, ווב, קאר ומגי (או באטל) – קולע בממוצע 37.3 נקודות ומחליף את החמישייה הראשונה  היטב, נאלצים הזקנים הירוקים להתיישב על המגרש ולא לרדת: בירד – 41 דקות בממוצע למשחק, מקהייל – 39, פריש, איינג' וג'ונסון – 38 דקות כל אחד,  בילו יותר זמן על הפרקט מכל קבוצה אחרת, עובדה שתקדים את הנבילה ואת ייבוש הברכיים.

אויב שישי? לייקרס, המשחקת העונה את הכדורסל הטוב ביותר שראיתי כאן ב-26 שנות צפייה. עולה לי בדמים לכתוב מה שאני עומד לכתוב כאן, אך אין ברירה. זהו המצב: לוס אנג'לס לייקרס כיום היא קבוצה ללא חולשות, עם ספסל נהדר.

אז עכשיו אני רואה את העיניים של כל החברים שלי באור-יהודה נפקחות לרווחה: "וואללה, פרופסור מנחם, כל כך הרבה אויבים ואתה שם כסף טוב, ירוק, על הסלטיקס?"

כן. כי נגד ששת האויבים יש שבע סיבות לניצחון: 1.פאריש 2. ג'ונסון 3. מקהייל 4. איינג' 5. בירד. האברהם-יצחק-יעקב של הסלטיקס, החמישייה הטובה אי פעם שלבשה מכנסיים קצרים וזרקה כדור לסל.

"היי, רגע פרופסור. אתה כותב שבע סיבות לניצחון ונותן לנו רק 5?"- צועקים לי משולחנות השש-בש בשדרה ליד מסעדת "אנטבה".

אז כך אני עונה להם: שתי הסיבות הנותרות, על פי הסדר, הן 6-בירד ו-7- בירד.

למה שעשה בירד היום לאטלנטה קוראים החברים שלי במגדל העמק בית ספר. 32 נקודות, 14 אסיסטים, 12 ריבאונדים. משחק עשירי ברציפות מעל 30 נקודות. לפנתרים הצעירים של אטלנטה – וילקינס, ויטמן, ויליס, רולינס וריברס – לא היה צ'אנס נגד מוסר העבודה, האינטליגנציה והלחימה של השדים הירוקים. כשגבם אל הקיר הם הטובים ביותר, וכשהציפור צריכה לנצח היא הטובה בעולם.

בירד עשה הכל חוץ מלמכור בוטנים ביציע. דומיניק הפתיע אותי בשמירה חזקה על בירד, אבל היום ראינו היכן עומדים הדברים, כשהכבוד והגאווה מונחים על הכף. על דומיניק תמיד אמרו שכל מה שהוא יודע זה לקלוע. זה כמו להגיד שכל מה שעופרה חזה יודעת זה לשיר. היום הוא הראה כדורסל שלם עם 28 נקודות ו-11 אסיסטים. אבל לארי היה, למרות הכל, דרגה אחת מעל.

למזלה של סלטיקס, תפס מקהייל יום שחור, דבר שאפשר לקייסי ג'ונס לנסות את וולטון בראשונה העונה תחת אש חיה וצולבת. הוא אולי לא שרף את הפרקט, אבל הוא נע בחופשיות, לחם ולקח ריבאונדים. וגם הקהל משוגע עליו. כל מה ששמעת ברגעים הדי רבים ששיחק היה "וולטון, וולטון". הקהל יודע שהוא צילינדר שישי והכרחי אם הם רוצים שהקדילאק לא תחרוק.

דניס ג'ונסון, השחור/ג'ינג'י של הסלטיקס, היה מצוין – טוב אפילו מהננס הצעיר ממנו ווב. ווב חדר לסל שוב ושוב, ופעם אחת אפילו קלע מעל פריש כשהוא מוכיח סופית שאפילו לזיסמנים, לגורדונים ולשאר הגמדים למיניהם יש מקום ב-NBA, בתנאי, כמובן, שהם מסוגלים לעשות דאנק בחצי סיבוב.

כשהמשחק הסתיים והסלטיקס חתמו יום עבודה נוסף ב-107-118, ידעתי: קברו אותם מוקדם מדי. הכל הפעם פתוח. יהיה קשה מאוד נגד הפרימדונות הווירטואוזיות של המערב והפנתרים השחורים מאטלנטה, אבל אני שם את כספי, וכן, את צווארי על הגיליוטינה, לפני חצי מדינת ישראל, כשאני מעז לומר – נגד הדעות של כל אנשי הכדורסל כאן – הירוקים יעשו זאת שוב.

***

בניגוד לתחזית שלי, בוסטון לא לקחה אליפות בסוף אותה העונה. היו אלה הלייקרס שקברו את הסלטיקס בגמר 2-4 עם שתי העלבות שלא נשכחו מהר – ניצחון שלישי ורביעי בגארדן. הדקות שסחבו הברכיים של חמישיית הסלטיקס – ממוצע של 39 דקות למשחק בפלייאוף – גמרו להם כל יסכוי, במיוחד כשהלייקרס עברו מסע קל עד סדרת הגמר אחרי 1-4 נגד סן-פרנסיסקו (???????גיל) ו-0-4 נגד סיאטל.

הסלטיקס, לעומתם, גברו בקושי על מילווקי 3-4 ועל דטרויט בתוצאה זהה. את תוצאות הרעננות של הלייקרס לעומת העייפות והלאות של בוסטון ראו כולם בגמר.