הבית הלבן

וושינגטון די. סי, 1985

הסדרה נגמרה. לוס אנג'לס לייקרס ניצחה את בוסטון סלטיקס במשחק השישי 100-111 והיא האלופה החדשה של ה-NBA לאחר ניצחון 2-4 בסדרה. ישבתי אחרי המשחק בחדר ההלבשה של הלייקרס כשהגיעה הידיעה: "חבר'ה, לא חוזרים הביתה. נשארים לישון בבוסטון". השחקנים, מזיעים וסחוטים, שטופי שמפניה כולם, לא מבינים במה מדובר. זה עתה זכו וכל מה שהם רוצים זה לחזור הביתה – לנשים ולחתיכות, לאוהדים ולשמש. ביל שרמן, שחקנה המפואר של בוסטון סלטיקס בשנות ה-50 וכיום נשיא הלייקרס, נכנס לחדר: "אין ברירה, הבוס רוצה לראות אותנו". "הבוס? אתה הבוס", צורח ג'יימס וורת'י, "לא, לא", אומר שרמן, "אני מתכוון לבוס הגדול. זה שיושב בבית הלבן". כולם נאלמים דום. "היי, לטס גו אנד סי רוני", שואג קורט רמביס בהתלהבות.

זכיתי להיות בין 56 העיתונאים והמוזמנים שישבו במטוס הצ'רטר מניו יורק שנחת בבית הלבן, לביקור אצל רוני, סליחה, רונאלד רייגן. וכך, כמה שעות אחרי הניצחון האדיר של הלייקרס, שהגיע אחרי שמונה אכזבות רצופות בסדרות גמר נגד הסלטיקס, נאלצו האלופים החדשים לעשות פנייה קלה דרומה לפני התזוזה הביתה, מערבה, לתהלוכה הגדולה ולמסיבות שהוליווד מתכננת לרגל הניצחון.

אנחנו עומדים עתה בחלק המערבי של הבית הלבן, ב"רוז גארדן" (גן השושנים) המפורסם. רק לפני כמה שעות היינו בבוסטון גארדן, ואיזה הבדל. כאן שקט, שלווה ויופי. שם צרחות, מתח ומלחמה. כשמונה מטרים ממני עומדים על המדשאה קארים עבדול ג'באר, ג'יימס וורת'י, מג'יק ג'ונסון, קורט רמביס, ביירון סקוט, מיץ' קופצ'יק, מייקל קופר ובוב מקאדו. שאר השחקנים הנהדרים מסתובבים מסביב לאשת הנשיא, ננסי. כולם בוודאי צובטים את עצמם כדי להיות בטוחים שזה לא חלום. שהם באמת ניצחו את בוסטון סלטיקס במשחק האחרון של סדרת הגמר בבוסטון, דבר שאף קבוצה  עדיין לא הצליחה לעשות.

בינתיים מגלה לי ג'ין וורדון מ"לוס אנג'לס טיימס" את מה שיכול להיות אחד הסקופים הגדולים ביותר בעולם הכדורסל, אם, כמובן, הסיפור נכון. קארים עבדול ג'באר – הוא אומר לי – משחק כבר שנים כשליד שמו כותבים אוטומטית גובה של שבע רגל ושני אינצ'ים. המורה שלי קווינט לימד אותי פעם איך לתרגם זאת למטרים, ואני מקבל 2.17 מטרים. וורדון מספר לי עכשיו שקארים עמד מכופף כשבדקו את גובהו בראשונה. כשהוא מתיישר הוא צומח לשבע רגל וארבעה אינצ'ים. רגל היא 30.48 ס"מ ואינץ' הוא 2.54 ס"מ. חשבון קטן מראה שקארים הוא 2.23 מטרים. עד שלא ירשה לי למדוד את גובהו בעצמי הוא יישאר 2.17, לפחות בפנקס שלי.

אבל מה זה כבר משנה. בשבילי קארים צומח לגובה של עשרה מטרים. סנטר גדול עומד לפני, מקריח קמעה, לבוש בחליפה מהודרת, שבהיותו בן 38 הציג את סדרת המשחקים הגדולה בחייו.  המשחק הראשון, שבו קלע קארים רק 12 נקודות והסלטיקס חגגו עם 148 נקודות, נראה היום על גן השושנים בבית הלבן כלא יותר מהיסטוריה עתיקה. עבדול ג'באר התאושש וקלע 30 נקודות במשחק השני. הוא המשיך לשלוט מתחת לשני הסלים עד סוף המשחק השישי. כן, לייקרס קבוצה נהדרת, אך בלי עבדול ג'באר היא עוד קבוצה טובה ממוצעת. מעולם לא ראיתי את ג'באר במצב רוח מרומם כזה. בדרך כלל הוא עצור, רציני, אפילו דיכאוני מעט, ותמיד כועס. כאן, על הדשא בבית הלבן, הוא מתבדח, צוחק ואפילו מתלוצץ אתנו, העיתונאים – האנשים שתמיד החשיב כאויבים המנסים להתנכל לו.

בתוך כל ההמולה סביב השחקנים יוצא פתאום דובר הבית הלבן: "ליידיס אנד ג'נטלמן. דה פרזידנט אוף דה יונייטד סטייטס!" שדר הספורט לשעבר של תחנת רדיו שיקגו, שהחליף ג'וב והפך לקאובוי בסרטים עד שלבסוף התיישב בבית הלבן, מופיע עכשיו לבוש חליפה חומה בהירה ופניו זורחים. ההצגה שלו. הוא אוהב מאוד את קבלות הפנים האלה לספורטאים ומרגיש בהן טבעי ומשוחרר כי הוא הרי JOCK (ספורטאי בנשמה) מלידה. מחיאות כפיים ותשואות רמות נשמעות עכשיו מכל עבר לכבודו של רונאלד רייגן. ביירון סקוט צועק בקול רם: "גוד שואו רוני", וכולם מחייכים.

כשהנשיא ניגש למיקרופון הוא פותח את דבריו בכמה מילים ללייקרס ולאומה על החשיבות שבמלחמה עד הסוף, על אומץ לב ועל דבקות במטרה. כולם נושאים חשובים ורציניים, אבל כשהחלק הרשמי מסתיים ורייגן עובר בין השחקנים, מתחיל ה"פאן" האמיתי. ה"שואו" של רוני. ראשית, הוא ניגש למג'יק ג'ונסון ומברך אותו על שבירת שיא האסיסטים במשחקי הפלייאוף, "שהיה עד עכשיו 60 ועכשיו יש לך שיא נהדר של 84. האם אתה יכול לעזור לי באסיסטים כאלה גם ביחסי חוץ?" מג'יק לא מתבלבל: "אני יכול לעשות כל מה שתבקש, מיסטר פרזידנט, כי אני – אל תשכח – מג'יק". לרמביס רייגן אומר: "מה אמרת לאותה ליידי נחמדה כשזינקת על הכדור ונחתת על ברכיה?" אני לא מאמין למשמע אוזני: נשיא ארה"ב מתמצא בכל דקה של משחקי הפלייאוף. משם הוא ממשיך  לוורת'י ואומר: "עם הניתור שלך אולי נוכל להשתמש בך במלחמת הכוכבים!"

ואז ניגש הנשיא לקארים עבדול ג'באר. קארים פותח ואומר לרייגן: "אתה בוודאי לא יודע שאני לוקח שיעורי יוגה עם בתך ובנך". הנשיא מסתכל עליו מלמטה וקארים מוסיף: "אולי אתה גם לא יודע שיש לנו מקצועות דומים. גם אני שחקן קולנוע!" רייגן מתפוצץ מצחוק. כולנו נזכרים בתפקידים הקטנים שהיו לקארים בסרטים "טיסה נעימה", "משחק המוות", "פלאש" ואחרים. בתגובה פונה הנשיא לפאט ריילי, מאמנה של הלייקרס, ואומר: "טוב, גם לנו יש מקצועות דומים". הוא מתכוון לתפקיד המאמן שרייגן שיחק בסרטים "קנוט רוקני אול אמריקן", "הקבוצה המנצחת", "שירת המלאכים" ו"בונזו".

שיא הערב מגיע כשקארים נותן לנשיא מתנה. רייגן פותח אותה ומראה לכולנו גופייה סגולה-זהובה של הלייקרס ועליה כתובה הספרה 1 ומתחתיה השם רייגן.

אחר כך מג'יק נותן לנשיא כדור עם חתימות השחקנים ופאט ריילי נותן לו חולצת טי של הלייקרס כדי שיהיה לו מה ללבוש בחווה. הנשיא מודה לאנשי הלייקרס, שעשו סיבוב ועצרו בדרך ללוס אנג'לס, ונכנס חזרה לבית הלבן כדי לחזור לעבודה חשובה יותר, אך בוודאי פחות מהנה.

השחקנים נשארים אתנו העיתונאים עוד כמה דקות על הדשא, ואז עולים על האוטובוסים הלוקחים אותנו לשדה התעופה. אני נועץ מבט אחרון בקבוצה הנהדרת הזאת, שעם קארים עבדול ג'באר כמו ששיחק השבוע – אני חייב להודות למרות שזה כואב לאוהד סלטיקס כמוני – היא אחת מהקבוצות הטובות אי פעם.

****:******

הזמנת אלופי ספורט לבית הלבן היא מסורת שהתחילה לפני 100 שנה. רבים מנשיאי ארה"ב היו ספורטאים מעולים או היו קשורים לספורט.  מבין הנשיאים האחרונים, הנשיא ג'רלד פורד שיחק פוטבול כ"טאקל" פותח באוניברסיטת מישיגן, אחת מהטובות במכללות, והוא היה יכול לשחק ב-NFL לו רצה. ג'ורג' בוש היה בעל קבוצת הבייסבול המקצוענית "דאלאס ריינג'רס". אביו שיחק בתפקיד הבסיס הראשון בבייסבול באוניברסיטת יאל. רונאלד רייגן היה שדר ספורט ידוע, ויש האומרים מעולה, שנים רבות לפני הקריירה ההוליוודית שלו.