24 שנה אני רואה N.B.A, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי

סלטיקס-לייקרס

משחק 1, גמר NBA

בוסטון גארדן, בוסטון, 1985

לוס אנג'לס לייקרס העזה להיכנס לגוב האריות עצמו – בוסטון גארדן – ונאכלה שם חיים. פשוט כך. בוסטון סלטיקס, באחת מהצגות הכדורסל המושלמות שראיתי, שחטה את הלייקרס 114-148 לעיני 14,800 צופים, שמילאו עד אפס מקום את האולם הישן בבוסטון בפעם ה-284 ברציפות.

זו השנה ה-24 ברציפות שבה אני חוזה במשחקי הפלייאוף של ה-NBA. כשמשחקי סדרת הגמר מתקיימים בניו-יורק, בוסטון או פילדלפיה – אני לא מוותר על ההזדמנות לראות אותם בהופעה חיה, במגרש. אם המשחקים מתקיימים במערב אני תלוי בנכונות העיתון לשלחני לשם, מאורע לא שכיח בימי צנע אלה, כך שאני דבוק לטלוויזיה. כך או כך – חזיתי בכולם. על סמך הרקורד הזה אני מרשה לעצמי לקבוע בפסקנות וללא היסוס: בוסטון סלטיקס הציגה הפעם את הכדורסל העילאי והמושלם ביותר, לפחות מאז אני חוזה בה. מובן שאף קבוצה עדיין לא הציגה את המשחק המושלם. למצוא את המשחק המושלם זה כמו למצוא את האבטיח המושלם. אין דבר כזה, אך החיפוש אחריו הוא הדבר. אז בואו נאמר כך: היה זה המשחק המושלם ביותר של קבוצה שבו חזיתי עד כה.

לוס אנג'לס לייקרס באה לבוסטון ביום חם ובוער שבו הטמפרטורות הגיעו ל-32 מעלות, ונכנסה לאולם הלא ממוזג בבוסטון כאחת הקבוצות החזקות ביותר שהיו אי פעם, לדעת פרשנים רבים, בכלל זה עבדכם הנאמן, השונא אותה אפילו יותר משנאתו לחתולים. אך זאת האמת, טפו-טפו. רק מטומטם HOOPS לא יודה בזה. החמישייה שלהם כוללת את הסנטר קארים עבדול ג'באר, שאפילו היום, בן 38, נושא את ה-2.17 מטרים שלו בקלילות ונחשב לטוב בליגה בעמדה שלו. הפורוורדים הם קורט רמביס – 2.09, הלבן היחיד בחמישייה הפותחת שתפקידו היחיד הוא לעשות את העבודה המלוכלכת – מלחמת ריבאונדים מתחת לסלים – בשביל קארים וג'יימס וורת'י, 2.09 – הסופרסטאר החדש של הלייקרס. מאחור משחקים הגארדים (קלעים) ביירון סקוט (1.96), שבשבועות האחרונים מציג את הכדורסל הטוב ביותר של קלע בליגה, עם כמה תצוגות קליעה מדהימות, ומג'יק ג'ונסון, עם ה-2.06 שלו, הנע על המגרש כאילו המשחק הוא רכושו הפרטי, כששום קבוצה לא מסוגלת להסתדר עם גובהו.

מג'יק ג'ונסון בא למשחק ולסדרה כמי שחייב להוכיח משהו. הוא השם שמזכירים יותר מכל כשמדברים על המשחקים השלישי, החמישי והשביעי בסדרה של השנה שעברה. הלייקרס, או יותר נכון מג'יק, נתנו אז, פשוטו כמשמעו, את הסדרה במתנה לסלטיקס. מג'יק עצמו אמר לעיתונאים לפני המשחק שהוא בא במחשבה אחת: REVENGE! (נקמה). הלייקרס הגיעו לסדרת הטוב מ-7 בכושר אדיר, אם לא מדהים. בפלייאוף הם רצחו את פניקס, פורטלנד ודנבר ב-11 מתוך 13 משחקים עם ממוצע קליעות של 131.2, שיא ליגה חדש. במשחק האחרון לפני בוסטון הם ניצחו את דנבר בהפרש של 44 נקודות.

בוסטון סלטיקס מעלה את החמישייה הקבועה – רוברט פאריש בסנטר (2.12), הפורוורדים הם קווין מקהייל (2.10) ולארי בירד (2.09). מאחור משחקים השחור-ג'ינגי הוותיק דניס ג'ונסון (1.96) ומשלים את החמישייה דני איינג' (1.95). זוהי הקבוצה היחידה בליגה המעלה בחמישייה שלושה לבנים – מקהייל, בירד ואיינג' – במשחק הנשלט כיום כמעט לחלוטין על ידי שחקנים שחורים, נשרים מרקיעי שחקים.

שחקני סלטיקס באו למשחק עייפים, פצועים ופגועים. הם לחמו על נפשם נגד קליבלנד בסדרה שכמעט חיסלה אותם. הם ניצלו איכשהו, ואז באה דטרויט, ושוב – הסלטיקס בקושי נשארו בחיים כשקבוצה צעירה סוחטת מהם כל טיפת מיץ אחרונה. רק את פילדלפיה 76' ניצחה בוסטון בסדרה שהתוצאה בה נראית קלה (1-4), אבל למעשה כל משחק מהחמישה היה מלחמת גוג ומגוג לחיים ולמוות.

ראיתי את פאריש בסדרה נגד פילדלפיה יושב עייף והמום, עיניו ממש שקועות בחוריהן. ראיתי את לארי בירד – שאצבעו הקטנה נקועה ונפוחה, מרפקו הימני סובל מברסיטיס (?????גיל) וקרסולו כחול משטפי דם – מחטיא שוב ושוב. ראיתי את סדריק מקסוול, הפורוורד הנהדר של השנה שעברה, זז בקושי אחרי ניתוח בברך. וראיתי מכונית מודל 1926 שמנועה עובד על שני צילינדרים והיא מעשנת ומשתעלת, אבל איכשהו מגיעה למטרתה.

זוהי הפעם התשיעית שבה שתי הקבוצות נפגשות בסדרת הגמר של הטוב מ-7, כשסלטיקס מנצחת בכל שמונה הסדרות הקודמות ביניהן. מצד אחר, מאז 1969 לא ראו עוד שני דגלים בתקרת אולם המסמנים שנות ניצחון רצופות. האחרונה שעשתה זאת הייתה בכל זאת בוסטון סלטיקס, אך מדובר כאן על היסטוריה, קומראדים. הלייקרס עולים למגרש עם קוף גדול וכבד על גבם. שמונה הפסדים רצופים בסדרות גמר, האחרון שבהם משפיל במיוחד בעונה שעברה.

הגדולה של הלייקרס היא מהירות, לא כוח. הם כל כך מהירים והפאסט-ברייק (התקפה מתפרצת) שלהם כל כך משוכלל, שהבדיחה על אודותם היא שאחרי שהם קולעים סל הם נותנים לקבוצה היריבה לזרוק ללא הפרעה, כדי שהכדור יחזור לידיהם לפאסט-ברייק נוסף ורצוי, אם אפשר, כמה שיותר מהר.

אבל הפעם, במשחק הפלייאוף ראשון נגד הסלטיקס, הברק ששם משפחתו הוא הלייקרס נעצר. נעצר לחלוטין. במקום זה, הסלטיקס הם אלה שרצו כשהם משתמשים בנשק המפורסם של הלייקרס: הפאסט-ברייק. הסלטיקס טרפו את הסלים בהגנה ובהתקפה, כשהלייקרס לא מסוגלים להסתדר עם הקו הראשון של הסלטיקס – פאריש, מקהייל ובירד. וכשאתה לא לוקח כדור בריבאונד – אין לך פאסט-ברייק. את זה למדתי עוד ב-1954, בקורס למאמנים בשער העמקים (קודם קורס בגן-שמואל, אחר כך בקיבוץ שער העמקים. חשבתם פעם מדוע כל קורסי המאמנים נערכים בקיבוצים הסוציאליסטיים במדינה?). אז מה היה הפעם? מקהייל עם ידיו הארוכות, בירד עם מיקומו הנפלא והתזמון שאין שני לו, ורוברט פאריש במשחק עקשני וחזק, אכלו את הלייקרס בריבאונדים (34-49).

הלייקרס עוד הובילו 0-2 מסל של ג'ונסון ו-8-9 אחרי דקותיים, אבל זה היה זה וכאן זה נגמר. משנייה זו ואילך היה זה גל עצום – "צונמי" ממש – של גופיות ירוקות, ששטף את הלייקרס ההמומים, המשותקים והנפחדים.

דני איינג', שעליו אמרו כי לעולם לא יצליח לשחק כדורסל ברמה הגבוהה של ה-NBA (הוא נחשב כישרון פוטנציאלי בבייסבול ונבחר בדראפט על ידי טורונטו), היה גיבור הרבע הראשון. בסדרת קליעות נהדרות הוא הטיס את בוסטון קדימה ליתרון של 17 נקודות כבר ברבע הראשון – 24-41, כשהוא עצמו רושם 16.

ברבע השני היו אלה מקהייל, בירד ופאריש שחיסלו את הלייקרס. מקהייל הוא השחקן האפור של הסלטיקס, שאף קבוצה עדיין לא מצאה את הפתרון לשאלה איך שומרים עליו (שנים אחר כך כתב ה"אציל" בארקלי בספרו שמקהייל היה האיש הקשה ביותר לשמירה בליגה) את קליעת הניתור שלו תוך כדי קפיצה אחורנית איש לא יכול לעצור. לארי בירד הפצוע לא היה מסוגל לקלוע מרחוק, אבל הוא שחקן נהדר כל כך, שגם אם הוא אינו פוגע מרחוק הוא נכנס מתחת לסל וקולע משם את מנתו הרגילה. ל"גארבג'" הוא הרי רגיל עוד מימיו כאוסף זבל בעיירתו פרנץ'-ליק.

כשהמחצית הסתיימה ב-49-79 נשברו עוד שני שיאי סדרת הגמר של ה-NBA: 79 הוא מספר הנקודות הגבוה ביותר לקבוצה במחצית (הקודם הוא 76 של הסלטיקס נגד סנט לואיס ב-1960) וה-30 הפרש שבר את שיא ההפרש הקודם במחצית של הניקס (27 הפרש נגד הלייקרס ב- 1970).

בסיום הרבע השלישי הרים פאט ריילי את הדגל הלבן והכניס את כל שחקני הספסל של הלייקרס. הראש שלו כבר במשחק הבא. במחצית השנייה המשיך סקוט וודמן, המחליף של בירד, בהצגת הקליעות הנהדרת שלו. הוא קלע 11 מ-11 והכל ממרחקים, בדרך לשיא נוסף כמובן, של אחוזים מהשדה, עד שיבוא מישהו וינסה לשבור את שיא 100 אחוזי הקליעה שלו (אגב, אתה חייב לקלוע לפחות שמונה סלים לפני שאחוז הקליעות מקבל לגיטימציה).

כשהמשחק הסתיים ב-114-148 נשבר עוד שיא ברשימה הארוכה: ה-142 שקלעה סלטיקס נגד הלייקרס ב-1965 היה מספר הנקודות הרב ביותר למשחק גמר עד עתה. וודמן ומקהייל קלעו 26 כל אחד, בירד ואיינג' התחלקו שווה ב-38 חיצים, פאריש 18 וג'ונסון 13. אבל ב-NBA לא משחקים כמו ששיחקנו כדורגל בנערותנו, כשניצחון 0-10 שווה שני נצחונות ועשר קרנות היו שוות גול. כאן, גם אם היו הסלטיקס מנצחים ב-100 נקדודת הפרש, התוצאה במשחקים היא רק 0-1.

ללייקרס קלעו וורת'י 20 ומג'יק ג'ונסון 19. אני עדיין טוען שהלייקרס היא קבוצה טובה יותר השנה. אם הם ינצחו כאן במשחק השני הם יחזרו הביתה לשלושה משחקים רצופים. זהו חידוש נוסף ב-NBA לשיטת סדר המשחקים בסדרות: שני משחקי בית לקבוצה עם הרקורד הטוב יותר (סלטיקס), אחר כך שלושה בחוץ, ואז שוב שניים בביתה של הראשונה. אם הלייקרס חוזרים הביתה עם 1-1 הם יתנו את נשמתם בשלושת המשחקים הביתיים, כי מי רוצה לחזור 3,000 מייל מזרחה לשני המשחקים האחרונים? הם רוצים לקרוא לזה "יום עבודה" בביתם, אבל זה יקרה רק אם הם יבואו הביתה עם 1-1, ואז שלושה ניצחונות רצופים בבית והסיפור גמור וחתום.

אבל האם הלייקרס מסוגלים לנצח בבוסטון?

***

המאבקים בין הסלטיקס ללייקרס של שנות ה-80 מגדירים טוב יותר מכל את פריחת ליגת ה-NBA. אבל ללא קשר ל-NBA כליגה, מאבקי סלטיקס – לייקרס היו לדו קרב שכל עולם הספורט חיכה לו. היה זה תמיד מאבק בין המערביים, "האנשים היפים" וה"היי-סוסייטי" של הוליווד, נגד בני התשחורת מהמזרח, הפועלים בעלי הצווארונים הכחולים של בוסטון. אפילו מדינת ישראל הייתה חצויה אז בין אוהדי הלייקרס והסלטיקס. אם להסתמך על מאות מכתבי קוראים שקיבלתי במשך השנים כשערכתי חידונים, היחס בישראל היה בערך 60-40 ללייקרס. מה שאף פעם לא הצלחתי להבין זה איך אנשים מקרית שמונה, חדרה או קיבוץ גבעת-חיים יכולים להיות אוהדי הלייקרס. מילא המעונבים מסביון, כפר-שמריהו או דניה החיפאית. אבל סוציאליסטים מקיבוץ שער העמקים שיהיו אוהדי הלייקרס? זה אף פעם לא הסתדר לי בראש. גם אף פעם לא הצלחתי להבין כיצד אנשים אינטיליגנטים עם נשנמה ורגישות יכולים לאהוב את הלייקרס. אבל זו עובדה!

מג'יק ג'ונסון, שעשה הכל בלייקרס, ולארי בירד, אוסף האשפה מפרנץ' ליק, היו כמובן אלה שתרמו יותר מכל אחד אחר למאבק האדיר הזה בין מזרח למערב, שליווה את הליגה במשך כל שנות ה- 80.