1970 – השנה שהיתה

* המגזין "ספורטינג ניוז" בוחר בווילי מייז לשחקן העשור בבייסבול.

* ברזיל מנצחת את איטליה 1-4 בגמר המונדיאל במקסיקו.

*U.C.L.A גוברת על ג'קסונוויל 69-80 בגמר כדורסל המכללות.

* הניקס גוברת על הלייקרס 3-4 בגמר אליפות ה-NBA הנקראת "אליפות ריד".

* יוגוסלביה מנצחת באליפות העולם בכדורסל .

* נהג מירוץ המכוניות אל אנסר מנצח ב"אינדיאנפוליס-500" במירוץ נפלא.

המשיח הגיע! המשיח הגיע!

ניו-יורק ניקס –  לוס אנג'לס לייקרס

משחק שביעי, גמר אליפות ה-NBA

מדיסון סקוור גארדן

ניו-יורק, 1970

עונה שלמה, מאות משחקים, מאות אלפי מילין של נסיעות, והכל-הכל עומד להיות מוכרע במשחק אחד ואחרון: ניו-יורק ניקס מול לוס אנג'לס לייקרס. משחק שביעי ומכריע על תואר אלופת ה-NBA.

המצב עתה הוא 3-3 בין השתיים, וההרגשה היא שהמדינה כולה יוצאת מדעתה. ניקס, נציגת ניו-יורק הטוענת להיותה "בירת הכדורסל של העולם", נמצאת בגמר – לא ייאמן כי יסופר – בראשונה בתולדותיה. סדרת הגמר עד כה מצויה בשוויון מותח ודרמטי. נראה שהאומה כולה ביקשה פסק-זמן מווייטנאם ומשאר הצרות, והדבר היחיד המעניין אותה הוא המשחק השביעי והאחרון,

והכי חשוב – האם ישחק וויליס ריד?

במשחק הראשון, במגרשה הביתי,  נראתה ניו-יורק מעולה וניצחה בקלות 112-124 למרות 38 נקודות של ג'רי ווסט. גם המשחק השני נערך בתפוח הגדול. ג'רי ווסט קולע הפעם 43 נקודות, וילט צ'מברליין הוסיף 23, ובכל זאת הייתה לייקרס זקוקה לטון של מזל כדי לנצח בקושי רב, 103-105.

שתי הקבוצות עולות על בואינג 747 וטסות לצמד משחקים בלוס אנג'לס. המשחק השלישי נפתח בסערה. לייקרס מוליכה במחצית ב-22 נקודות הפרש. ניקס מצמצמת בהתמדה, וכשהמצב הוא שיוויון 97-97 ונשארו 25 טיקים לסיום, מבקשת ניקס פסק זמן.

המאמן רד הולצמן מבקש מהשחקנים להחזיק בכדור עד תום שעון ה-24 שניות ואז לנסות להגיע לזריקה. וולט פרייזר מכדרר, אוכל שנייה ועוד שנייה מהשעון… שמונה שניות לסיום. הלחץ עושה את שלו. רד הולצמן מבקש פסק זמן נוסף, וכשהשעון מורה על שבע שניות אחרונות חוזרים לפרקט. ריד מוסר לפרייזר שנמצא בפינה וג'רי ווסט סוגר אותו לחלוטין… ארבע שניות לסיום. פרייזר מכדרר בלחץ ומחפש מוצא ופתאום הוא שולח כדור מדויק אל דייב דה-בושר. משמונה מטרים דה בושר מתרומם והכדור בפנים!! ניו-יורק 99, לוס-אנג'לס 97, ושני טיקים נותרו על השעון.

לייקרס, ללא פסק זמן, ממהרת לחדש את המשחק מתחת לסל. אלג'ין ביילור שולח את הכדור לג'רי ווסט, שנמצא כשני מטרים לפני קו האמצע. ווסט מקפיץ את הכדור פעם, פעמיים, וספק זורק ספק הודף בזריקת התאבדות. צפירת ה"באזר" נשמעת כשהכדור עדיין מרחף באוויר, כשמונה מטרים מסל הניקס. אולם שלם עוצר נשמתו… מדינה שלמה חוזה בכדור. הכדור צולל אל תוך הטבעת!!! לייקרס משווה ל-99-99.

ראיתי את דה בושר נופל אל הקרשים ומכסה את עיניו; ראיתי את פרייזר מניף את ידיו לשמים וצועק "או, נו". ראיתי קבוצה שלמה בהלם מוחלט. בהארכה ניקס חוזרת לעצמה, בורחת מהלייקרס ומנצחת 108-111. 1-2 במשחקים.

המשחק הרביעי שייך כולו לג'רי ווסט, שקולע 42 נקודות, ולייקרס מנצחת בהארכה 115-121 ומשווה את הסדרה ל-2:2. שוב עולות שתי הקבוצות על המטוס לניו-יורק, למשחק החמישי, הדרמטי לא פחות: כבר בדקה השמינית נופל וויליס ריד ונפגע קשות בברכו הימנית. אחר כך התברר שגם שריר ארבעת הראשים נקרע חלקית. הוא יוצא לטיפול ולא חוזר אל הפרקט.

במשך העונה כולה נחשב ריד ללב ונשמה של הניקס, ופציעתו מתבררת כחמורה מאוד. ללא ריד, וילט צ'מברליין מהלייקרס שולט לחלוטין בגבהים. באומן, שנכנס במקומו של ריד, נראה אומלל וצ'מברליין קוטל אותו לחלוטין: שליטה בריבאונד, סלים קלים, חסימות ועוד מיני השפלות. הולצמן מנסה קלף אחרון ומראה מדוע הוא נחשב לאחד המאמנים הגדולים בתולדות המשחק: הוא מוציא את ג'ף הוסקט הגבוה האטי, שנאלץ לשחק כסנטר במקום באומן, ושולח למערכה את דייב סטלוורת' המהיר. ניקס נשארת עד תום המשחק ללא שחקן ציר טבעי וללא אף שחקן גבוה מלבד ה-2.08 מטרים של דה-בושר, אם גובה כזה נחשב "גבוה" נגד וילט.

לייקרס מכניסה מיד את מל קאונטס, שמוסיף 2.14 מטר ל-2.17 של צ'מברליין בניסיון לנצל את יתרון הגובה, אלא שמהר מאוד מתברר שענקי הלייקרס אינם מסתדרים עם המשחק המהיר של חמישייתהנמוכים מניו-יורק. ניקס מציגה יכולת מדהימה במשחק שייכנס קרוב לוודאי להיסטוריה של משחקי הפלייאוף הגדולים. בסיום 100-107 לניקס, וניו-יורק כולה יוצאת מדעתה. 2:3 לניו-יורק והקבוצות יוצאות שוב ללוס אנג'לס. המשחק השישי הוא כבר רצח בערבון מוגבל. צ'מברליין קולע 45 נקודות וקוטף 27 רימונים, ווסט תוקע 36 חיצים. ניקס, ללא וויליס ריד, נסחטת, מיובשת ומבוישת. המשחק מסתיים ב-22 הפרש ללייקרס. 3-3 בסדרה, ושתי הקבוצות חוזרות לניו-יורק לקרב האחרון.

לא אגזים אם אומר שמעולם לא היה עניין רב כל כך סביב משחק כדורסל אחד. העיר ניו-יורק, המחשיבה את עצמה לא רק כמרכז העולם, אלא גם לבירת הכדורסל שלו בגלל מורשת "הופס" אדירה והיסטוריה עשירה של מכללות, לא הייתה מעולם אלופת ה-NBA. הנה הזמן. הנה הצ'אנס: המצב עכשיו הוא 3:3 במשחקים, משחק שביעי בבית, אבל קיימת בעייה "קטנה": הכוכב הראשי – הגיבור, המנכ"ל, הלב, הנשמה והנפש של הניקס, וויליס ריד,  פצוע. מצב ברכו וקרע השריר היו לסוד מספר 1 של היבשת. לאן שזזת, היכן שרחרחת, הנושא אחד ויחיד: "היש סיכוי שישחק?" זאת הייתה הכותרת הראשית כמעט בכל עיתון המכבד את עצמו ברחבי היבשת. איש לא ידע מה מצבו האמיתי, חוץ מפליטת פה של אחות בבית החולים לעיתונאי "ניו-יורק פוסט" ג'ף ארדייל, ש"ריד בקושי זז אך מקבל זריקות קורטיזון, כדורים נגד נפיחות וזריקות נגד כאבים".

הייתה זו הפעם הראשונה שלא הצלחתי להיכנס למדיסון סקוור גרדן כעיתונאי. הדרישה לאישורי כניסה למדיה הייתה עצומה כל כך, שעיתונאים – בראשונה – נזקקו לאישורים מיוחדים בשביל לקבל אקרדיטציה. לי לא היה אישור כזה בנמצא ונאלצתי להסתפק בשידור בטלוויזיה. שילמתי שישה דולרים, נכנסתי לבר של "ביג סם" ברחוב ה-57, ורועד מהתרגשות התיישבתי מול המסך הענק והתכוננתי לקרב הגדול.

כששתי הקבוצות עלו על הפרקט חיפשו הכל – הצופים בבית, הקהל במגרש, העיתונאים, שחקני הלייקרס וכמובן שחקני הניקס, שאף הם היו שרויים בערפל בקשר למצבו של ריד – רק דבר אחד ויחיד: את ריד. על הפארקט נראים בראדלי, דה בושר, ברנט, פרייזר… איפה ריד? הוא איננו. שחקני הניקס, בחימום, מנסים לשחק את הפאסון של "נו פרובלם, העניינים כרגיל", אך הם לא מצליחים לרמות איש. ברור שעיניהם מציצות אל מעבר הכניסה לאולם מחדר ההלבשה, כדי לראות אולי הגואל יגיע. שנים אח כך כתב ביל בראדלי: "וויליס ריד היה המנהיג ללא עוררין שלנו. עם קליעתו הרכה בידו השמאלית וכוחו האדיר למרות קומתו הנמוכה יחסית (2.09 מטרים, מ.ל) הוא היה בעיה ללא פתרון לכל הסנטרים בליגה. כולנו ידענו שאין דרך לנצח את הלייקרס בלעדיו. לא רק בגלל תרומתו הפיזית למשחק, אלא תרומתו המנטלית. אתו ידענו שתמיד נוכל לנצח. בחימום לפני המשחק התמתחנו וזרקנו כדורים לסל כאילו כל סיפור ריד לא נוגע לנו. כאילו לאיש זה לא מזיז אם ישחק או לא. איזה בלוף היה זה. בלב כולנו הייתה אותה השאלה: האם ינסה ריד לשחק? עד השנייה האחרונה ממש לא ידענו…"

שקט שורר באולם. שריקת השופט מפרה אותו וקוראת לחמישיות להתייצב לתחילת המשחק. שחקן אחד עדיין חסר. השקט נמשך. פתאום נשמעת שאגה. כל הקהל של המדיסון סקוור גארדן, 300 יושבי הבאר ומי יודע כמה מיליונים בטלוויזיה, נעמד על רגליו וצורח בקולי קולות.

וויליס ריד – צולע ומדדה – עולה על המגרש בתלבושת הניקס. אחד לידי צורח אל תוך כוסית הוויסקי שלו –

"המשיח הגיע! המשיח הגיע!"

ריד עולה לשחק בחמישייה! חמש דקות ארוכות נמשכו הצעקות ומחיאות הכפיים לכבודו – רגע שלא יישכח לעולם. עיר שלמה – לא סתם עיר, עיר שהיא מרכז העולם – הודתה לשחקן כדורסל שחור שעלה למגרש פצוע, המסכן את בריאותו ואת עתידו בשביל להביא לניקס את האליפות הראשונה בתולדותיה.

הלייקרס עולים עם ווסט, צ'מברליין, ביילור, ברנט וקיט אריקסון. כמו הניקס, גם הם מעולם לא טעמו את טעם האליפות. יותר מזה, הם נחשבו ללוזרים גמורים: בשבע הפעמים שבהן עלו לגמר בעשר השנים האחרונות – הם שבו ללא תואר. בפעם האחרונה הייתה זו בוסטון סלטיקס שהכריעה אותם. מה יקרה הפעם? האם תזכה הלייקרס סוף סוף בתואר?

מבחינה תדמיתית, גם מצב הניקס לא נחשב מזהיר. זו נחשבה לבדיחת הליגה ב-20 השנים האחרונות וסגרה את התחתית שנה אחר שנה. בשנתיים האחרונות השתפר המצב, כאשר בקבוצה חתמו שחקנים כפרייזר, דה בושר ובראדלי, והעונה הניקס מציגה את הכדורסל הטוב, הפיקח והקבוצתי בליגה.

המשחק נפתח. וויליס ריד צולע, אך בכל זאת משחק. הכדור בידי צ'מברליין. הוא זורק ומחטיא. פרייזר מכדרר, שולח כדור לריד בקו הפאול. ריד מתרומם וקובר את העור. ניקס מובילה ראשונה.

לייקרס שוב בהתקפה. ג'רי ווסט מכדרר, אך מאבד את הכדור. פרייזר שוב שולח את ריד, וזה, בצליעה ממש, מתרומם אל הסל וסווישש…כבר 0-4. שתי זריקות, שני סלים!!! ריד מיד פרע את שטר השתתפותו: היו אלה שני הסלים החשובים בקריירה שלו, למרות שב-27 דקות משחק לא תרם הרבה ולא קלע עוד. אבל ארבעת נקודותיו הראשונות היו שוות 40 מבחינה פסיכולוגית.

פרייזר חוטף עוד כדור, ועוד כדור, ופתאום ניו-יורק כבר עולה ל-0-8. בליייקרס שום דבר לא עובד: ווסט תופס יום בינוני, צ'מברליין חלש, אריקסון לא מתעלה, וכל שאר הלייקרס לא במשחק. מנגד, גדולתה של הניקס היא, שבכל משחק היא מוצאת שחקן אחד המתעלה לגבהים ונושא את הקבוצה כולה על גבו. הפעם זה וולט "קלייד" פרייזר, שמכדרר, קולע, חוטף כדורים ועושה את הכל במשחק. הוא מסיים עם 36 חיצים (בכלל זה 12 מ-12 מהקו ו-19 בונבונים נהדרים בעיקר לדייב דה-בושר וביל בראדלי, ו-12 קטיפות מצוינות, ארבע מהן בהתקפה) במשחקו הגדול בקריירה. המחצית השניה לפרוטוקול בלבד, כשהשאלה היחידה שנותרה היא באיזה הפרש יסתיים המשחק. לאורך המשחק כולו מוליכה ניקס בהפרשים של 22 עד 28 נקודות, ורק בשלוש הדקות האחרונות, ב"גארבג' טיים", כשהאליפות כבר עמוק בכיס, היא מורידה רגל מהדוושה. לייקרס קלעה חמישה סלים רצופים כדי לחתום את המשחק ב-99-113. ניו-יורק ניקרבוקרס היא אלופת המקצוענים של ה-NBA!

מלבד פרייזר הפנומנלי, דה בושר מצוין בהגנה ובהתקפה (17 נקודות). בראדלי משחק בהתלהבות עצומה, שומר היטב וקולע בדיוק רב (18 נקודות). דיק ברנט, אחד השחקנים הטובים בליגה – אך גם מהפחות מוכרים – קולע 21 נקודות, ואף הוא מצוין. ללייקרס קולעים ג'רי ווסט 28, ביילור 19, צ'מברליין 21 (ו-18 ריבאונדים).

אך לכולם ברור מיהו גיבור המשחק. וויליס ריד הוא האיש שהכניס לניו-יורק את הרוח שהיא זקוקה לה. הוא לא היה גדול כי לא היה יכול להיות, אך רק נוכחותו שם, על הפרקט, מביאה לניקס את ההתלהבות והביטחון הדרושים לניצחון. ריד קולע רק ארבע נקודות ב-2 מ-5 עם ארבעה ריבאונדים ב-27 דקות של אומץ וסבל בלתי רגיל, כשהוא משחק עם שריר קרוע וברך נקועה. היו אלה 27 דקות שניכנסו להיסטוריית הספורט של ארה"ב.

************

הייתה זו האליפות הראשונה של ניו-יורק ניקס, אבל לא האחרונה. שנתיים אחר כך חזרה  על המבצע באותו הרכב, בתוספת ג'רי לוקאס וארל מונרו. ניצחונות הניקס ב-1970 ו-1973 התקבלו באהבה עצומה מאחר שהיו אלה הפעמיים הראשונות – ובינתיים גם האחרונות – שבה שיחקה קבוצת NBA משחק קבוצתי ופיקח. היה זה כדורסל שבו כולם מצויים בתנועה, כל החמישה על הפארקט נוגעים בכדור כמעט בכל תרגיל, והכדור נע כל הזמן עד שנמצא האדם בעמדה הטובה ביותר. האמינו לי, איני אומר זאת מכיוון שאני אוהד הניקס, אלא שזאת עובדה שאינה עומדת לוויכוח: מאז הניקס של 1973, נעלם המשחק הקבוצתי מה-NBA.

כשהניקס הגדולה של ראשית שנות השבעים התפרקה, שבה ליגת ה-NBA להיות ליגה של אינדיבידואלים.