דאנק שישי – 1968

1968 – השנה שהייתה

* שני האצנים האמריקנים סמית' וקרלוס מרימים אגרוף קמוץ על בימת המנצחים באוליפיאדת מקסיקו כאות ל"כוח השחור".

* איטליה גוברת על יוגוסלביה 0-2 במשחק חוזר בגמר אליפות אירופה בכדורגל אחרי שהראשון הסתיים בשוויון 1:1.

* סלטיקס גוברת על לייקרס 2-4 בגמר אליפות ה-NBA.

U.C.L.A* גוברת על אוניברסיטת צפון קרולינה 55-78 בגמר כדורסל המכללות.

* הסוס "סטייג' דור ג'יני" מנצח בבלמונט ומונע מ"פורוורד פאס" את התואר המשולש.

*מדיסון סקוור גארדן III (הגארדן "הישן") נסגר, ומדיסון סקוור גארדן IV פותח את שעריו.

"איש 20 אלף הנשים" בסגול-צהוב

צ'מברליין-ביילור-ווסט

לוס אנג'לס, קליפורניה, 1968

היי, מיהו הענק הלוחש, השחור המזוקן, המסתובב על הפרקט עם אלג'ין ביילור, ג'רי ווסט וחבריהם? אני משפשף את עיני. אולי שנות הלימודים האחרונות באוהיו ובפנסילבניה טשטשו את ראייתי? אבל אין כל ספק: זה הוא! וילט צ'מברליין לובש את גופיית לוס אנג'לס לייקרס, שרק לפני חודש ימים רכשה אותו בעבור חופן בוטנים וגרעיני עפולה!

וילט צ'מברליין בא לעיר המלאכים כשבאמתחתו טבעת אליפות חדשה וטרייה במדי פילדלפיה 76, אחרי עונה מופלאה שקטלגה את הסיקסרס של 1967 כאחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים.

כדי שיעבור לשורותיה הייתה צריכה לוס אנג'לס לייקרס לתת תמורתו את דרל אימהוף, ארצ'י קלרק, ג'רי צ'מברס ועוד רבע מיליון דולר. זה כאילו חיפה תרכוש את רחוב דיזינגוף ותמסור בעבורו את רחוב החלוץ ורחוב גאולה של חיפה, וכדי שאיש לא יקלל ויעליב את תל-אביב, חיפה זורקת לעברה כבונוס גם את שוק תלפיות.

אלא שלצד המברכים, יש הסבורים שדווקא פילדלפיה 76' היא זו שעשתה את הצעד החשוב ביותר מאז שהייתה "וורייורס": וילט, לטענתם, עלה לפילדלפיה חצי מיליון דולר לעונה – כסף עצום ורב בימי צנע אלה של 1968 – ובתמורה הביא להם אליפות מסכנה אחת בלבד מתוך תשע העונות שבהן לבש את מדי הוורייורס/סיקסרס ב"עיר האחווה".

ומה עם הלייקרס? תלוי את מי שואלים. מצד אחד, המשולש  צ'מברליין-ביילור-ווסט יכול ליצור קבוצה בלתי מנוצחת; מצד שני, הוא יכול ליצור אסופת כוכבים אנוכיים שאפילו דבק מגע לא יצליח לחברה. לייקרס מסוגלת להיות קבוצה מפלנטה אחרת אם יצליחו השלושה לחלוק בכדור "וילסון" אחד. אך מה יהיה – כמו שרבים כאן מהמרים שיקרה – אם הם יזדקקו לשלושה כדורים בעת ובעונה אחת? רבים אף הגורסים שאסור שבקבוצה אחת יופיע יותר מסופרסטאר אחד, לכל היותר שניים. הם מביאים כדוגמה את דייב בינג, כוכב דטרויט; נייט ת'ורמונד מסן-פרנסיסקו; ארל מונרו מבולטימור; ביל ראסל וג'ון הבליצ'ק המככבים בסלטיקס; אוסקר רוברטסון וג'רי לוקאס מסינסינטי; ווסט וביילור מהלייקרס, לפני שהגיע צ'מברליין כמובן.

שלושה סופר-כוכבים בקבוצה אחת, אומרים חוזי השחורות, יוצרים יותר מדי תנועה – ומכאן שקצרה הדרך לפקק גדול על הכביש. אלה שאינם מאמינים בטרייד הזה גם מצביעים על כך שכוכבים אמיתיים – קוזי, ראסל, הבליצ'ק, רוברטסון ולוקאס – לעולם לא יחליפו קבוצה (מה שהיה נכון אז לא היה נכון כעבור כמה עונות: רוברטסון עבר למילווקי ולוקאס לניקס). "אם עשו  טרייד עם צ'מברליין", אומרים הפסימיים, "בוודאי משהו מסריח קרה שם".

האופטימיסטים דווקא חושבים שזה עשוי לעבוד. הם יאמרו לך שהסיבה למשחקו האנוכי של צ'מברליין במשך אותן השנים בפילדלפיה נעוצה בעובדה שמעולם לא שיחק לצדו כוכב-על. כן, האל גריר שחקן אמין ויציב, בילי קנינגהאם משתפר ולושיוס ג'קסון מציג כדורסל טוב מאד. אך אלה לא קליברים ברמה של ווסט או ביילור. עם השניים האלה לצדו, משחקו של וילט ישתנה לחלוטין. ואם לא, אל דאגה – הם כבר יכריחו אותו לשנות את סגנון משחקו.

אחרי כמה שנים בעמק אוהיו ובהרי הניטני בפנסילבניה, אני שב למקום שאליו אני שייך באמת – "התפוח הגדול". אוניברסיטת אדלפי שכרה אותי כראש החוג לביומכניקה – תפקיד מכובד לכל הדעות – אך החברים שלי מבת-גלים ומטבעון יודעים מה היא הסיבה האמיתית שבגללה הסכמתי לקבל את התפקיד: האוניברסיטה, שלידה אני גר, היא במרחק חצי ק"מ מתחנת ה"לונג-איילנד ריילרוד", אחד מקווי הרכבת המפורסמים שיום יום מביאים יותר ממיליון וחצי אזרחים מכל רחבי הפריפריה למנהטן . שישה דולרים הלוך ושוב, וכשאני עולה בתחנת "אדלפי" – 300 מטרים מהבית –  ארבעים דקות אחר כך אני מגיע ל"פן-סטיישן", תחנת הרכבת המפורסמת שהיא התחנה האחרונה של רכבות "אמטרק" המגיעות לכאן כל כמה דקות מכל רחבי ארה"ב. תחנתה האחרונה של לונג-איילנד ריילרוד היא קומת הקרקע של פן-סטיישן. פן סטיישן נבנתה כמה עשרות מטרים מתחת לקרקע כדי שיהיה חיבור קל לרכבת התחתית של העיר, ו"מדיסון סקוור גארדן" הוא הבניין המתנשא מעל התחנה בגאווה. כאן החלה שגרה בת 35 שנה: ארוחת ערב בבית בשש בערב בערך, כוס קפה, הליכה של ארבע-חמש דקות לרכבת האקספרס של 6:50 המגיעה לפן-סטיישן ב-7:32, עלייה במעלית לקומה שמינית, הלאונג' של העיתונאים, ל"מי-מה-מו", ואז למושב הקבוע כמעט, קרוב מאוד לספסל הניקס, למשחק של 8:05. פעמיים בממוצע לשבוע במשך שמונה חודשי העונה, בכלל זה הפלייאוף. תעשו חשבון.

אחד האירועים הראשונים – שאחריו באו רבים אחרים –  ב"עלייה השנייה" העירה, היא מסיבת עיתונאים עם צ'מברליין. צ'מברליין מופיע עם סוכנו. הוא נראה שליו ובטוח בעצמו. בשקט, בפיקחות ובשפה צחה הוא משיב בפרטי פרטים על כל שאלה. על חבריו החדשים בלייקרס הוא אומר: "אני מכיר כמה משחקני הלייקרס כאילו היו בני קבוצתי. עם ביילור שיחקתי כבר בילדותי, עם ווסט שיחקתי בכל משחקי האול-סטאר ואנחנו ידידים טובים. עם "הנץ" (קוני הוקינס) שיחקתי בהארלם גלובטרוטרס. עם "פרד"' (פרד קרופורד) שיחקתי בייסבול בילדותי. לא צפויה לי כל בעיית התאקלמות".

אני שואל: "ראיתי אותך בהרשי. איך תשוב ותקלע 100 נקודות אם תצטרך לחלוק בכדור עם ווסט וביילור?"

הוא מחייך: "אתה מההולי-לנד, נכון?"

לא חלמתי שיזכור את הריאיון שהתקיים שש שנים קודם לכן עם עיתונאי זוטר במסעדה שלו. ואז הוא עונה: "דבר אחד אני רוצה שכולם יידעו: אצלי יש סולם עדיפויות בהתקפה: מספר 1 זה אסיסט. מספר 2 זה ריבאונד התקפה. הנקודות אצלי זה במקום השלישי" (בולשיט, ביני ובינכם)

עיתונאי מ"דיילי ניוז" מפציץ בשאלה הבאה: "יש לך היסטוריה: שחקנים המשחקים לצדך הולכים לאיבוד. זה קרה לגיי רוג'רס ואל אטלס בסן-פרנסיסקו. אחר כך זה קרה לוולי ג'ונס והאל גריר בפילדלפיה. האם גם ווסט וביילור יילכו לאיבוד כחברי קבוצתך?"

שוב, חיוכו רחב וחם.

"אתם, יש יותר סיכוי שאני אלך לאיבוד. אם ווסט יחליט שאקלע 10, הוא ייתן לי חמישה כדורים; אם ירצה שאקלע 20, הוא ייתן לי 10 כדורים. אני בידיו. הוא לא בידי".

בינתיים, במשחקי האימון, ראינו וילט במוטיבציה חדשה. לוחם, רץ, נראה מאושר לנתר גבוה ולקטוף ריבאונד מזריקות של ווסט. לעת עתה לא נראה לי שנוצר פקק תנועה, אך אין לדעת. האם ישוב וילט להיות "הילד הרע" המבקש (וגם מקבל) טיפול מיוחד? האם יימאס לו להתרכז בהגנה והוא עוד יתגעגע לימים שבהם קלע 50.4 נקודות בממוצע למשחק? האם עוד יקללו הלייקרס ביום מן הימים את ההחלטה לרכוש אותו?

אם יבין וילט שהוא עומד להיות כוכב בין כוכבים ואם רק יסכים לחלוק בכדור עם ווסט וביילור, הלייקרס עומדת להיות הקבוצה הטובה בהסטוריה של המשחק.

בדיעבד, המעבר של וילט לליייקרס היה רעיון לא רע כלל. אמנם נדרש לא מעט זמן, אך וילט שינה את אופי משחקו והסתגל לשיטת המשחק של שלושה כוכבי-על בקבוצה אחת. את האליפות הבאה, האחרונה שלו, הוא השיג ב-1972: לייקרס שברה את שיא הניצחונות בעונה סדירה והציגה לפרקים כדורסל כמעט מושלם.

וילט נחשב לאחד השחקנים האינטליגנטים ומהירי התפיסה בליגה. "אני זוכר שהיינו צופים בשלושה משחקים – אחד בבייסבול ושני משחקי פוטבול – בעת ובעונה אחת במקלט הטלוויזיה שלו", סיפר ידידו, עורך הדין סיי גולדברג. "הוא היה מחליף ערוצים בקצב מטורף, משוחח אתנו, מגיש שתייה, ולאיש מאתנו לא היה כל מושג מה מתרחש במשחקים בטלוויזיה. הוא ידע בדיוק את מצב ה'סטרייקים', את מספר ה'אינינג', כמה יארדים חסרים לקבוצה בשביל להשלים 'דאון ראשון' ומה מצב החילופים. זה היה תמיד דבר שהפליא אותי".

וילט צ'מברליין פרש בתום עונת 1973-74. מאז, כמה קבוצות השתעשעו מדי פעם עם הרעיון להחזירו לפרקט. גם כשמלאו לו 50 ביקשה ממנו ניו ג'רזי נטס לשוב לשחק. גם הסיקסרס. הוא סירב, וטוב שעשה כך.

***********

ב-1975 פרסם צ'מברלין את ספרו האוטוביוגרפי הראשון: "וילט: בדיוק כמו כל מיליונר שחור הגר בשכנות אלי". בספר חשף כי רוב הנשים שעברו דרך מיטתו בחייו היו לבנות. כותרת הספר, כמו חלק מתוכנו, קוממו עליו את הקהילה השחורה בארה"ב, שזעמה על הארוגנטיות שלו. בספרו השני "מבט מלמעלה", שראה אור ב-1991, התרברב ש"שכבתי עם 20 אלף נשים בחיי – 1.2 ליום בממוצע מאז גיל 15". האמירה הזאת איחדה בזעמה את השחורים והלבנים כאחד. לדעת רבים, הוא פגע פגיעה אנושה במעמדו כאחד הסמלים הגדולים של עולם הכדורסל.

מה שהעליב אף יותר, הוא היה לנושא לשיחה לא רק למקטרגים וללוחמים נגד מחלת האיידס, אלא גם נושא לבדיחות בתקשורת ובתוכניות הטלוויזיה. אחת מתוכניות הקומדיה הפופולריות ביותר,"'סטרדיי נייט לייב", אף הקדישה לו רצועת שידור של שעה.

עורך דינו סיי גולדברג ניסה ללא הצלחה להוציא את צ'מברליין מהבוץ בטענה  שלקוחו "לא הובן נכון". לדבריו, צ'מברליין ביקש לומר ש"מוטב לשכב עם אשה אחת 20 אלף פעמים מאשר פעם אחת עם 20 אלף נשים". הניסיון זה לא עזר. ארגוני נשים כינו אותו "חולה", "חיה" ועוד שלל כינויים לא מחמיאים. עיתונאים, כמרים, מנהלי בתי-ספר, אנשי קונגרס ומאות אלפי מכתבי קוראים בעיתונים השונים קראו להדיחו מ"היכל התהילה" של הכדורסל.

האמירה האומללה בעידן שבו גבתה מחלת האיידס קורבנות רבים הייתה בלתי נסלחת אצל רבים. הביקורת החמורה והנוקבת ביותר נאמרה על ידי שחקן הטניס האגדי ארתור אש, שהיה אהוד ביותר על ידי שחורים ולבנים כאחד. אש, שחשף אל מול האומה את מלחמתו באיידס לאחר שנדבק בנגיף בעקבות מנות דם שקיבל בניתוח לב, התבטא בחריפות: "הספר גרם למבוכה גזעית. אמריקאים שחורים מכחישים כבר עשרות שנים שאנחנו פרימיטיבים מיניים מלידה, תכונה ששייכו לנו עוד מימי העבדות. השחור הזה, בוגר מכללה ודמות בינלאומית מוערצת, מחזק את הסטראוטיפ שאנחנו, השחורים, מנסים כבר דורות לשנות. הצהרתו מחזירה אותנו אחורה עשרות שנים".

התגובה של צ'מברליין הייתה עלובה. בעצם הוא עוד הוסיף שמן למדורה: "כל מה שניסיתי לומר הוא שאני אוהב נשים. אני לא רואה את עשיית האהבה הזאת כ'כיבוש'. רציתי רק להאיר את העובדה שמספר הנשים שעוברות דרך חדרי המלון של כוכבי הספורט הוא עצום. בוודאי יש כאלה הסבורים שאיני בררן וכל אשה שמסכימה לבלות לילה במיטתי היא אורחת רצוייה. להפך. אני בררן מאוד. אם האדם הממוצע היה מבלה לילה עם כל אחת מהנשים שהיו אתי, הוא היה מציע לכל אחת נישואין על המקום; עד כדי כך מהממות היו. ובקשר לרווקותי, מה שיש לי לומר זה, שמעניין כמה גברים עם ההזדמנויות והאפשרויות שהיו לי היו מתחתנים. זה מה שיש לי לומ,ר וכולם יודעים שמעולם לא חששתי לומר את מה שאני חושב באמת".

פרשת "20 אלף הנשים" המשיכה ללוות את צ'מברליין עד ל-12 באוקטובר 1999: למרות שנחשב לאדם בריא ואף השתתף במירוצי מרתון עד גיל מבוגר, הוא מת במפתיע מדום לב כשהוא בן 63 בלבד.

רק אז חזרו הכל להיזכר בימיו הגדולים על הפרקט.