1966 – השנה שהיתה

* האמריקאי ג'ים ראיין קובע שיא עולמי חדש בריצת מייל בזמן של 3:51.3 דקות.

* אנגליה גוברת על גרמניה בגמר אליפות העולם בכדורגל בשער הנחשב מפוקפק עד היום הזה.

* טקסס אל-פסו (ווסטרן יוניברסיטי) גוברת עם חמישיית שחורים על קנטקי הלבנה 65-72 באחת מהפתעות הכדורסל הגדולות ביותר.

* הסוס "אמברויד" מנצח את "בלמונט סטייקס" ומונע בזאת מ"קוויי קינג" את תואר הטריפל-קראון, אחרי שניצח ב"קנטקי דרבי" וב"פריקנס".

* אמיל גריפית' גובר ב-15 סיבובים על דיק טייגר והוא אלוף העולם במשקל קל, באחד מהקרבות האכזריים ביותר.

*בטי פלמינג מנצחת באליפות ארה"ב בהחלקה על קרח בהופעה מושלמת הנחשבת לטובה ביותר עד היום.
בירייה או ברעל

ניו-יורק

1966

ארבעה סיפורים: סיפור ראשון

 לו אלסינדור שיחק בשבת במשחק הפתיחה הראשון שלו באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לסU.C.L.A , וכבר כל המומחים אומרים שבתוך שנה, לכל היותר שנתיים, הוא יעלה ביכולתו על בוגרי מכללות העבר כווילט צ'מברליין וביל ראסל.

הוא השחקן המדובר והמתוקשר ביותר זה שנים שבא למכללות. התחזיות מנבאות שגם כשיגיע  ל-NBA הוא יהיה אחד הגדולים אי-פעם. הוא כל כך מיוחד, מדהים ואינו ניתן לעצירה, שאחד ממנחי הספורט בתוכנית NOT ONLY SPORT של תחנת הרדיו W.O.W, המשודרת מחוף אל חוף, צלצל לכמה מאמני כדורסל בכירים והפתיע אותם בשאלה פשוטה: "תאר דרך אחת או שתיים שבהן היית מדריך את קבוצתך איך לעצור את לו אלסינדור?"

ג'ף שמידט, עוזר המאמן של סן-חוזה יוניברסיטי, ניסה לספק תשובה באמצעות הסבר של דיאגרמות מלאות חיצים, נקודות ומלבנים. כשנשאל אם הוא עצמו מבין את הדיאגרמות, השיב שמידט שהוא לא בדיוק מבין אותן, אבל הוא י-ו-ד-ע שרק בדרך זו אפשר לעצור את אלסינדור.

כשמאמן בולינג-גרין יוניברסיטי, מלווין ג'רלד, נשאל אותה שאלה, הוא ביקש מהמאזינים עצמם לצייר דיאגרמות לעצירת אלסינדור. כעבור שעה ביקש ממאזיניו לקורען לחתיכות בדיוק כמו שהוא עושה, ובמקום זה לכתוב על חתיכת נייר: "אינו ניתן לעצירה!"

ג'ון אגלי, מאמנה של פנסילבניה סטייט יוניברסיטי, השיב: "דרך א': שני שומרים מלפנים ושני שומרים מאחור. דרך ב': שני שומרים מאחור ושני שומרים מלפנים".

אלברט שיניק, מאמן אקסווייר יוניברסיטי, בחר את התשובה הבאה: "יש שתי דרכים: לא להופיע למשחקי החוץ נגד אלסינדור. ב': לא להופיע למשחקי הבית".

התשובות הללו אמנם משעשעות ביותר, אך אין ספק שאת התשובה הקולעת ביותר נתן אייב למון, מאמנה האגדי של אוקלהומה סטייט יוניברסיטי: "יש שתי דרכים. דרך א': ירייה. דרך ב': רעל".

ימים יגידו אם אלסינדור באמת יתפתח לפרויקט שכמעט אי אפשר לעוצרו.

סיפור שני

זמן רב עוד לפני ששוחק הוגדר המשחק הזה כ"משחק השלישי בחשיבותו בהיסטוריה של הפוטבול". הצהרה חופפת פחות או יותר ל"זהו הפלאפל השלישי בטיבו בישראל". מובן שאיש מהמומחים לא טורח לספר אילו משחקים היו חשובים יותר מהמשחק הזה, אך ההצהרה שזה הולך להיות המשחק השלישי בחשיבותו נשמעת טוב, מעניינת ומפוצצת יותר מהצהרה כגון "המשחק החשוב בהיסטוריה". יהיו אשר יהיו ההצהרות, משחק הפוטבול בין האוניברסיטה של נוטרדאם ובין מישיגן סטייט יוניברסיטי אכן היה ענק.

אלופת המכללות בפוטבול נקבעת בשיטה מיוחדת שבה צוות של מומחים – עיתונאים ומאמנים – בוחרים איש-איש בנפרד את עשר הקבוצות הטובות לדעתם ביבשת. הניקוד פשוט בתכלית: כל מומחה חייב לבחור עשר קבוצות ולתת להן נקודות מסולם של 1 עד 10. עשר נקודות למקום הראשון, נקודה אחת למקום העשירי. הקבוצה שתלקט את המספר הרב ביותר של הנקודות בסיכום תוצאות כלל המומחים היא זו שתהיה האלופה.

זו  בעצם הדרך היחידה לקבוע את האלופה עקב מספרן העצום של קבוצות הפוטבול במכללות והיעדר האפשרות לנהל משחקי ליגה או כל טורניר אחר, כי אין פוטבול ככדורסל: בפוטבול קבוצה זקוקה למינימום שבוע שלם של מנוחה, הכנות, טיפול בפציעות וכו'.

במשך החודש האחרון היו העיתונים מלאים רק בדבר אחד: מישיגן סטייט – נוטרדאם. שתי הקבוצות הגיעו למשחק ב"איסט לנסינג", ביתה של מישיגן סטייט, במאזן מושלם: למישיגן סטייט תשעה ניצחונות ללא הפסד או תיקו, ולנוטרדאם שמונה ניצחונות ללא הפסד או תיקו. למישיגן סטייט היה זה המשחק האחרון לעונה, בעוד שלנוטרדאם נותר משחק אחד. הן היחידות הבלתי מנוצחות במכללות, ומכאן ברור שזהו משחק על כל הקופה.

ביום שישי שלפני המשחק שכרו סטודנטים ממישיגן סטייט מטוסים קלים. הם טסו מעל הקמפוס של נוטרדאם – כמה מאות מיילים מאיסט לנסינג – וזרקו אלפי פיסות נייר עם לוגו מישיגן סטייט עליהן נכתב בפשטות:KICK ASS  (הכו בישבנם). פעולת הגומלין לא איחרה לבוא: בליל שבת התגנבו סטודנטים שבאו למשחק מנוטרדאם אל הקמפוס של מישיגן סטייט וצבעו כמה עמודים ליד האיצטדיון, בכלל זה חלק מהחומה החיצונית של האיצטדיון שבו ישחקו מחר, בצבע זהב – צבעה של נוטרדאם. ביום המשחק קיבלו כל בנות מישיגן סטייט – כ-15 אלף בלונדיניות, ברונטיות ושחורות – כפתורים קטנים, אותם הן תלו בכל מקום על בגדיהן. על הכפתורים נכתב באותיות ירוקות, צבעה של מישגן סטייט: "קיק אס".

גם שני המאמנים תרמו למתח בין שתי הקבוצות. דפי דורטי, מאמנה של מישיגן סטייט, נחשב לאחד מטובי המאמנים במכללות ול"מוטיבייטור" לא קטן. בין השאר התפרסם כהוגה האמרה האלמותית: "הניצחון הוא אולי לא הדבר החשוב ביותר בחיים, אבל אני לא מכיר דבר חשוב יותר". הפעם פנה דורטי לשחקניו באחד האימונים שלפני המשחק ואמר: "השבוע נלמד כמה דברים את החוצפנים מנוטרדאם".

איירה פרסיגיאן הארמני, מאמנה של נוטרדאם, ומי שאחראי לאמרה מפורסמת אחרת ("פוטבול אינו משחק המשקף את החיים; פוטבול הוא החיים עצמם") החזיר לקולגה ממישיגן במשפט מחץ משלו: "באנו הנה לעשות רק דבר אחד – להכות בישבנו של האויב". גם הוא נחשב לאחד המאמנים הטובים שמחצית ליגת NFL מחזרת אחריו ומתחננת לשירותיו.

המשחק עמד בכל הציפיות ואף יותר. כשהתפזר העשן הראה לוח התוצאות 10:10. בהיעדר אלופה ברורה, תיבחר האלופה בדרך השנואה על כולם: העיתונאים והמאמנים יצטרכו לשבת ולהחליט מי, אחרי הכל, היא המכללה שמשחקת את הפוטבול הטוב ביותר בשנת 1966.

נוטרדאם ניצחה במשחקה האחרון וסיימה את עונתה בלתי מנוצחת במאזן זהה לזה של מישיגן סטייט. שני הגופים הבוחרים –  AP ו-UPI – הכתירו את השתיים בתואר אלופת המכללות לשנת 1966. דעת הקהל בארה"ב הקימה קול צעקה וטענה שדבר כזה לא ייתכן. שתי אלופות בעונה אחת? זה כמו שני נשיאים באותו בית לבן. דעת הקהל בראשות התקשורת יצאה למסע לקביעת משחק פלייאוף אחד ויחיד בין השתיים שיקבע את זהותה של האלופה, אך ה-NCAA סירבה  בתוקף לאשר משחק נוסף.

 (הסירוב עדיין תקף כיום, 2006).

סיפור שלישי

משחק הפוטבול בין ממפיס סטייט יוניברסיטי לסינסינטי יוניברסיטי התקיים במקביל למשחק הגדול. חזו בו כ-30 אלף צופים, שמיד בסיומו מיהרו לביתם כדי לצפות בשידור הטלוויזיה המאוחר של המשחק בין נוטרדאם למישיגן סטייט. לפני המשחק ביקשו כמה מאות צופים ממנהל האיצטדיון שלא לשדר במערכת הכריזה את תוצאות המשחק במישיגן מאחר שהם מעוניינים לצפות בשידור המאוחר בלי לדעת את תוצאות המשחק מראש. מנגד, מאות צופים אחרים נכחו במגרש בגופם, אך לבם היה במישיגן והם דווקא התעקשו לדעת מה קורה במגרש האחר.

בודי וולס, מנהל האיצטדיון, מצא פתרון יצירתי: בכל עת שהיה "טאצ'דאון" או בעיטת שדה מוצלחת בין הקורות באיסט לנסינג, איצטדיונה של מישיגן סטייט, הוא הודיע ברשת הרמקולים: "כל אלה שאינם רוצים לדעת את התוצאה במשחק בין נוטרדאם למישיגן סטייט – נא לסובב את הראש". התוצאה הוארה על לוח התוצאות והוסרה כעבור שניות אחדות.

אלה שרצו לדעת מה קורה במישיגן – ידעו את כל הפרטים. אלה שביקשו להגיע הביתה ולצפות בשידור החוזר, ללא ידיעת התוצאה, היו מאושרים.

זוהי אמריקה וזהו עולם הספורט שלה.

סיפור רביעי: השחקן 'החם' ביותר בנבא

ישבתי עם שחקני נבחרת ישראל בכדורסל, שהגיעה לארה"ב למסע משחקים נגד קבוצות "אול-סטאר" של "קאונטרי קלאב" יהודיים ושורת משחקים נגד מכללות קטנות מאזור ניו-יורק. חזינו כיצד פילדלפיה 76' רוצחת את סן פרנסיסקו ווריירס למרות משחק מצוין של ריק בארי.

תוך כדי המשחק התחלנו להתווכח מיהו היום השחקן ה"חם" ביותר ב-NBA. ההסכמה הייתה פה-אחד: ריק בארי, שחקנה הצעיר של סן פרנסיסקו, המוביל עתה את הליגה בממוצע קליעות של 39.9 נקודות למשחק, הוא ללא ספק השם החם בליגה.

הוא מזכיר את ג'ון הבליצ'ק בתנועות הגוף, את אוסקר רוברטסון בפיקחותו ואת ג'רי ווסט ביכולת הקליעה שלו. השבוע נשאל מאמנו ביל שרמן, השחקן הגדול לשעבר של בוסטון סלטיקס, מיהו כיום הקלע הטוב בליגה.

"ריק בארי", השיב.

ומיהו הקלע השני בטיבו?

"ריק בארי, ביד שמאל", ענה שרמן.

ומיהו הקלע השלישי?

"ריק בארי, בקליעת שתי ידיים מלמטה".

**********

ריק בארי הוא השחקן היחיד אי-פעם שהוביל את ה-NCAA ואת ה-NBA בממוצע קליעות. הוא נחשב לאחד הקלעים הטובים בהיסטוריה של המשחק, הוא אחד מ'-50 הגדולים  וחבר ב"היכל התהילה".

בארי שיחק בכל משחקי האול-סטאר של הליגה הראשונה שבה שיחק, ה-ABA, ואחר כך בכל משחקי האול סטאר של ה-NBA. בסך הכל חמישה משחקי אול-סטאר ב-ABA ו-12 משחקים ב-NBA .

הוא השיג שתי אליפויות: ב-1969 ב-ABA, ומאוחר יותר ב-1975 ב-NBA עם הווריירס. בשתי האליפויות הוא היה השחקן המצטיין (M.V.P). שמו מתנוסס עד היום כמעט בכל קטגוריה סטטיסטית של שיאי התקפה. זריקת העונשין שלו, מלמטה למעלה בשתי ידיים, שרשמה אחוזי דיוק מעל 90 אחוזים במשך כל הקריירה שלו, הפכה לאחת מתעודות הזהות הראשיות שלו.

ריק בארי הוא מספר אחד בעוד פרמטר אחד – במספר הילדים ששלח ל-NBA: בנו המבוגר ג'ון שיחק בדטרויט; ברנט בסיאטל ובסן-אנטוניו (אתה אף זכה באליפות, ועדיין משחק בה), והבן השלישי, דרו, שיחק באטלנטה. גם הבן רביעי, סקוטר, הוא כדורסלן מעולה: שיחק ארבע שנים בחמישייה הראשונה של אוניברסיטת קנזס ובשנים האחרונות שיחק באירופה.