10 המופלאים

1962

הערה: עד כמה שידוע לי הייתה זו הפעם הראשונה שכיניתי את הקיץ "עונת המלפפונים". התחיל אז ויכוח מי היה הראשון להשתמש במונח/ניבון הזה 'עונת המלפפונים' לתאור תקופה 'משעממת'. זה הגיע עד הכנסת קנאים מכל הסוגים טענו אז שזה היה כבר כתוב בשפות לועזיות. מישהו כתב שאיזה מחזאי הונגרי השתמש במונח הזה בשנות ה-1600…

שיהיה!

במאמרי ל"חדשות הספורט" התנצלתי כבר בתחילה: "אבקש את סליחת הקוראים על שכתיבתי עוסקת שוב בכדורסל, אך מאחר שהעונה היא עונת מלפפונים באתלטיקה קלה, שחייה וטניס, הרי שהכדורסל נשאר הענף היחיד המעניין את הקורא הישראלי". זה עתה חלף חג ההודיה, וכבכל עונה החלו מכונות הסטטיסטיקה לקבל סיכומי שליש הכוללים נתונים אישיים על מספר הנקודות, אסיסטים, תפיסת כדורים חוזרים מהקרש, איבודי כדור, עבירות וכו'. ובכן, שחור על גבי לבן, ללא טענות או מענות, ללא ערעורים או פקפוקים, התקבל הדרוג הבא שהתפרסם בעיתון '"פליין-דילר", שהוא מעין "הארץ" של קליבלנד:

1. וילט צ'מברליין (פילדלפיה ווריירס)

2. ביל ראסל (סלטיקס)

3. בוב פטיט (סנט לואיס הוקס)

4. טום היינסון (סלטיקס)

5. אוסקאר רוברטסון (סינסינטי רויאלס)

6. ג'רי ווסט (לוס אנג'לס לייקרס)

7. דולף שייס (סירקיוז נאשיונלס)

8. ווילי נאולוס (ניקס)

9. ג'ין שואו (דטרויט פיסטונס)

10. בוב קוזי (סלטיקס) ואלג'ין ביילור (לייקרס).

הבחירה של מכונות חישוב אמינה רק כמו האמינות של יוצרה. יש לניקוד תוקף סטטיסטי (VALIDITY) רק אם מקדמי המשתנים תקפים ונאמנים למציאות. לכן, חסרון הניקוד הוא שכל נוסחה תלוייה בפילוסופיית המשחק של יוצרה: האם הוא "איש התקפה"? במקרה הזה, מקדמי הנקודות והאסיסטים יהיו גבוהים. אם הוא "איש הגנה'" הוא יגזים בגובה המקדמים של גניבות כדור, ריבאונדים הגנתיים וכו'. הכל עניין של טעם. אלא שלמכונות החישוב אין נשמה ולב. הן מחשבות את הנתונים הניתנים להן.

מלבד זאת, כמעט בכל נוסחה לקביעת הטובים ביותר, המספר הסופי מוכפל במקדם שהוא הרקורד של הקבוצה. לכן, שחקנים כביל ראסל נמצאים במיקום גבוה למרות סטטיסטיקה אישית שאינה גבוהה במיוחד.

אז זהו. יוצאים לדרך, עם מילים אחדות שלי על כל אחד מהעשירייה:

הראשון, וילט צ'מברליין בן ה-25, 2.17 מטרים גובהו, מוביל עתה עם ממוצע קליעות המתקרב ל-50, וזאת עובדה שהמוח מסרב לקבל. הוא ענק בלתי ניתן לעצירה בהתקפה וקוטף כדורים נפלא בהגנה.

ביל ראסל, שנבחר שני, מבוגר בשנתיים ונמוך בשמונה ס"מ מצ'מברליין, עושה רק דבר אחד בסלטיקס מלבד ההגנה הטובה בנמצא וקטיפת כדורים חוזרים: אוסף אליפויות: בכל דו-קרב נגד צ'מברליין הוא יוצא מנצח. רבים וטובים מעדיפים אותו על וילט "דה סטילט". אותי מפליא במקצת מיקומו השני מאחר שאין לזכותו סטטיסטיקה עדיפה בהתקפה והוא אינו מגיע מספיק פעמים אל קו העונשין. אך הריבאונדים, חטיפות הכדור והרקורד של הסלטיקס הספיקו למקום השני.

במקום השלישי בוב פטיט. ראיתיו רק פעם אחת. שחקן גבוה (2.03) וחזק כשור. אחד הוותיקים בליגה, אך כזה שלא נס ליחו. מה יש בו בבוב פטיט? קשה למצוא בו משהו מיוחד, כי הוא טוב בכל: קולע מקרוב ומרחוק, בימין ובשמאל. ידו בכל ויד כל בו. מעורב בכל אירוע שעל הפרקט, לטוב או לרע. רגע אחד הוא פיבוט בהתקפה, ופתאום הוא משחק כרכז. הוא צועק על שחקנים ושופטים, הוא גם מוביל את הליגה בעבירות טכניות. אבל הכל סולחים לו כי הוא עושה את הכל בשובבות ובחיוך על שפתיו. הוא ילד השעשועים של הליגה הקולע 31.7 למשחק.

את המקום הרביעי כובש, בהפתעה, טום היינסון. "אק-אק", מכנים אותו כולם ואיש אינו יודע מדוע. בעונתו השישית בליגה הוא היה למוביל המפציצים של הסלטיקס עם 23.6 למשחק, ושני רק לראסל בקטיפת כדורים למרות קומתו הנמוכה יחסית (1.98). הוא נושא 100 ק"ג על גוף מרובע התופס שטח גדול באזור הצבע. הוא השחקן האהוב ביותר על הקהל המטורף של הסלטיקס. מובן שגם הוא נהנה ממקדם הניצחונות הגבוה של הסלטיקס, בדיוק כמו ביל ראסל.

החמישי הוא אוסקאר "ביג-O" רוברטסון. לדעתי, הוא השחקן המגוון ביותר בליגה. הוא יודע הכל ועושה הכל. תמיד חשבתי שהוא ענק עד שראיתיו: אז הופיע מין"'ננס" בגובה 1.94 מטרים המסוגל לטרוף את הסלים עם גדולי הענקים, לקלוע כמעט כמו ג'רי ווסט ולהוביל את קבוצתו כמעט כמו בוב קוזי. הצעיר הזה – רק בן 23 – העפיל צפונה מעירו אינדיאנפוליס שבה כיכב בתיכון, אחר-כך באוניברסיטת סינסינטי (שם זכה בכל תואר אפשרי חוץ מאליפות מכללות), ופתאום, בלי כל הודעה מוקדמת, היה לאחד השחקנים הטובים והמוערכים ביותר גם בין המקצוענים. הוא לא מסוגל לבצע את הדברים העל-אנושיים שעושה בוב קוזי, אך הוא גם לא פרימדונה כמו קוזי המכדרר כגאון ועושה דברים מעולם אחר, ושנייה מאוחר יותר מבצע שטות שאפילו שחקן תיכון בקרית-טבעון היה בוש ונכלם לעשות. הוא משקיע הכל בשביל קבוצתו, משחק את כל 48 הדקות וקולע 30.5 למשחק.

במקום השישי הציבה מכונת החישוב את ג'רי ווסט. גובהו רק 1.91 מטרים, אך הוא היה אז הקלעי הטוב בליגה. בינתיים הממוצע שלו הוא רק 24.3, אך חכו עונה או שתיים והוא יקלע גם 35-30 נקודות למשחק. הכניסה שלו היא בלתי ניתנת לעצירה, ומסירותיו – מהסרטים. לכן לוס-אנג'לס, ובמיוחד הוליווד, אוהבת אותו כל כך. גם אני מעריץ את משחקו, ואני גר במזרח ארה"ב! בשבילנו בניו-יורק המערב הוא חתיכת ארץ בלתי נודעת, מאוכלסת על ידי אינדיאנים, קאובואים ושחקני קולנוע. הכדורסל שם – לדעת כל "מזרחי" המכבד את עצמו – נמצא שתי שנות אור מאחורינו. אבל במקרה של ווסט, לא המיקום קובע אלא היכולת. וחוץ מיכולת הקליעה, סגנון זריקתו הוא המושלם ביותר. לווסט יש – ביו-מכנית ואסתטית – את הג'אמפ (הניתור) הטוב בתבל. רד אורבך אמר פעם שאם אלוהים היה חייב לזרוק "ג'אמפ שוט" ברקיע, הוא היה מעתיקה מג'רי ווסט.

השביעי הוא היהודי הגבוה (2.05) דולף שייס, הפיבוט של סירקיוז, ורק מכיוון שהוא משחק אי-שם בערבות אפ-סטייט ניו-יורק, הוא מין תולעת בלתי ידועה כאן. אך ה"בלתי ידוע" הזה קולע 23.7 למשחק עם 12.8 כדורים חוזרים. הוא עושה הכל בפשטות וללא כל חן, אך מכונות החישוב כאן לא נותנות נקודות על יופי ואינן גורעות נקודות בגלל כדורסל פשוט ללא כל ראווה. שוחחתי עם שייס בחדר ההלבשה של הניקס והוא סיפר לי שיום אחד ירצה לשחק במכביה. "תכתוב, תכתוב שיום אחד אגיע לתל-אביב".

השמיני הוא השחור של הניקס, ווילי נאולוס. לדעתי, אפילו ריצ'י גוארין מקבוצתו עולה עליו, אך מי אני שאדבר? הוא התחיל את העונה נפלא, אך יכולתו ירדה פלאים לאחרונה. משחקו נראה עצל, אך חבריו למשחק טוענים שזו לא עצלנות – זו יעילות, שגורמת לו להיראות עצל. הוא בן 27, גובהו 1.95, וממוצע קליעתו עומד כרגע על 19.4.

תשיעי הוא ג'ין שואו מדטרויט, שעדיין לא ראיתיו בפעולה. אז הבה ניתן לנתונים לדבר: בן 30, גובהו 1.87, ועד שהגיע ג'וני גרין לליגה, הוא נחשב לבעל הניתור הטוב מכולם. הוא קולע 22.6 נקודות למשחק, ולמרות רזונו הוא נושא את גופו הצנום לשחקים ולעתים אפילו גונב כדורים חוזרים מראסל וצ'מברליין.

במקום העשירי צועדים יחדיו אלג'ין ביילור ובוב קוזי. ביילור הוא אחד מהשחקנים הנהדרים בליגה. מיקומו העשירי נגרם לאחר כמה שבועות שבהם שיחק גרוע בעקבות בעיות וסכסוכים עם הצבא האמריקאי המבקש לגייסו. מדוע לקחת כוכב מהNBA- ולגייסו בימי שלום אלה? מה קרה? האם האדומים פרצו למנהטן? ביילור יודע ועושה הכל: קולע בימין ושמאל, נכנס מימין ומשמאל. הוא קוטף כדורים, וקולע מקרוב, ממרחק בינוני ומרחוק. ממוצע קליעותיו (34.8) ושיא קליעותיו (71 נקודות) מאפשרים להבין באיזה שחקן אדיר מדובר. ביילור נחשב לדאנקיסט הגדול אי-פעם. הוא מעופף אופטימלי עם יכולת שהייה שאין כמוה בליגה. הוא מספר 4 (פאואר-פורוורד) המסוגל לשחק כל תפקיד בקבוצה.

ועכשיו מגיעים לשחקן הגאון מכולם – בוב קוזי. הוא נמוך (1.83) ואפילו טיפונת שמנמן, אך הוא קוסם, ממש קוסם עם הכדור. הוא מסוגל להפנט את השחקנים על המגרש והקהל ביציעים, אבל הוא גם מסוגל להטריף את בני קבוצתו בשגיאות שאפילו בתיכון אסור לבצע. למרות זאת, קוזי ניחן בחוש בלתי ניתן להסבר לאן, מתי ואיך יישלח הכדור. הוא משחיל מסירות דרך חור הסיכה. הוא גאון כדורסל המשחק לעתים במין רשלנות שכנראה מותרת רק לגאונים. קוזי בן ה-34, בעונתו ה-12 בליגה, עומד לפרוש, אך אני מאמין שהוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה.

***

בשנותי הראשונות ב-NBA פיתחתי מין תחביב עיתונאי, לדרג שחקנים על פי טיבם ועל פי נוסחאות שונות. כשלימדתי סטטיסטיקה באדלפי יוניברסיטי, נתתי לסטודנטים שלי לתואר המאסטר עבודה סמינריונית שהייתה ניסיון לפתח את הנוסחה הסטטיסטית הבהירה ביותר. אני עצמי הרכבתי כמה נוסחאות בשיטת "דוליטל". לנו, בשנות ה-80 וה-90 כבר היו מחשבים שללא קושי קבעו מקדמים מדויקים על פי תוכנה הנקראית FACTOR ANALYSIS. הבאנו בחשבון נתונים סטטיסטיים שמרכיבי הנוסחאות ב-1962 לא הביאו בחשבון כגון אחוזי הניצחון של הקבוצה, חוזק היריב, הסטטיסטיקה האישית במשחקי ניצחון ובמשחקי הפסד, הסטטיסטיקה במשחקי בית וחוץ וכו'. המאמר הזה עוסק בעשרת השחקנים עם מספר הנקודות הרב ביותר לפי שיטה שהשתמשו בה ב-1962. הנוסחה הנחשבת למעולה ביותר כיום היא PC – "פוינט קריאייטד". המעוניין יכול למוצאה בספר POINT CREATED או באינטרנט.

דאנק שלישי – 1963