מחזור המשחקים הראשון של המונדיאל הסתיים, וזה זמן טוב להתחיל להסתכל על נבחרות מפתיעות, מאכזבות ועל הפייבוריטיות – לצד מבט על מספר שחקנים פחות מוכרים שהפתיעו לטובה במחזור המשחקים הראשון.

לפני שנתחיל, אני רק אגיד שכמובן שלא צפיתי בכל המשחקים, ולכן לא אוכל להתייחס לכל נבחרת. אז אם יש נבחרת שלא הזכרתי כאן (לדוגמה ארצות הברית), זה כנראה בגלל שלא צפיתי במשחק שלה ולכן לא יכולתי להסיק מסקנות.

נבחרות שמפתיעות לטובה:

דרום קוריאה (ניצחון 1-2 על צ'כיה): הציפיות מדרום קוריאה לפני הטורניר היו חלוקות, אבל במשחק הזה נגד צ'כיה ראינו שמדובר בנבחרת מצוינת. לי קנג-אין היה השחקן המרכזי, תיפקד בתור מנהל המשחק העיקרי ועשה זאת בהצטיינות. הוא יצר מצבים באמצעות כדורים ארוכים, כדורי עומק ויכולת כדרור מצוינת, ולצ'כים לא הייתה תשובה עבורו. הקשר הוואנג אין-בום גם כן היה מרכזי מאוד בהנעת הכדור ועשה זאת מצוין. הוא ביצע תנועות עומק מצוינות, כמו שראינו בשער הראשון שהגיע מכדור עומק של קנג-אין לתנועה של אין-בום. בקיצור, דרום קוריאה הרשימה אותי מאוד. היא שלטה בכדור, השתמשה בצורה נכונה בשחקנים הכישרוניים שלה, ובאה עם תוכנית משחק ברורה ומוצלחת. לולא כמה החמצות גדולות של סון, דרום קוריאה הייתה כובשת אפילו יותר.

מרוקו (תיקו 1-1 עם ברזיל): מבחינה הגנתית מרוקו היה טובה מאוד במשחק הזה. היא באה מוכנה לתוכנית המשחק של ברזיל ושיבשה אותה לחלוטין, מה שגרם לאיבודים הרבים של ברזיל במחצית הראשונה, שאחד מהם גם הוביל לשער הנפלא של סאייברי. אבל ברגע שהכדור היה אצלה והיא הייתה צריכה לייצר מצבים, לא התרשמתי במיוחד ממרוקו. התוצאה עדיין מצוינת, והיכולת ההגנתית הייתה ברמה הגבוהה ביותר, אבל אני לא חושב שמרוקו נתנה הופעה מדהימה והייתה צריכה לנצח. יש למרוקאים עוד נקודות לשיפור לקראת המשך הטורניר.

קורסאו (הפסד 1-7 לגרמניה): קורסאו לא באמת הפתיעה לטובה. אבל עצם העובדה שנבחרת מאי שבכלל אין לו עצמאות וחיים בו אותה כמות תושבים כמו באשקלון הצליחה לכבוש שער נגד גרמניה ולהישאר איתה בתיקו 1-1 למשך 16 דקות היא מדהימה. למרות התבוסה, ההישג של קורסאו הוא לחלוטין היסטורי וצריך להיזכר ככזה.

קייפ ורדה (תיקו 0-0 עם ספרד): אחת ההפתעות הגדולות ביותר שראינו. קייפ ורדה – אי באוקיינוס האטלנטי עם קצת יותר תושבים מתל אביב, המדינה השלישית הכי קטנה אי פעם שמשתתפת במונדיאל מוציאה תיקו מאחת הפייבוריטיות לזכייה. אומנם ספרד רשמה כמה החמצות גדולות והשוער ווזיניה בין ה-40 רשם כמה הצלות גדולות, אבל בכל זאת קייפ ורדה הגנה בצורה מאוד מרשימה. היא הבינה איפה החולשות של ספרד וסגרה לה את השטחים הקריטיים במרכז המגרש. עכשיו יש לה סיכוי אמיתי לעלות לשלב הבא.

מצרים (תיקו 1-1 עם בלגיה): המצרים אומנם לא שיחקו כדורגל גדול עם הכדור, אבל במתפרצות הם היו מסוכנים מאוד. המאמן המצרי חוסם חסן ראה את העונה האחרונה של סלאח בליברפול והבין שזה כבר לא אותו שחקן, אז הוא שם בתפקיד קשר התקפי, שם החלקים במשחק שלו שנחלשו בעונה האחרונה (סיומת מול השער, יכולת אחד-על-אחד) יהיו פחות רלוונטים והיכולות שעדיין נשאר לסלאח ברמה גבוהה (יכולת מסירה, מהירות) כן יבואו לידי ביטוי. השינוי הזה הזכיר קצת את זה של מסי בארגנטינה, שם הוא הפך עם השנים משחקן כנף לקשר התקפי. אז השילוב של סלאח ב-10 יחד עם המהירות של מארמוש ואימעם אשור היו מסוכנים מאוד, ועשו הרבה צרות לבלגים. הגנתית מצרים הייתה לא רעה, אבל מאיזור הדקה ה-60' בלגיה הפכה ךמאוד מסוכנת והשוותה בצדק. מצרים תפגוש את ניו זילנד ואיראן בשני משחקיה הבאים, כך שלשלב הבא היא צפויה להעפיל, אבל גם בנוקקאוט נראה שהיא תוכל לעשות צרות לכל קבוצה.

עיראק (הפסד 1-4 לנורבגיה): כשמסתכלים על התוצאה נראה שאין סיבה להכניס לכאן את עיראק, אבל האמת היא שהתוצאה משקרת לחלוטין. עיראק לחצה גבוה את הנורבגים ולא איפשרה להם בכלל להניע כדור ולייצר מצבים, וגם מבחינה התקפית היא נראתה לא רע בכלל. השער שלה הגיע בסיום התקפה יפה מאוד וגם בסיום המחצית היה לה עוד מצב מצוין. שלושה מארבעת השערים של נורבגיה הגיעו מטעות הגנתית, נייח ושער בתוספת הזמן כשהמשחק היה גמור. כאמור, התוצאה משקרת, ועיראק נתנה הופעה מכובדת מאוד מול נבחרת שרבים בחרו בתור הסוס השחור של הטורניר.

נבחרות מאכזבות:

צ'כיה (הפסד 1-2 לדרום קוריאה): ציינתי את דרום קוריאה לטובה, ובהתאם לכך צ'כיה נכנסת לרשימת המאכזבות. לא הייתה להם תשובה לשליטה של דרום קוריאה במרכז המגרש ולכל שאר הנקודות החיוביות של דרום קוריאה שציינתי מעלה. אבל גם התקפית צ'כיה נראו רע מאוד. הם לא ייצרו כמעט כלום דרך הנעת כדור, והסתמכו פחות או יותר רק על כדורים ארוכים ונייחים. יש לנבחרת הזאת לא מעט כישרון, וחבל שהיא לא מצליחה להשתמש בו כראוי. המשחק של צ'כיה במחזור השלישי נגד מקסיקו יהיה קריטי מאוד עבורם. הפסד שם, והם עלולים למצוא את עצמם בבית כבר בסיום שלב הבתים.

הולנד (תיקו 2-2 עם יפן): הולנד הייתה הבחירה שלי כאחת מאכזבות הטורניר, ואכן היכולת ההתקפית שהם הציגו נגד יפן הייתה נמוכה מאוד. במרכז המגרש, דה יונג נגע המון בכדור אבל נראה מנותק לחלוטין משאר ההתקפה, ובעיקר משני שחקני הקישור האחרים גראבאנברך וריינדרס, שבקושי נגעו בכדור ולא היו מעורבים בכלל במשחק ההתקפה. גם באגפים היו להולנד בעיות. קודי גאקפו נראה כמו קודי גאקפו של העונה האחרונה בליברפול, ודונייל מאלן, שהגיע לטורניר בכושר אדיר, לא היה מעורב במשחק בשום צורה. גם ההתעקשות של קומאן לשמור על קו 4 עם הכדור, כנראה כנגד המתפרצות של יפן, פגעה מאוד ביכולת ההתקפית של הולנד. תצוגה מאכזבת מאוד של ההולנדים במשחק הזה.

יפן (תיקו 2-2 עם הולנד): גם יפן זוכה לביקורת במשחק הזה, כי גם ממנה היו ציפיות לפני הטורניר ובמשחק הזה היא איכזבה מאוד. מלבד המהלך שהוביל לשער הראשון, היא בקושי הצליחה לפרוץ את הבלוק ההולנדי ולהגיע למצבים. היה הייפ גדול סביב יפן כנבחרת התקפית שטובה גם במשחק פתוח וגם במשחק יותר סגור, ועל כך שהמאמן היימה מוריאסו, שמאמן את הנבחרת מאז 2018, בנה שיטה התקפית שתהווה איום על כל נבחרת. הולנד לא נרתעה במיוחד, וקומאן הזיז את דה יונג לעמדה של בלם שלישי כדי ליצור מערך 1-4-5 הגנתי שלגמרי ניטרל את ההתקפה של יפן. בסופו של דבר, היפנים מרוצים מהתוצאה, ולאור העובדה שבבית שלהם נמצאת תוניסיה שכבר פיטרה את המאמן שלה ונראית מפורקת לגמרי, היא כנראה תעבור לשלב הבא. אבל בנוקקאוט היא תצטרך יכולת הרבה יותר טובה ממה שראינו במשחק הזה.

בלגיה (תיקו 1-1 עם מצרים): זאת לא הייתה תצוגה מזעזעת של בלגיה, אבל בכל זאת ראינו שם נורות אזהרה ברורות. ציינתי את היכולת של מצרים בהתקפות מתפרצות, וחלק מזה גם קשור להגנה לקויה של בלגיה. שני הקשרים ההגנתיים אוננה וטילמנס לא סגרו את השטחים כמו שצריך, וגם שחקני קו ההגנה הרבה פעמים לא שמרו בצורה נכונה, ונפלו להטעיות או לתנועות פיתוי של שחקני ההתקפה המצרים. במחצית הראשונה הבלגים נראו רע מאוד גם מבחינה התקפית, כאשר המאמן רודי גארסיה החליף את המיקום של שחקני ההתקפה שלו בערך שלוש פעמים, אבל במחצית השנייה בלגיה נראתה יותר טוב המגן הימני תומא מונייה התחיל לעלות הרבה יותר למעלה והיה מאוד מסוכן במחצית השנייה. בנוסף, הכניסה של לוקאקו, שהביא נוכחות ופיזיות ברחבה על חשבון דה קטלאר, שבבירור לא הרגיש בנוח כחלוץ והרבה פעמים גם ניסה לברוח הצידה כדי לקבל את הכדור, עשתה טוב לבלגיה. לקראת המשחקים הבאים, המאמן רודי גארסה חייב לפתוח עם לוקאקו ולנסות לשמר את הנקודות החיוביות שבלגיה הציגה במחצית השנייה.

נורבגיה (ניצחון 1-4 על עיראק): בהמשך למה שכתבתי בקטע על עיראק. למרות התוצאה, נורבגיה לא נראתה טוב במשחק הזה. הלחץ העיראקי לחלוטין שיתק את הנעת הכדור של נורבגיה. לראייה, הקשר והשחקן היצירתי ביותר של נורבגיה, מרטין אודגארד, נגע בכדור רק 55 בפעמים לעומת ממוצע של 104 פעמים (!) במשחקי המוקדמות של נורבגיה. ההתקפה של נורבגיה שהובילה לשער הראשון הייתה יפה מאוד, והיכולת של הקיצוני השמאלי אנטוניו נוסה הייתה מרשימה. אבל ביחס לציפיות שהוטלו על נורבגיה לפני הטורניר זה ממש לא מספיק, ונצטרך לראות הרבה יותר ממנה במשחקים הבאים נגד צרפת וסנגל.

הפייבוריטיות:

ברזיל (תיקו 1-1 עם מרוקו): בדומה לבלגיה, ברזיל לא שיחקה מזעזע, אבל הדליקה המון נורות אזהרה. במשחקי ההכנה, מה שעבד לברזיל זה להשתמש בפאקטה כמנהל המשחק ולבנות את המשחק דרכו. מרוקו באה מוכנה לזה ומנעה ממנו לקבל את הכדור, אבל ברזיל באה בלי תוכנית ב' והמשיכה בכוח לנסות להעביר את המשחק דרך פאקטה. זה, יחד עם יכולת רעה מאוד של פאקטה עצמו תחת הלחץ. הובילה לאיבודי כדור רבים של ברזיל במחצית הראשונה. אחד מהם גם הוביל לשער, ובמזל ברזיל לא ספגה יותר. במחצית השנייה ברזיל ביצעה שינוי והתחילה ללכת לאחד-על-אחד של ראפיניה, אבל גם זה לא עבד. ברזיל התחילה להיראות כמו ברזיל רק מהדקה ה-60', כשהעלתה את קוניה ולואיז הנריקה על תיאגו ופאקטה. החילוף הזה איפשר לראפיניה לשחק בתור ה-10, מה שהסיר ממנו את האחריות של קבלת כדור לרגל ונתן לו את החופש לנוע לשטחים בניסיון לקבל כדור באיזורים מסוכנים, וזה עבד לא רע בכלל. יחד עם היכולת של קוניה לרדת נמוך ולקבל כדור, מה שנתן לברזיל עוד שחקן שיכול לנהל את המשחק. בסופו של דבר, לברזיל תמיד תהיה את היכולת האישית של שחקניה לנצח משחקים, כמו שראינו בגול של ויניסיוס שהיה פשוט גול נהדר של יכולת אישית. ברזיל נראתה יותר טוב מהדקה ה-60', אבל הבעיות ההגנתיות מ-60 הדקות הראשונות נותרו בלתי פתורות. בעיקר עמדת המגן הימני, שכרגע נראית כמו חור רציני שיהיה קשה מאוד למלא. אני חושב שבסוף ראינו נקודות חיוביות אצל ברזיל, ובמשחקים הבאים קוניה חייב לפתוח כחלוץ, וראפיניה חייב לפתוח ב-10.

ספרד (תיקו 0-0 עם קייפ ורדה): ספרד זוכה כרגע לזיכוי קל מחמת הספק, מכיוון שלאמין יאמאל וניקו וויליאמס לא פתחו ועלו רק בדקה ה-71' וה-87' בהתאמה. כשיאמאל עלה, ראינו ספרד אחרת, הרבה יותר מסוכנת עם איום הרבה יותר גדול ממשחק האגפים. בלי להוריד מקייפ ורדה, אני כן חושב שספרד לא שיחקה כל כך גרוע גם לפני שיאמאל עלה, במיוחד בהתחשב בזה שהיא בנתה על ריווח מפראן טורס ומארק קוקורייה, שחקנים שלא מתאימים לתפקיד הזה בשום צורה. הבעיה העיקרית של ספרד הייתה הסיומת מול השער, כשפראן טורס ומיקל אויארזאבל רשמו מספר החמצות מסמרות שיער, וזה יהיה משהו שספרד תהיה חייבת לשפר במשחקים הבאים. כרגע עדיין לא הייתי נכנס לפאניקה, אבל אם לא נראה יכולת טובה יותר נגד ערב הסעודית ואורגוואי זה כבר יהיה יותר מדאיג. 

צרפת (ניצחון 1-3 על סנגל): הפייבוריטית לזכייה נראתה כמו הפייבוריטית לזכייה במשחק הזה. ההבדל העיקרי לדעתי בין צרפת לבין ברזיל הוא שגם בדקות שבהן צרפת התקשתה, מבחינה הגנתית היא עדיין הייתה מצוינת. הלחץ של צרפת היה מעולה לכל אורך המשחק, וגם כשסנגל כן הגיעה לאיזורים מעט מסוכנים סאליבה ואופמקאנו עשו עבודה מצוינת בלמנוע פחות או יותר כל סכנה. במחצית הראשונה צרפת ביצעה המון תזוזות וחילופי מקומות, אבל זה לא ממש הרתיע את סנגל, ששמרה על בלוק הגנתי סולידי. אמבפה היה מאוד סטטי ולא עשה מספיק תנועות, וקונדה שדחף גבוה באגף היה חלש מאוד. במחצית השנייה צרפת נראתה כמו צרפת שאנחנו מכירים ומצפים לראות. זה התחיל מהמיקום של מייקל אוליסה, שבמחצית הראשונה החליף מקומות הרבה פעמים וירד נמוך לכל מיני איזורים שפחות נוחים עבורו. במחצית השנייה, הוא היה בעמדות הרבה יותר התקפיות באופן קבוע. בהתחלה זה בא לידי ביטוי בכך שלאחר חטיפות של צרפת ואיבודים של סנגל אוליסה היה בעמדה מצוינת לקבל את הכדור ולייצר מצבים. כך קרה כשהוא סידר לאמבפה כמה מצבים גדולים אבל אמבפה לא הצליח לכבוש בהתחלה, עד שעוד פס נהדר של אוליסה בין ארבעה שחקנים מצא את התנועה של אמבפה שכבש. לאחר מכן הגיע עוד שער נהדר של צרפת במתפרצת לאחר איבוד של סנגל עם כדור עומק נפלא של אדריאן ראביו וסיומת מצוינת של בראדלי בארקולה, ובתוספת הזמן אמבפה חתם את המשחק עם שער נהדר שהפך אותו למלך השערים של צרפת בכל הזמנים.

ארגנטינה (ניצחון 0-3 על אלג'יריה): על מסי אני ארחיב יותר בקטע נפרד, אבל גם בלי קשר אליו ארגנטינה נראתה טוב מאוד. משחק המסירות הקצרות של ארגנטינה היה נפלא, אפקטיבי והניב מצבים, שערים ונקודות. אומנם בבירור היו חסרים לארגנטינה שחקני אגף, אבל סקאלוני בחר לשחק עם חמישה שחקנים שטובים עם הכדור במרכז המגרש, ולכן צריך היה להקריב איזור אחר. גם בלי הכדור ארגנטינה יחסית הרשימה. היא כמובן לא לחצה גבוה כי מסי לא יכול ללחוץ, אבל הבלוק 2-4-4 שלה היה אפקטיבי, ולאורך רוב המשחק מנע מאלג'יריה לייצר מצבים מאוד מסוכנים. לאלג'יראים כן היו כמה מצבים טובים דרך הכישרון של איברהים מאזה ופארס צ'איבי. הם גם כבשו שער שנפסל על נבדל של סנטימטרים שלא באמת השפיע על המהלך. במשחק הזה היכולת של ארגנטינה כקבוצה, יחד עם היכולת האישית של מסי ובצירוף העובדה שהם חסרו שחקנים חשובים כמו ניקולאס טגליאפיקו וחוליאן אלבארז, יכולה לגרום להרבה אופטימיות בקרב הארגנטינאים.

פורטוגל (תיקו 1-1 עם קונגו): כנראה הנבחרת המאכזבת ביותר עד כה. בניגוד לספרד שיכולה לספק תירוצים, ובניגוד לברזיל שכן הציגה כדורגל טוב לפחות חלק מהזמן, פורטוגל נראתה רע מאוד לכל אורך המשחק. במחצית הראשונה אפשר היה לטעון שהשער המהיר הוריד מהם את הצורך לנסות לתקוף, אבל גם במחצית השנייה פורטוגל עדיין נראו לא טוב בכלל. השימוש של המאמן מרטינז בברונו פרננדש באיזורים יותר צדדיים ואחוריים הזכיר את הימים שלו תחת אמורים במנצ'סטר יונייטד, ולמרות שהוא כן מצא פעמיים את נונו מנדש בכדורי עומק טובים, היה ברור שפורטוגל מפסידה את הכישרון שלו כשהיא משתמשת בו באיזורים האלו. במחצית השנייה פורטוגל הגיעה לשניים-שלושה מצבים מסוכנים דרך התקפות טובות באגף ימין, והכניסה של קונססאו בבירור עשתה טוב לפורטוגל, אבל זה עדיין היה מעט מאוד ביחס לציפיות מנבחרת כזאת. מלבד השימוש הלקוי בברונו, גם רונאלדו היה חלש, לא עשה מספיק תנועות והתקשה לגבור על המגנים של קונגו מבחינה פיזית. שתי הבעיטות שלו הגיעו מזווית קשה לאחר שנסגר טוב ע"י שחקני ההגנה של קונגו. גם השחקן באגף שמאל, בהתחלה נטו ולאחר מכן לאאו, היה חלש מאוד ושניהם לא השלימו כדרור אחד במשחק ויצרו רק שני מצבים ביניהם. האמת היא שפורטוגל צריכה להגיד תודה שהיא לא הפסידה את המשחק הזה – קונגו הגיעה הרבה פעמים לאיזורים המסוכנים אבל בעטה מרחוק יותר מדי מהר במקום לחפש את המצב הטוב יותר בתוך הרחבה.

אנגליה (ניצחון 2-4 על קרואטיה): לאורך חלקים רבים מהמשחק, בעיקר במחצית הראשונה, לא התרשמתי במיוחד מאנגליה, אבל במחצית השנייה הם היו מצוינים, כמובן ניצחו בצדק ונתנו הופעה מרשימה. מה שאנגליה עשתה מצוין מהשנייה הראשונה ועד האחרונה זה הלחץ, מה שלא מפתיע במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בהרבה שחקני פרמייר ליג שרגילים ללחץ גבוה ואינטנסיבי כל המשחק. בנוסף, המשחק התקיים באצטדיון דאלאס הממוזג. כמה זה משפיע? אני אתן לכם לקבוע. לדעתי אנגליה תוכל ללחוץ ככה בכל משחק, אבל רק הזמן יגיד. במחצית הראשונה אנגליה התקשתה מאוד בהנעת הכדור כנגד הלחץ הקרואטי שהיה מצוין גם הוא, והשער הראשון של קרואטיה הגיע מאיבוד של אנגליה במרכז המגרש. מנגד, שני השערים האנגלים הגיעו בפנדל לאחר עבירה מטופשת של מודריץ' ומקרן. במחצית הראשונה אנגליה לחצה מצוין אבל התקשתה מאוד בהנעת הכדור. המחצית השנייה כבר הייתה סיפור אחר, קודם כל הלחץ המצוין של האנגלים המשיך והניב שני מצבים מצוינים לרייס ובלינגהאם. אבל גם בהנעת הכדור אנגליה נראתה יותר טוב, כאשר מספר פעמים הקשר האחורי הימני (אנדרסון ולאחר מכן ג'יימס) קיבל את הכדור מהמגן הימני ומיד שלח כדור עומק מסוכן לשטח באגף. אפשר לראות את המהלך הזה בשער השלישי והרביעי, וגם בוריאיציה מסוימת במצב המצוין של ספנס. בקיצור, אני התרשמתי מאוד מהלחץ האנגלי וגם מהנעת הכדור במחצית השנייה. סה"כ אנגליה בהחלט נתנה הופעה שתואמת את הציפיות ומציבה אותה כאחת הקבוצות הטובות ביותר במחזור הראשון.

שחקנים מעניינים:

לי קנג-אין (קיצוני ימני/קשר התקפי, פריז סן ז'רמן, 25, דרום קוריאה נגד צ'כיה): לי הוא לא בדיוק שחקן לא מוכר, אבל הוא מקבל מעט קרדיט בפריז וההופעה הזאת בהחלט צפויה להעלות את המניות שלו בעיני קבוצות גדולות אחרות באירופה. לי היה נפלא, וייצר המון מצבים גם דרך כדורי עומק מצוינים וגם דרך יכולת הכדרור הנהדרת שלו. הוא השלים חמישה כדרורים ויצר שלושה מצבים (הכי הרבה במשחק בשתי הקטגוריות). הכישרון שלו היה ברור לכל צופה, ונראה שהגיע הזמן שיתחיל לקבל יותר דקות גם ברמת הקבוצות.

הוואנג אין-בום (קשר, פיינורד, 29, דרום קוריאה נגד צ'כיה): מה שבלט בעיניי לגבי הוואנג היה היכולת שלו להיות דומיננטי עם הכדור ובלעדיו. עם הכדור הוא ניהל את המשחק של דרום קוריאה מאחור, מסר את המסירות המדויקות קדימה ומיעט לבצע טעויות. הוא השלים 73 מסירות ב-90% דיוק. בלי הכדור, הוא ביצע תנועות מסוכנות מאוד אל הרחבה של הצ'כים וכך הוא גם כבש את השער הנהדר שלו ובישל את שער הניצחון עם כדור רוחב נפלא. כבר מספר שנים שהוואנג מסתובב בקבוצות דרג שלישי-רביעי באירופה. בהתחלה באולימפיאקוס, בהמשך בכוכב האדום וכיום בפיינורד. אולי הטורניר הזה יהווה את הקרקע לקפיצת המדרגה בקריירה שלו.

איוב בועדי (קשר הגנתי, ליל, 18, מרוקו נגד ברזיל): בועדי נחשב לכישרון גדול גם לפני הטורניר, אבל התצוגה הזאת שמה אותו באופן רשמי על המפה. בועדי היה מספר 1 על המגרש. מבחינה הגנתית הוא ניטרל לחלוטין את פאקטה בחלק השני של המחצית הראשונה, שבר קווי מסירה וחטף כדורים. הוא בלט ביכולת שלו לשמור על הכדור מהיריב עם הגוף, וכמעט אף פעם לא נתן מסירה לא מדויקת (השלים 60 מסירות באחוז דיוק של 91%). הילד הזה הולך להיות כוכב.

בילאל אל קאנוס (קיצוני שמאלי, שטוטגרט, 22, מרוקו נגד ברזיל): מבחינה התקפית אל קאנוס הרשים באמצעות יכולת הכדרור שלו: הוא השלים 2/2 דריבלים, יצר שני מצבים ולמגנים של ברזיל (בהתחלה רוג'ר איבאנייז ולאחר מכן דנילו) לא הייתה תשובה עבורו. אבל מה שבאמת הרשים אותי במשחק של אל קאנוס הייתה היכולת ההגנתית שלו. ב-30 הדקות הראשונות הוא ניטרל לחלוטין את לוקאס פאקטה והיה הגורם המרכזי לאיבודים הרבים של ברזיל בדקות האלו. שחקן עם יכולות גבוהות גם מבחינה התקפית וגם מבחינה הגנתית יכול לעניין מאוד קבוצות גדולות באירופה, במיוחד בפרמייר ליג.

אימעם אשור (קשר התקפי, אל אהלי SC, מצרים נגד בלגיה, 28): אשור הרשים עוד באליפות אפריקה, כאשר בניצחון 2-3 ברבע הגמר על חוף השנהב הוא הצטיין עם שני בישולים נפלאים. הקריירה של אשור מחוץ למצרים מסתכמת בחצי שנה בקבוצה הדנית מיוטילנד שם שיחק שבעה משחקים. במשחק הזה אשור היה נפלא, הוא כמובן כבש שער נהדר בבעיטה מדויקת לפינה מחוץ לרחבה אבל גם היה מסוכן מאוד בהתקפות המתפרצות של מצרים, והציג שילוב מרשים של מהירות ויכולת מסירה.

איברהים מאזה, פארס צ'איבי ואמיר אל-אמארי (אלג'יריה, אלג'יריה, עיראק): אף אחד מהם לא הרשים במיוחד ביחס לשחקנים האחרים ברשימה, אבל הם כן ביצעו כמה מהלכים יפים והציגו יכולות כדרור ומסירה מרשימות. שווה לשים עליהם עין לקראת המשחקים הבאים של הנבחרות שלהם.

ליונל מסי (קשר התקפי, אינטר מיאמי, 39, ארגנטינה נגד אלג'יריה): הייתי חייב להכניס לכאן קטע על מסי, שעם השלושער הנפלא שלו השתווה למירוסלב קלוזה בפסגת הכובשים בהיסטוריית המונדיאל. מסי נתן הופעה אדירה שהזכירה את ימיו הגדולים ביותר. בגיל 39 אולי אין לו כוח ברגליים, אבל המוח שלו והיכולות עם הכדור לא נעלמו. אפשר לכתוב פוסט שלם רק על ההופעה הזאת של מסי, ומכיוון שהפוסט הזה כבר מספיק ארוך אני לא אעשה זאת. אז רק אגיד שזה פשוט תענוג וזכות גדולה לראות את השחקן הגדול בהיסטוריה מבצע קסמים עם הכדור לנגד עינינו שוב ושוב. אם הוא ימשיך לשחק ככה, אל תתפלאו לראות שוב את ארגנטינה שלו בשלבים המאוחרים ביותר של המונדיאל.