מסעדת "גן העדן הקטן של צ'מברליין הגדול".

הארלם, ניו-יורק, 1961

כשהגיע מתיכון אוברלוק שבפילדלפיה למכללת קנזס, כבר היו לו שני כינויים מוכרים: וילט "דה סטילט" (קביים) ו"הדיפר הגדול" (הפגזה מלמעלה למטה). כשחתם בפילדלפיה ווריירס מליגת ה-NBA כבר קראו הכל וילט. לא היה צריך להוסיף דבר. בדיוק כמו שמספיק לומר "אייק" וכולם יודעים שמדברים על הנשיא אייזנהאור.

הוא היה נער עקשן, אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן ודעתן אובססיבי. בעיר הגזענית לורנס שבקנזס – שבה בחר לשחק כדורסל מכללות – כל שחור היה "ניגר" נחות. וילט צ'מברליין היה זקוק לכל תא אינטליגנציה, לכל גרגיר מאישיותו המיוחדת ולכל מילימטר מה-2.17 מטרים שלו כדי להגיע  שם לרמת סופרסטאר. יתר על כן, הפיכתו לכוכב-על עוד בימי קנזס, כשכל צעד שלו נתון למעקב תמידי של המדיה, שינתה לעד לא רק את חוקת הכדורסל, אלא במידת מה את המעמד ואת היחס לשחורים בכל רחבי ארה"ב.

לזכותו של צ'מברליין ייאמר שהוא היה טיפוס שלא ברח מבעיות ובחר תמיד לתקוף אותן פנים אל פנים. יום אחד, בדרכו לאוניברסיטה, הוא עצר במסעדה על אם הדרך ללורנס. הבעלים סירבו לאפשר לו להיכנס. הסיפור הופיע בכל העיתונים. עיתונאי המזרח צבאו על המסעדה וביקשו להשיג פרטים ומידע חדש על הסיפור. המסעדה נסגרה לחודשיים. מאז נהג וילט להיכנס לכל מסעדה בלורנס הגזענית ולשבת בה עד שזכה לקבל שירות. כל בעל מסעדה ידע שסירוב לצ'מברליין יגרור סערה תקשורתית וציבורית, וראו זה פלא: כל מסעדות לורנס, ומיד אחר כך קנזס-סיטי, פתחו פתאום את שעריהן לפני שחורים. כה אפיינית לצ'מברליין היא שורה מספרו "כמו כל מיליונר שחור אחר הגר בשכנות אליך'" המהללת את עצמו: "אני חיסלתי במו ידי את האפליה הגלויה בקנזס-סיטי". צנוע הוא בהחלט לא היה, אך הדברים אינם רחוקים מהאמת.

בימים ההם היה יכול שחקן מכללה לשחק בקבוצה הראשונה רק בשנת ה"סופומור" (שנה שנייה) שלו, ולכן את העונה הראשונה בילה וילט בקבוצת ה"פרשמן" הצעירה יותר, כשבמשחקים הוא עושה על המגרש כרצונו. מאוחר יותר עבר לקבוצה הראשונה ושם נתקל בהגנה שפותחה במיוחד נגדו: שחקן אחד הנשמר על-ידי שלושה, ואפילו ארבעה שחקנים, הנתלים עליו ולא מאפשרים לו לזרוק לסל. לסגנון ההגנה החדשני קראו "גאנג גארדינג" (הגנה כנופייתית) וצ'מברליין הסתדר גם אתו היטב למרות שסיים כל משחק חבול ופצוע. כמעט בכוחות עצמו הביא את קנזס עד לגמר פיינל-פור המכללות, ואז החליט שהספיק לו: נמאס לו לסיים כל משחק שרוט ופגוע ונמאס לו לעשות 30-20 טיולים לקו העונשין בכל משחק. כעבור שלוש שנים נטש את ליגת המכללות, אולם נאלץ לחכות שנה שלמה עד שהתאפשר לו לשחק ב-NBA בגלל החוק אז, שלא אפשר לשחקן להצטרף לשורות הליגה עד שבני כיתתו סיימו את לימודיהם (ארבע שנים מאז התיכון), וכדי להעביר את הזמן בילה שנה בשורות ה"הארלם גלובטרוטרס".

השנה שבילה בהארלם גלובטרוטרס

הוא נודע בחוש ההומור המפותח שלו ומעולם לא התבייש להשתמש בו. בתום כל משחק, האזור העמוס ביותר והמבדח ביותר בחדר ההלבשה היה המקום שבו ישב וילט הענק. שם תמיד יכולת לשמוע צחוקים, התבדחויות ואמרות כנף שעשו את דרכן היישר אל הכותרות הראשיות של העיתונים. חדר ההלבשה של הניקס היה המקום שבו שוחחנו בראשונה. הצלחתי להגיע אליו בזכות תמונת ראשו שהתנוססה על גיליון "חדשות הספורט" שאחזתי בידי. היה זה העיתונאי רד סמית' מה"טיימס" שביקש ממני את העיתון כדי להראותו לווילט. כעבור דקה קרא לי סמית': "וילט רוצה לשאול אותך משהו". ניגשתי אליו. הענק המזיע, הגבוה ממני בחצי מטר לפחות, לחץ את ידי. הוא הצביע על העיתון ושאל: "מה כתוב כאן?" אזרתי אומץ ובמקום תשובה התחכמתי: "מה אתה חושב שכתוב כאן?" הוא ענה: "כתוב כאן שאני הכוכב הראשי בסרט 'המאהב הגדול'". כל העיתונאים שהאזינו מסביב צחקו. לפני שעזב את חדר ההלבשה מסר לי וילט כרטיס ביקור ואמר: "צלצל בהזדמנות".

כעבור יומיים התקשרתי אליו. הוא הזמין אותי לצהריים במסעדה-מועדון הלילה שלו ברחוב 125  והשדרה השביעית בהארלם, מקום הנקרא "גן העדן הקטן של צ'מברליין הגדול". בימים ההם הייתה ה-NBA ליגה שפיגרה שנות אור אחרי ליגות הבייסבול, הפוטבול ואפילו ההוקי-קרח, והייתה לי תמיד תחושה ששחקני הכדורסל "מחפשים" ריאיונות. שלושים שנה אחרי ואיזה הבדל! כיום, בשביל לראיין כוכב אתה חייב לעבור פרוצדורה ורק אז אתה מקבל הודעה בסגנון: "סורי. קרל מלון מצטער להודיע שהראיון מבוטל עקב…"

גם שם במסעדה, לאוזני כל הקרוני'ס שלו, הודיע וילט: "תסתכלו! כתוב כאן שאני 'המאהב הגדול' של הקולנוע". כשהראיתי לו שלושה חודשים מאוחר יותר אותה התמונה כשמתחתיה נכתב, 'צ'מברליין קלע 100 נק'!' הוא אמר לכל העיתונאים בחדר ההלבשה: "תראו. כתוב פה שווילט הוא שייח סעודי גדול ובהרמונו שוכנות  100 נשים".

התמונה שפרסמתי בחדשות הספורט לפני 66 שנה!

הוא הורה לי להזמין כל מה שבא לי ואמר שבתוך דקות אחדות יתפנה ויצטרף אלי. היה זה הריאיון הראשון הרציני שלי ב"אחד-על-אחד" (להבדיל מריאיונות קצרים בחדר ההלבשה) ובאתי מוכן עם מחברת, עיפרון, שאלות מוכנות מראש וכמובן התרגשות רבה. ברגע שהתיישב מולי עם חיוכו החם והלבבי נעלמו הפרפרים מהבטן והייתי מוכן לריאיון האישי הראשון שלי ככתב ספורט. הוא דיבר ואני כתבתי כל מילה. וילט הבחין בקושי כתיבתי (כתבתי באנגלית כדי שיוכל להציץ ולראות מה בדיוק אני כותב) ואז הציע: "למה שלא סתם נשוחח ותכתוב אחר כך?" וכך היה.

היה זה הזמן המתאים ביותר לראיין אותו. הוא היה אז בשיא כושרו. בארבעת המשחקים האחרונים הוא קלע 78, 62, 73 ו-68. ביום שריאיינתי אותו הוא כבר אחז בשיאים רבים, שהחשובים ביניהם היו ממוצע של 49.3 נקודות למשחק וממוצע ריבאונדים של 27.1.

הוא הזמין כוס קפה. גם אני. כשהקפה הוגש והוא אחז בכוס, הוא החזיק אותה בשתי אצבעות כאילו הייתה כוסית קפה טורקי. סיפרתי לו שכתבתי עליו ב"חדשות הספורט" כמעט כל שבוע ושהוא היה לדמות ספורטיבית גדולה מהחיים בישראל. הוא חייך ואומר, "גו אהד, שוט!" והתחלתי בשאלה הראשונה.

"מה ההרגשה לקלוע 78 נקודות? איך עושים דבר כזה?"

חיוך רחב. פה ענק. שיניים צחות כשלג. קול באס עמוק. דיבור אטי ומחושב.

"וול, לפני המשחק לא הייתה לי הרגשה טובה. מין קלקול קיבה שהפך לבעיה של  ממש כשראיתי את אלג'ין ביילור (שהחזיק קודם לכן  בשיא הקליעות – 71 נקודות, מ.ל). אלג'ין הוא אחד הקשים ביותר לשמירה, וכשהוא משחק אתה חייב להתרכז בשמירה ולא בהתקפה. לא חלמתי אפילו על 50 נקודות. חשבתי רק איך נעשה את המלאכה ללא טום גולה הפצוע. המשחק היה חם וחריף. לא הרגשתי שאני צובר נקודות. חוץ מהבטן, הכתף הכאיבה לי ואלג'ין עשה לי צרות צרורות מתחת לסל. כחמש דקות לפני סיום המשחק, צועק לעברי פתאום המאמן פרנק מגווייר שאני עומד לשבור את שיא הקליעות. לוס אנג'לס ברחה מאתנו ולא היה סיכוי להדביק אותה ולנצח. ואז, בפעם הראשונה בכל הקריירה שלי –  אני חייב להודות – חשבתי רק על הנקודות ולא על טובת הקבוצה. כששברתי את השיא נשמעו צרחות באולם. אלג'ין רץ לעברי וחיבק אותי. ידעתי שעשיתי זאת. זה כל הסיפור".

"מה אתה מתכוון לעשות בעניין זריקות העונשין החלשות שלך (ממוצע קריירה ב-NBA – 51 אחוזים)?"

"פעם הייתי זורק ביד אחת, כמו כולם, אך זווית הזריקה שלי היא כה שטוחה, כך שהדבר אינו פשוט. כשהזווית שטוחה, חישוק הסל נעשה 'קטן'. הסבירו לי שאני חייב להגדיל את זווית הזריקה. חברי ג'ק טוויימן, שמשחק בסינסינטי רויאלס, הציע לי לנסות לקלוע בשתי ידיים מלמטה. ניסיתי לעבור לזריקה הזאת ושלוש שנים הייתי מבולבל לחלוטין. פעם אחת הייתי זורק בשתי ידיים, וכשהכדור לא נכנס הייתי זורק את הפאול הבא ביד אחת. לפעמים, כשקלעתי חמש מ-20 מהקו והדם עלה לי לראש, הייתי קופץ מקו הפאול ועושה דאנקים, עד שהליגה אסרה על צורת זריקה כזאת, כי לפני כן לא היה כל איסור לעבור את הקו בניתור. טוב שהכל נגמר. הזריקה בשתי ידיים הפכה לזריקה הקבועה שלי מקו העונשין, ואני די מסופק עם ה-60 אחוזים שלי מהקו".

"יש אמת במה שאני קורא בעיתונים, שאתה עומד על כך שהמאמן ישתף אותך בכל 48 דקות המשחק?"

-"זאת השטות הגדולה ביותר ששמעתי. אין שחקן מקצועני בליגה שרוצה בזה. אנחנו חייבים לנוח כדי להיות במיטבנו. אבל מה אפשר לעשות? אנחנו במאבק אדיר נגד הסלטיקס ושניים מהכוכבים שלנו לא משחקים. אחד מהם הוא טום גולה, שהיריבה לא יכולה להזניח עם שליחת שניים-שלושה שחקנים לשמור עלי. היא חייבת לשמור גם עליו או שהוא יקלע את ה-78… הוא מסוגל, תאמין לי. הוא חסר מאוד. גם פול אריזין, שפעם היה הקלע הטוב בליגה, התבגר ואינו במיטבו. עכשיו, 15-10 דקות זה המקסימום בשבילו ואנחנו זקוקים ליותר דקות ממנו כי הילדים מהמכללה עדיין לא קלטו מה זה NBA. זאת לא יהירות לומר שהקבוצה חייבת שאהיה על הפרקט 48 דקות. חוץ מזה, כשאני יושב 10 דקות קשה לי להיכנס חזרה למשחק. נראה שגוף בגובה 2.17 עם משקל של 120 ק"ג זקוק לזמן רב יותר לחימום המנוע".

ועכשיו אני מעז להזכיר את השם של יריבו הגדול מכולם, ביל ראסל מהסלטיקס. "וילט, קראתי בבוסטון גלוב שראסל טוען שהוא מצא את הדרך לשמור עליך. כשאתה קרוב לסל הוא נעמד לפניך; מחצי מרחק הוא שומר מצדך ובאזור הפאול – הוא מאחוריך. האם זאת הדרך לגבור או לפחות להקשות עליך?"

חיוך רחב מתפשט על פניו.

-"ביל ואני ידידים קרובים. בקיץ אנחנו מתכננים לדוג יחד. כשהקבוצה משחקת בבוסטון הוא מזמין אותי לדינר, ובפילדלפיה הוא אורחי. אבל על הפרקט הוא היריב הקשה ביותר שלי. בלילות שלפני המשחקים נגד בוסטון אני לא מסוגל להירדם. כל מה שיש לי בראש זה איך לשמור על ביל ואיך להתחמק מהשמירה שלו. כשאני סוף סוף חוטף תנומה, אני רואה את המספר 6 (מספר הגופייה של ראסל, מ.ל) מתעופף מולי. אין ספק שנגד ביל קשה לי יותר מאשר כל שחקן אחר. אבל.. .השבוע הוא שמר לפני, מאחורי, ומצדדי, ועדיין קלעתי 68 נקודות…"

"אומרים שאתה 'הילד הרע' של הכדורסל. למה הכוונה?"

"תראה, כולם אוהבים את דוד ושונאים את גוליית. פה קבור הכלב. מי שלא מבין חושב שאנחנו מביאים את ה-2.17 מטרים שלנו לאולם ומתחילים לפוצץ סלים. אנחנו עובדים קשה כמו כל אחד אחר, ואולי אפילו יותר בגלל המשא שאנחנו נושאים. אנחנו משקיעים אנרגיה לפחות כמו כל אחד אחר. ניסית פעם להרים גוף של 120 ק"ג עם גובה 2.17 מטרים לריבאונד? האם מישהו מסוגל להבין מה זה בשבילנו לרוץ למעלה ולמטה על הפרקט? אני אחד השחקנים השקטים בקבוצה. יש כאלה שאמרו לי שמגיעה לי משכורת כפולה ממה שמשלמים לי. האם באתי בטענות? האם עשיתי שביתה? לא. אני אחכה עד שהחוזה ייגמר ואז אלחם על החוזה שלי כמו שעושה כל אחד אחר".

סוף הריאיון מתקרב ואני שואל את השאלה האולטימטיבית:

"תוכל להרכיב לי את חמישיית ה-NBA הטובה מכולן?"

-"אני בדרך כלל מסרב לדרישה כזאת כי זו משימה שאין עליה תשובה. למה הכוונה? לחמישייה שהייתי מעדיף לשחק אתה? לחמישייה שהייתה מנצחת כל חמישייה אחרת? או החמישייה הכישרונית ביותר? או. קיי. אנסה לעשות זאת בשביל הקוראים בישראל. או.קיי… לטס סי… ביל ראסל… בוב פטיט. אלג'ין ביילור… ריצ'י גוארין ואני".

"ומה עם אוסקר רוברטסון וג'רי ווסט?"

"יו סי? רק לפני דקה אמרתי לך שאין אפשרות להרכיב את החמישייה הטובה ביותר. זה עניין של טעם והעדפה. הסיבה שהעדפתי את גוארין היא שהוא 'פיור שוטר' אפילו יותר מווסט, והוא ותיק עם ניסיון. אני משוכנע שבתוך עונה-שתיים, אוסקר 'ביג O' רוברטסון וג'רי ווסט יהיו בכל חמישייה של הליגה".

"אתה נחשב לשחקן הטוב בעולם עם המשכורת הגבוהה ביותר. נדמה שהשגת כבר הכל, אז איזה אתגר נשאר? מה דוחף אותך עכשיו?"

"יש הרבה שעדיין לא השגתי, וכמה דברים שכבר לא אוכל להשיג: לא לקחתי אליפות מכללות, לא זכיתי במדליית זהב באולימפיאדה, לא זכיתי באליפות העולם, ועדיין גם לא באליפות הNBA-. כמה הייתי רוצה לשחק עם ג'רי ווסט, אוסקאר "ביג-O" רוברטסון, ביל ראסל ואלג'ין ביילור נגד הרוסים. שמעתי שיש להם ענק בגובה 2.22 בשם יאן קרומיניץ'. יהיה מעניין לשחק נגדו".

"ראיתי את קרומיניץ' בישראל. היית קולע 100 נגדו".

חיוך רחב: "זה בדיוק מה שאני רוצה: לקלוע 100 לסל הרוסי".

"אתה יודע שדבר כזה לא יקרה. הוא חובבן ואתה שחקן מקצועי ו-100 נקודות נגד האדומים זה חלום שלא יתגשם".

"אם כך, אז אין לי ברירה ואני חייב להסתפק בחלום צנוע יותר: לקלוע ביום מן הימים 100 נקודות נגד סירקיוז, סינסינטי או הניקס. ואז, אז אולי אחליט לפרוש".

**********

הריאיון הזה פורסם ב"חדשות הספורט" בשלהי 1961. לשנינו לא היה מושג שחלומו של צ'מברליין  יתגשם בתוך כמה חודשים.