אני, יושב ראשון מימין, עדיין עם השם מנחם רוזנברג, עם אלופת הארץ בנערים – מכבי בת-גלים. באותו זמן גם שחיתי עבור מכבי חיפה, שיחקתי כדורמים עבור מכבי חיפה נערים, ושיחקתי כדורגל עבור הפועל חיפה ילדים.

ישנם אנשים,ולא משנה גילם, שמשום מה ספורט הוא בשבילם נדבך חשוב, אם לא מרכזי, בחייהם. אני אחד מהם. את הסיבות לכך אפשר לנסות למצוא ולהבין באנליזה יכולוגית, אבל ה"למה" אף פעם לא עניין אותי. מה שעניין אותי כבר מגיל 9, למשל, היה מספר שחקני מכבי לעומת מספר שחקני הפועל בנבחרת הכדורגל, ובמיוחד שחקני מכבי חיפה, והאם תנשמת, גדול שחייני ארץ ישראל של אז, ישבור את השיא הארצי בשחיית 100 חתירה בבריכה של אדון מרגוליס בבת-גלים (100 מטרים מביתי, ליד הקזינו, זו שכל יום שישי עזרתי לסייד), שיא שעמד אז על 1:03 דק', באליפות ארץ ישראל. וואלה, רק בגלל שמו היה מגיע לו לשבור את הדקה. נחמתי היתה, שלפחות היה זה בן כיתתי בבת-גלים, עוזי בק, שעשה זאת (59.8 שנ').

כבר בהיותי בן שבע שחיתי תחת עינו החדה של איזייה, מאמן מכבי חיפה, שלא הניח לי עד שבגיל תשע זכיתי, שנה לפני מלחמת העצמאות, באליפות הילדים ב-50 מטרים חזה בשחייה בין שני מצופים גדולים בכנרת. שנה-שנתיים אחרי כן הייתי ישן עם מקל ההוקי שלי במיטתי. כשהייתי בן 12 ארגנו אני וחברי המבוגרים מעט ממני משחק הוקי נגד מכבי רחובות. רק אנחנו. בלי מבוגרים, בלי הורים. איך הגענו לשם ואיך חזרנו, איני זוכר. בכל מקום שגרתי בו שיחקתי בכל משחקי הספורט שיכולתי: שחייה, כדורמים והוקי בבת-גלים; כדורגל בילדים של מכבי חיפה, כדורסל בקרית טבעון וכדורגל בהפועל גבעות-זייד (קבוצה מצוינת של ארגנטינאים, שהתפזרו בארץ לפני שהיה לנו צ'אנס להראות מי אנחנו בליגות הישראליות). היה זה סמורגסבורג (??????גיל) של עיסוקי ספורט, שעם השנים הפך לסמורגסבורג של כיסוי עיתונאי בכל מיני וסוגי הספורט. חייתי ונשמתי ספורט כל ימי חיי.

בכיתה י' הצטרפתי למחנה עבודה של "השומר הצעיר" בקיבוץ הראל, אז אחד הקיבוצים השמאלניים יותר בישראל (הכל בגלל אסתר אשכנזי!). תארו לכם בן "המכבי הצעיר" במקום כזה! זה היה בקיץ 1952, זמן האולימפיאדה בהלסינקי. בכל בוקר היו תולים את עיתון "על המשמר" בחדר האוכל וחצי קיבוץ בראשות בני אמדורסקי – שנים אחר כך כוכב "הדודאים" – היה מתווכח אתי וצוחק עלי, אז אוהד מכבי וקפיטליסט צעיר כמו כל הבת-גלימים, איך מעז אני לחשוב שהאמריקאים ידפקו בסופו של דבר את האדומים מבריה"מ כששישה ימים מסיום התחרויות הסובייטים מובילים ב-112 נקודות. בתקופה ההיא פרסמו העיתונים ניקוד שהתבסס על 7 נקודות למדליית זהב, 5 לכסף, 4 לארד, 3 למקום רביעי וכו'. בכל בוקר מיהרנו לקרוא את "על המשמר" הננעץ על לוח המודעות בחדר האוכל, עם ניקוד הקומוניסטים נגד הקפיטליסטים באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון.

"נו, מנחם, הגיע הזמן לחשוב בהיגיון…" אפילו אמרו לי ש"האולימפיאדה הזאת מראה את עליונות הסוציאליזם על הקפיטליזם…", ובמשך שלושה שבועות תמימים – "נו, מנחם, אתה עדיין מאמין שהיאנקים ינצחו?"

כן, אני מאמין, אמרתי לעצמי והתפללתי שהאמריקאים ינצחו. בני, ושאר הקיבוצניקים בראשות אחד ושמו שייקה, שהיה אחראי על שיבוצנו בעבודה (ואתו הייתה לי התערבות: "האדומים מנצחים – אני עובד בשבת; היאנקים מנצחים – הוא נותן לי יום חופש נוסף"), לא ידעו שהסובייטים מובילים כי אז קיימו את תחרויות השחייה והאתלטיקה הקלה בשבוע האחרון של המשחקים, כשהאדומים אוספים את נקודותיהם בהתעמלות, התאבקות, הרמת משקולות ושאר המקצועות שבהם הצטיינו בשבוע הראשון של התחרויות. אבל האם יצליחו האמריקאים להתגבר על הגירעון הגדול? ידעתי שהאמריקאים יפרצו בסוף קדימה, אבל האם הפריצה תספיק?

כל הלילה האחרון לתחרויות לא ישנתי. לאור הנר באוהל מחנה העבודה חישבתי וכלכלתי אפשרויות וסיכויים. איני זוכר עוד מאין אספתי את כל המידע בישראל של אז, אך העובדה היא שבהיותי בן 15 יכולתי לדקלם בעלפה כל שחיין או רץ אמריקאי בכל התחרויות שנשארו, כולל זמנו או זמנה. מסקנתי הייתה שהאמריקאים ינצחו ביתרון של בערך 10 נקודות, אך שמרתי אותה לעצמי. ביום התחרויות האחרון הפכו האמריקאים את ה-535-512 לחובתם לניצחון 545-551, אבל הדבר לא נודע לאיש עד שבשש בבוקר רצנו כולנו לחדר האוכל לקרוא את "על המשמר", שפתאום החביא את התוצאה הסופית של סיכום האולימפיאדה אי-שם בעמוד 6. אני שומע את אמדורסקי ממלמל, "אסון. אסון ממש!" ואני, "מנחם הקטן" כמו שקראו לי אז, מנסה להסתיר את חיוכי. שייקה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לא ראיתיו שבוע שלם.

הגעתי לארה"ב ב-1961 עם אשתי רינה ז"ל כסטודנט צעיר, בוגר וינגייט בן 24. המטרה הייתה לעשות את הדוקטורטים ולחזור ארצה. כמה שבועות אחר הגיענו לניו-יורק קניתי כרטיס כניסה למשחק בין ניו-יורק ניקס לבוסטון סלטיקס ב"גארדן הישן" על השדרה השמינית ורחוב 50. מהרגע הראשון הייתי בשוק. לא חלמתי שיש כדורסל כזה. הרגשתי שאני נמצא במסע לעולם אחר, וכך נוצרה הכותרת למאמרי הראשון, "כדורסל מעולם אחר".

מיד בסיום המשחק, המחשבה הראשונה שצצה במוחי הייתה כיצד אפשר לתאר זאת לחברי בבת-גלים ובקרית-טבעון. מיהרתי לדירתנו ברחוב 77 וברודוויי, הוצאתי גיליון מכתבים צהוב, והחלטתי, בלי שנתבקשתי, לכתוב מאמר על המשחק ולשולחו לעיתון "חדשות הספורט" בתל אביב. יותר מכל היה זה בעצם מכתב לחברי. אשתי רינה שאלה מה לעזאזל אני עושה. אמרתי לה. "תכתוב", אמרה, "גוד לאק".

בעלי העיתון אז, חלוצי עיתונות הספורט בישראל – נחמיה בן אברהם, אלכסנדר אלכסנדרוני, יזהר ברנר, ישראל פז, יהודה גבאי ויחיאל ארזי – לא ידעו מי אני, ואני לא הכרתי אותם. עד היום איני יודע מהיכן אזרתי עוז לכתוב מאמר ספורט לעיתון שאיש מאנשיו לא הכירני.

בקלחת הלימודים והעבודה (שוטף כלים במסעדות ישראליות, נהג מונית, מנקה חלונות בגורדי שחקים, מה לא) שכחתי את כל העניין. אבל כחודש אחר כך – שבועיים דואר אוויר לארץ, ושבועיים חזרה – מגיע מכתב ובו עיתון "חדשות הספורט" מקופל ובתוכו מאמר המתאר כדורסל מליגת ה-NBA המסתורית, שרק מעטים בארץ ידעו עליה, ומתחת, באותיות קידוש לבנה, אני רואה  "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס".

השאר, כמו שאומרים החברים שלי באור-יהודה, זה הסטוריה.

עם העיתון הגיע גם כרטיס עיתונאי, ואתו ניכנסתי בדחילו ורחימו למשרדי ה-NBA, ואחר כך למשרדי ניו-יורק ניקס, ומיד קיבלתי מושב ביציע העיתונאים. ה-NBA הייתה אז מין ליגה לעניים, ומחלקת התקשורת של הניקס הייתה מאושרת לתת אקרדיטציה (אישור, כתב האמנה) לעוד עיתונאי שמוכן לשים פעמיו לגארדן.

התמזל מזלי, ובמשחקי הראשון כעיתונאי, יעני, ישבתי ליד רודני בראור מ"לונג איילנד פרס", יהודי זקן שרק אחר כך למדתי שהיה בזמנו אחד העיתונאים המוערכים בניו-יורק. מהרגע הראשון לקח אותי תחת חסותו. ממש אימץ אותי, העיתונאי הצעיר מ"יזרעאל". הוא חש בהתלהבותי השופעת ורצוני ללמוד, וכך היה למין מדריך העיתונות שלי, בכלל זה שיעורי בית: לקרוא את גרטלנד רייס ודיימון רניון – גדולי עיתונות הספורט של העבר – ורד סמית', ג'ימי ברסליין ושאר הגדולים בעיתונאי העיר בהווה, אתם שמרתי על קשר 40 שנות כתיבה.

תמיד האמנתי שתפקיד עיתונאי הספורט הוא לא רק לספק מידע וביקורת, אלא גם לבדר. ספורט, בסופו של דבר, הוא בידור, וכתיבת ספורט חייבת להיות מבדרת אף היא. לכן אורו עיני כשקראתי את רד סמית' כותב: "לאוהדי הניקס לא אכפת כל כך שמרמים אותו במחיר הכרטיס. הרמאות בטיב המוצר היא שמקוממת אותם", או ריצ'י סקלין הכותב: "שעמום דוחף נשים לקניות, גברים לסקס ועיתונאי ספורט לבתי משוגעים". קראתי מאמרים עסיסיים ומלאי צבע והומור, לעומת הסגנון היבש שהיה נהוג אז בכתיבת הספורט בישראל, למשל: "שייע גלזר פורץ למופת מצד שמאל, מבצע התעיה מעולה, ובבעיטת שמאל אדירה מ-20 מטר הכדור מפרפר ברשת לקול צהלת 3,500 צופים שהגיעו מכל רחבי הארץ".

השפעתה של עיתונות הספורט האמריקאית הייתה מדבקת, בייחוד לעיתונאי צעיר מתחיל. וכך נוצר סגנון כתיבה שהיה יוצא דופן במקצת בכתיבת הספורט בארץ אז. לא הייתה זו החלטה מודעת לנסות לכתוב אחרת. הכתיבה הייתה תוצאה ישירה מקריאה ללא לאות של כל עיתון שנקלע לידי, ומבילוי של שעות על גבי שעות עם עיתונאים ותיקים, מעשני סיגרים ושותי ויסקי, סרקסטיים וציניים. בעצם החלטתי לכתוב כמו שאני מדבר.

הכתיבה אפשרה לי לטייל בכל רחבי ארה"ב, ואת המתנה הגדולה ביותר שעכבר ספורט כמוני יכול לחלום עליה: אקרדיטציה וכניסה חופשית לכמעט כל מאורע ספורט בארה"ב שחפצתי בו. למזלי, גרתי בעיר גארדן סיטי שבלונג-איילנד, כ-300 מטרים מתחנת הרכבת "לונג איילנד ריילרוד"|. נסיעה של 40 דקות ואני בתחנה האחרונה של הרכבת, שהיא הקומה התחתונה של המדיסון סקוור גארדן. שם חזיתי במשחקי NBA שנכנסו להסטוריה, קרבות אגרוף בלתי נשכחים, משחקי אליפות בהוקי-קרח ושיאי עולם באתלטיקה קלה באולם סגור.

חרשתי את כל ארה"ב לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחרי אליפויות ארה"ב באתלטיקה קלה ושחייה, מירוצי סוסים, סופרבולים (גמר ליגת הפוטבול), וורלד סירייס (גמר ליגת הבייסבול), קרבות אליפות עולם באגרוף, אליפויות גולף וכמובן משחקי אול-סטאר ופלייאוף של ה-NBA. אפילו מונדיאל זכיתי לכסות כשארה"ב אירחה אותו. נשלחתי לשלוש אולימפיאדות. תיאבוני לספורט בא על סיפוקו המלא. מתנת הכתיבה הגדולה ביותר הייתה הזכות להכיר את קסיוס קליי, אחר כך מוחמד עלי. התמזל מזלי ולמדתי באוהיו בשנים 1961-1965, השנים שבהן עלה לגדולה. הכרתי אותו בלואיוויל באחד מביקורי אצל חברי אייבי כרמל, שגר שם, ומצאתי אדם מקסים האוהב להתראיין ולשוחח. הרגשתי אתו חופשי לחלוטין. אותו ניסיון היה לי עם מג'יק ג'ונסון, אחד הספורטאים החביבים יותר והקלים לראיין. שניהם התעניינו ב"הולי-לנד", ושניהם ביקשו שאסביר להם את הבעיה עם הפלסטינים.

הספר הזה הוא מעין סיכום של 40 שנות כתיבת ספורט לעיתוני ישראל, לפחות אחת לשבוע, ובמשך שנים אפילו יום-יום. עשו חשבון בכמה מאמרי ספורט מדובר כאן. בעייתי החריפה ביותר בכתיבת הספר הייתה לא מה להכליל, אלא מה להוציא. מאמר שאהבתי מאוד למשל, על בוב פטיט, גדול ה"פאואר-פורוורדים" של שנות ה-50 וה-60, לא נכנס. אני מרגיש אותה תחושת תסכול של אמא הנאלצת להעדיף בת אחת על השנייה.

כשאני קורא היום את מאמריי הראשונים, הם מלאי צבע ותיאורים מפורטים, ומעט נאיביים. מלאי שמות תואר ועצם. אך אל תשכחו שבשנות ה-60 המוקדמות היה עלי לתאר כל ניתור לשחקים או כל דאנק מהמם. עד להולדת עיתון "חדשות הספורט", כיסו עיתוני ישראל את כל הספורט בארץ ובעולם בשני טורים אנכיים, התקשורת הייתה בחיתוליה והטלוויזיה לא הייתה כלל, שלא לדבר על כך שיעברו עוד 15-20 שנה עד שישודר משחק ה-NBA הראשון בישראל. מספיק מסובך היה לתאר כדורסל מה-NBA בלי שהקוראים ראו ולו רק משחק אחד בטלוויזיה, אבל מלאכתי נעשתה קשה הרבה יותר בתיאורי משחקים לא ידועים אז בישראל כבייסבול, פוטבול או הוקי קרח.

במקרה הצורך השתמשתי במונחים באנגלית. ניסיתי להימנע כמה שיותר מאנגלית, אך מקצת המושגים האנגליים הם השפה היחידה שרבים מצעירי ישראל מכירים בכדורסל, ויש מקרים שבהם חסרה מילה עברית מדויקת (למשל HECKLER במאמר על אוהד הבולטס), ויש מקרים שבהם מכירים הישראלים את הכותרת או הכינוי רק בשפה האנגלית (למשל, כינויו של וילקינס HUMAN HIGHLIGHT FILM או AIR JORDAN. כשאפשר היה כתבתי את המושג האנגלי באותיות עבריות, כמו "אפרקאט" באגרוף או "וינדמיל" בדאנק.

מקצת המאמרים עברו עריכה. "חדשות הספורט" הופיע אז פעם בשבוע (לפני שהיה לעיתון יומי), פשוט לא היה מקום לכמה מאמרים גדולים, והעורכים "חתכו" חצאי מאמרים בלי חשבון. אתם אולי לא יודעים שעורך לעיתונאי הוא מה שסכין השוחט לגרון התרנגולת. אבל האמינו לי שזה כך: חותכים וחותכים ללא רחמים. למזלי, רוב מאמריי הראשונים נכתבו עם העתק בנייר קופי, רק למקרה שיאבדו בדואר, ועתה הם מופיעים בשלמותם (מאמר 100 הנקודות של צ'מברליין, לדוגמה, שהעיתון הדפיס רק שליש ממנו, או המאמר על מו ברג, שבגלל אורכו לא התפרסם כלל). מיום שהתחלתי לכתוב לעיתון "חדשות" לפני כעשרים וחמש שנה, השתמשתי במחשב. כן, ב-1980 התחילו כל עיתונאי ישראל בחו"ל להשתמש במחשב, ומאמרי בשלמותם שמורים בעשרות "פלופי-דיסקים". בית אריאלה ברחוב שאול המלך היה לעזר רב במציאת מאמרים שלא היו ברשותי.

חלק מכמה מאמרים על אותו נושא צירפתי למאמר כולל אחד. שלושה מאמרים רואים כאן אור בראשונה. לפחות רבע מהמאמרים, בעיקר בשנים הראשונות, לא חזרו אלי. או שלא נשלחו או שאבדו בדואר בגלל חילוף דירות, ערים, ואפילו מדינות.

לכמה מאמרים צורף הסבר הכרחי, וכן סיכום קצר על מה קרה מאז פרסום המאמר. הייתה זו עבודה מהנה לעבור על מאמרים בני 30 ו-40 שנה ולכתבם מחדש. אני מקווה שאתם נהנים מהקריאה כמו שאני נהניתי מהכתיבה.