כל הכתיבה והנתונים נכונים ל-14/06/26 – סיום הפלייאוף.

מאזן 29-53 בעונה הסדירה ו-3-16 בפלייאוף.

מיקום: אלופת הNBA.

אין הרבה מה לכתוב שלא נאמר כבר. עוד לא עברו 24 שעות מאז הניצחון במשחק מספר 5 בסדרת גמר הNBA אבל מרגיש שכבר כל זווית נכתבה, שודרה, צוינה והוזכרה. ובכל זאת, בואו נעשה ריצה קלה על מה שהיה לנו.
בסיבוב הראשון הניקס איבדו את הביתיות לאטלנטה ונכנסו לפיגור 2-1 בסדרת הפלייאוף הראשונה. בשלב הזה קראו שני דברים משמעותיםם, אחד מנטלי ואחד טקטי. בצד המנטלי נעשתה אסיפת שחקנים והם דיברו ביניהם וכבר בשלב הזה החליטו שני דברים: 1. חייבים להשאיר הכל על המגרש, אין מקום לטעויות, במיוחד לא במה שקשור למאמץ, האסל והגנה. 2. מה שיהפוך מרגע זה והלאה למוטו של הקבוצה בפלייאוף, בין אחרי ניצחונות ובין אחרי הפסדים – התוצאה עכשיו היא 0-0 והדבר היחיד שחשוב זה המשחק הבא. בצד הטקטי, אחרי שטאונס התקשה לאורך העונה למצוא את המקום שלו בשיטה ההתקפית של בראון שדרש הרבה יותר תנועה וקבלת החלטות מהירה, בא הסנטר לבראון וביקש ממנו לנסות אותו כמוסר ומנהל המשחק בפרימטר. בראון אמר לו שיציע את זה לשאר הסגל ואם הם מקבלים, הוא מוכן לקבל את זה גם כן. וכך היה. הניקס רצו ל-0-3 מקשים וניצחון 2-4 בסדרה הזו ולסוויפ מרשים לא פחות מול פילדלפיה בחצי גמר המזרח. ברצף 7 הניצחונות האלו קא״ט היה עם 8 אסיסטים בממוצע למשחק (לעומת 3 בעונה הרגילה). אבל פה הגיע שינוי נוסף.

למרות שרבים המשיכו לדבר על יכולת ניהול המשחק של קא״ט גם לאורך הסוויפ בגמר המזרח מול קליבלנד, שוב היה שם שינוי קל כאשר טאונס סוף סוף הצטרף למשחק שבראון רצה לאורך כל העונה ואמנם היה הרבה באזור הפרימטר אבל הפעל לא כמוסר ומנהל משחק אלא דווקא כסקורר, בחדירה או בשלשה. בסדרה הזו ממוצע האסיסטים שלו ירד ל-4 למשחק, רק 1 יותר בממוצע מהעונה הסדירה. לעומת זאת מבחינת קליעה וריבאונד הוא המשיך להיות טוב מאוד עם כ-15 נקודות בממוצע למשחק במעל ל-50% הן מהשדה והן מה-3 ועם כ-12 ריבאונד למשחק, גם מול הקו האחורי הגבוה של הקאבס עם מובלי ואלן.

בזמן שהניקס טיאטאה את פילי, הקאבס נגררו עם דטרויט ל-7 משחקים ובזמן שטיאטאה את הקאבס, הספרס והת׳אנדר התישו אחת את השניה בגמר מהערב בסדרה אינטנסיבית במיוחד של 7 משחקים. אני מציין את זה כי להתעלם מזה יהיה משול כעצימת עין. עם זאת, אני חושב שזו פריווילגיה שהניקס קיבלו בזכות ולא בחסד. פיקפקו בהם לאורך כל העונה ובכל שלב ושלב והם הוכיחו פעם אחר פעם שהם הקבוצה הטובה, ובפער גדול. כשאתם הקבוצה הטובה יותר, אתם זוכים למנוחה, זה חלק מהשיטה בפלייאוף. דבר שני, רבים מהאוהדים והתקשורת עוקבים אחרי הניקס בצורה חלקית – הם קוראים סיקורים, עוקבים אחרי נתונים מסוימים ובמיוחד מסתכלים על מאזן הניצחונות-הפסדים. מי שבאמת צפה בקבוצה לאורך העונה ראה שכשהיא טובה, זה לא איזשהי הבלחה או התפוצצות לא הגיונית, זה פשוט מימוש פוטנציאל בצורה שיטתית. לאורך כל העונה חזרתי ואמרתי שהקבוצה לא יציבה מספיק אבל אם היא תצליח לממש את הפוטנציאל בפלייאוף, היא הקבוצה הטובה במזרח בוודאות וכנראה טופ 3 בליגה. דבר נוסף שחזרתי עליו, אבל לא רק אני אלא גם התקשורת והאוהדים בעיר, זה שמה שחשוב בסופו של דבר זה אך ורק הפלייאוף. לא עניין אף אחד שדטרויט ובוסטון הפתיעו והובילו על הניקס במזרח, רק עניין שלפלייאוף הקבוצה תגיעה בשיאה. זה לא קרה עם תחילת הפלייאוף אבל החל משבוע לתוכו, זה לגמרי הלך ונבנה בצורה אידאלית.

מה שביא אותנו לסדרת גמר הליגה. על הנייר הספרס היו פייבוריטים. הגארדים שלה הצליחו להקשות מאוד על ה-MVP של שתי העונות האחרונות – שיי גילג׳יס אלכסנדר, ואין סיבה שלא יצליחו גם להפריע לבראנסון. וומבניאמה נראה לי לעיתים כבלתי עציר כשהוא יכול במהלך אחד לתת בלוק בלתי סביר ואז לקלוע שלשת לוגו ככה סתם כי בא לו. אבל לניקס היו כמה שפנים בשרוול – עם חלקם הם הגיעו מראש לסדרה וחלקם נשלפו תוך כדי.

השפן הטקטי הראשון היה העובדה שהספרס עוד לא פגשו יריבה שיכולה לשחק מול ״פייב אאוט״. בפורטלנד איום השלשות של קלינגן ורוברט וויליאמס (השלישי!) לא באמת משמעותי. גובר במינסוטה לא יודע בכלל לעמוד מחוץ לקשת וגם אצל הת׳אנדר הארטנשטיין לא איום משלוש ולא מחייב שמירה צמודה. הניקס שמשחקים עם טאונס ב-5 יכולים להציב 5 קלעים מחוץ לקשת כך שאם הספרס יחליטו להשאיר את וומבניאמה לשמור על הצבע, יהיה שחקן פנוי בפרימטר שיכול לסיים את זה. הספרס חכמים וידעו שהן לוומבי והן לשאר השחקנים שלהם יש יכולת ריקובר גדולה יחסית והחליטו להוציא את וומבי החוצה. הניקס בתמורה הגיבו בהתקפות של חדירות והוצאות בקצב מהיר אחת אחרי השניה עד שתגיעה הפירצה. גם היה חשוב להם מאוד להראות מהרגע הראשון שהם לא מפחדים מההגנה של וומבי – הוא אמנם יחסום אותם כמה פעמים, זה לא יגרום להם להפסיק לחדור עליו או לזרוק מעליו שלשות. הרעיון מאחורי זה היה לגרום לו לעבוד קשה כשתמיד הוא חייב לשמור גם על השלשה וגם על החדירה ולא משנה אם מולו שחקן גבוה, ווינג או רכז.

השפן הטקטי השני הייתה ההגנה של טאונס. כבר בעונה הסדירה זאת הייתה העונה הטובה ביותר בקריירה של קא״ט מבחינה הגנתית. בהתחשב בקריירה שלו, ההצהרה הזאת לא אומרת בהכרח שהוא הגן טוב יותר העונה. אולי פשוט פחות גרוע מבעבר. לאורך הפלייאוף ראינו ניצני הגנה טובה מאוד ממנו ועדיין הקונצנזוס ערב סדרת הגמר היה שהניקס ילכו עם אננובי כשומר הבכיר על הסנטר הצרפתי ולו רק בגלל העובדה שלאורך כל העונה הוא השחקן שהצליח להגביל את סנטר הספרס בצורה הכי מובהקת. אבל בראון וציוותו החליטו לתת לטאונס לשמור על וומבניאמה וזה עבד בענק. טאונס עשה הגנה לא פחות מיוצאת דופן. אמנם זה הקשה עליו להיכנס לקצב בגלל ריבוי עבירות שהוא נאלץ לצבור אך בדקות ששיחק הצליח להגביל את וומבניאמה הרבה מעל למצופה וזה הקשה מאוד על כל המערכת ההתקפית של הספרס.

השפן השלישי הוא לא באמת שפן. כולם ידעו את זה אבל פשוט לא רצו לתת לו משקל משמעותי, כי בסוף מנטליות זה נחמד אבל לא יכול לנצח כישרון. אז… זהו, שזה כן יכול. הניקס במשך שתי העונות האחרונות הן קבוצת הרבע הרביעי הטובה בליגה הן בעונה הסדירה והן בפלייאוף. לפני תחילת סדרת הגמר הניקס החזיקה בנתון של 4 ניצחונות בחזרה מפיגור 20 ומעלה בשני הפלייאופים האחרונים, שווה לכל שאר קבוצות הליגה ביחד. היכולת המנטלית הזו של לא להתייאש ותמיד להאמין ביכולת לעשות קאמבק היא חשובה לא פחות מאחוזים ל-3 או מהגנת המעבר. במהלך סדרת הגמר הניקס חזרו מפיגור דו ספרתי בכל אחד מחמשת המשחקים (אחד מהם כמובן לא ניצחו בסוף) כולל הקאמבק הגדול בתולדות הגמרים ממינוס 29 שהעלה אותם ל-5 קאמבקים ממינוס 20 לניצחון, יותר מכל שאר הליגה.

השפן האחרון נשלף, שלא לאמר אולתר, במהלך הסידרה עצמה. מאז שאלבארדו הגיע בסמוך לטרייד דד-ליין כמות הדקות שהוא שיחק ביחד עם בראנסון על הפרקט כ״כ קטנה שבד״כ לא מכניסים אותה אפילו לניתוחים סטטיסטיים כי היא לא עומדת במינימום המקובל. הדרך הזו לא השתנתה גם לאורך הפלייאוף עד אחרי ההפסד במשחק 3 בגמר והבור העמוק במשחק 4. הו אז בראון החליט שמוביל כדור זריז לצד בראנסון יכול להקל מאוד על קפטן קלאצ׳ץ החליט וצדק בענק. למרות שבראנסון קלע כמה סלים גדולים בסופי משחקים בסדרת הגמר הנוכחית, באופן כללי במשחקים 1-3 וחצי 4 הוא לא היה טוב. הוא התקשה מאוד מול הלחץ של הגארדים של הספרס, קלע באחוזים נמוכים והדיבור היה שאם הניקס זוכים, נכון לעכשיו את הפיינלס MVP יותר ראוי להביא לאננובי או קא״ט. אבל מהרגע שאלבארדו התחיל לשחק לצידו במחצית השני של משחק מספר 4, בראנסון הזכיר לכולם למה הוא הכוכב הגדול של הקבוצה הזו כולל 45 נקודות באחוזים טובים במחשק ההכתרה בסן אנטוניו.

ועכשיו, תאמינו או לא, הניו יורק ניקס אלופי הNBA לעונת 2025-26, בזכות ולא בחסד. בזכות צוות אימון מוכשר, מגוון וגמיש, בזכות סגל עמוק ומגוון, עם לכידות וכושר התאוששות נדירים, עם כוכבים שיפנו את המקום לשחקני המשנה, שחקני משנה שיככבו, ואווירה שמבטיחה תמיד לנסות עד השניה האחרונה. מזל טוב ניו יורק ניקס, את אלופה!!