ג'יילן ברונסון, 45 נקודות. הגמד שהביא לניו יורק אליפות ראשונה מאז 1973 בנצחון 90-94 ו-1-4 במשחקים. לא חשבתי לכתוב עד הבוקר, אבל הנצחון שינה דעתי. המאמר יופיע כאן בהמשכים!

כמה אליפויות NBA ראיתי ב-65 שנותי כאן? כמובן שראיתי את כולן, אבל פיזית ראיתי 12. האליפות הזאת של הניקס עשתה לי יותר מכל אליפות אחרת, כולל זאת של 1970 ו-1973.

אני עדיין רועד מהתרגשות. הניקס ניצחו קבוצה – סן אנטוניו ספארס – שהייתה עליונה עליה כמעט בכל הפרמטרים, מלבד כמובן גאטס וג'יילן ברונסון.

אני כותב פוסט זה מתוך הערות שכתבתי לקראת פוסט שתכננתי לכתוב מחר בבוקר (כאן עכשיו 12:08). נראה כיצד זה ייצא; אף פעם לא כתבתי ככה פוסט על משחק 'בהמשכים'!

אולי אסור לי לכתוב ככה, אבל המשחק הזה נחשב אצלי בראש כמשחק על כל הקופה. ידעתי שאם הניקס מפסידים, והם מגיעים הביתה בהובלת 2-3 סה"כ, הם יעלו למשחק הששי עם רגליים רועדות, והספארס – שהם קבוצה טובה יותר מהניקס – היו מנצחים את ה-6 ואת ה-7. לכן המשחק הזה החל לגבי עם פיק בברכיים.

ההתחלה רק הוכיחה לי שצדקתי: הספארס הם קבוצה טובה יותר מהניקס – אבל באליפות ה-NBA "יותר טובה" לא הבטיח אף פעם נצחון.

הרבע נגמר 23-13 לספארס, ואני כותב לעצמי "חכה לשטפון". הניקס עצבניים. מנסים חזק יותר מדי ונכנסים לעצבנות, בעוד צעירי הספארס הם המשחקים ברעננות, בשלווה, כאילו הם יודעים שהנצחון הערב הוא שלהם. הניקס עכשיו מנסים יותר מדי. מכריחים דברים. אני רואה קבוצה – ספארס – שכל שחקניה מסוגלים לקבור את השלשה. בניקס זה ברונסון וולעתיפ אננובי, ולעתים שחקן הספסל לנדרי שאמט.

מה בדיוק עושה קרל אנטוני טאונס אני לא בדיוק מבין. הוא נעמד כאילו לפני השלכת פגז אבל כשהכדור מגיע אליו הוא מבולבל הערב. ויקטור וומבניאמה, מנגד, עושה הכל: חוסם, מוסר מסירות, וקולע בעצמו. קרל אנטוני טאונס בכלל לא מנסה לקלוע. אני לא מבין את משחקו בינתיים.

אני כותב לעצמי "הניקס נראית כמו קבוצת ליגה ב'". אני חושש מהפסד שלא רק יביא נצחון לאוייב אלא גם יחסל את כל הבטחון העצמי של הניקס. אצל האוייב אני מתפעל יותר ויותר מדילן הארפר. הוא 1.97 מ' המשחק כגארד וככל שאני רואה אותו יותר אני מעריך אותו יותר. הלילה היה המשחק שהוא התעלה בו על דווין ואסל וסטפון קסל, ואני חותם לכם כאן שהוא אול-סטאר ברמות עוד שנתיים-שלוש. יש לו הכל: קליעה מהשלוש, כניסה ממאירה לסל, ולמרות שהוא רוקי הוא לא מתבייש לקחת על עצמו את הובלת הספארס. ג'וליאן שאמפני כרגיל לא נראה על הפרקט, ולפתע אתה מסתכל על קולעי המשחק המובילים והוא תמיד שם, בין מובילי הספארס. ד'ארון פוקס מאכזב אותי. הוא הגיע מסקרמנטו עם המלצות מכל הסוגים, אבל בספארס הוא רק הגארד הרביעי במרוץ להיות הטוב ביותר.

מגיע החצי השני של המשחק. יתרון הספארס יורד ל-72-65. ברונסון עכשיו עם 9 נקודות רצופות. עוד שלשה 83-79 ועתה עם שני פאולים הוא משווה את התוצאה ל-83-83. אני מסתכל על ברונסון ולא רואה בגופו שום דבר מיוחד, אבל הוא השחקן שמשתמש בידו השמאלית תמיד נגד הצד החלש של היריב, ולמרות שהוא רק 1.86 מ' הוא עושה שמות בספארס. הם שמו עליו את דילן הארפר, אבל ברונסון סוחט ממנו מיד פאול, ומאמני הספארס החליטו כנראה שזה לא רעיון טוב.

ברונסון בכניסה, ברונסון עם שני פאולים, ברונסון עם עוד כניסה ופאול 85-86 לניקס, יתרון ראשון במשחק. וואללה כמה חששתי אחרי הרבע הראשון. חשבתי שהספארס שוחטים את הניקס והאפקט של הצונמי ברבע הראשון יהיה מכת המוות שהספארס צריכים כדי לנצח בניו יורק ביום שלישי.

עכשיו זה דו קרב בין ג'יילן ברונסון ודילן הרפר, וברונסון – עייף ורצוץ – מנצח בדו הקרב הזה.

עכשיו 85-88 לניקס. דילן משווה ל-88-88. ברונסון שם בכניסה ו-88-90. עכשיו זה קרב עצבים. הניקס נראים לי פתאום די שלווים, ואילו הספארס מבולבלים. אננובי עושה בפאולים 90-93. פאול על הארפר. שתי זריקות. הוא מחמיץ ראשונה והשנייה עושה 90-93.

עכשיו עם 6.4 שניות פאול על אננובי. הוא מחמיץ ראשונה. הוא חייב לקלוע את השנייה שיהיה 4 הפרש. הוא יודע זאת, והוא עושה זאת. 90-94. ארבע שניות, שלוש שניות, הספארס מאבדים את הכדור, ואפילו את המשחק 90-94.

אני בטרוף חושים. לא יודע מה לעשות. אשתי ישנה, אני לבד עם המחשב. אני עושה חושבים שהדבר החכם לעשות הוא לכתוב על המשחק, ובאמת הכתיבה הרגיעה אותי. אני יודע שמרוב התרגשות אולי טעיתי פה ושם, אבל אני לא טועה כשאני אומר שהניקס לקחו אליפות למרות 2 נקודות בלבד של טאונס.

הולך לישון בכיף גדול שלא הרגשתי כבר הרבה זמן!