בימים האחרונים נאלצתי להתלבט אם ללכת למשחק 4 שבו הניקס מארחים את הספרס או לא. לבת שלי היה אירוע חשוב שהיא רצתה שאהיה נוכח בו. היה ברור לי (וגם לה) שאם זה יהיה משחק אליפות, אני אלך אליו. אבל אז הניקס הפסידו את משחק 3, הרוחות נשבו לכיוון דרום מערב (טקסס) ומשחק 4 כבר לא היה מכריע.

רציתי להיות באירוע של הבת שלי, ידעתי שזה חשוב לה, אבל רציתי יותר להיות במשחק. בכל זאת, פיינלס של קבוצתי האהודה אחרי כ"כ הרבה שנים. למזלי, הבת שלי הסכימה לי ללכת למשחק ("אבל אני שומרת את הזכות לעשות לך רגשי על זה", כפרה עליה). תיכננתי להגיע כשעה לפני המשחק ולצבור קצת אווירה מחוץ לאולם אבל הסתובבתי בפקקים במשך כ-40 דקות ובסוף נכנסתי לאולם רק כ-20 דקות לפני שריקת הפתיחה. בדופק גבוה אני עולה למושב שלי בקיבוץ התקשורת הישראלית ביחד עם שגב שלנו מהופס, יואב מודעי ועדו גור מערוץ הספורט ועלא מרהג׳י שגם גר בארה"ב ומשמש כצלם בליגה. הסדרתי נשימה ויאללה מתחילים.

אני לא יודע איך השיפוט באמת היה. הייתי באולם, בלי שידורים חוזרים וממש לא אובייקטיבי. אבל לתחושתי השיפוט היה נוראי. והתחלתי להיכנס לייאוש. זה פשוט הרגיש לי שזה בכלל לא משנה אם ננסה ומה נעשה, אין לנו הזדמנות. זה גם כיבה את הקהל לגמרי. שגב טען שזה קהל של שמפניות וקוויארים. אני טענתי שפשוט הוציאו לנו את כל הרוח מהמפרשים, הרי בהצגת השחקנים היה חשמל בגארדן, למה כל כך שקט פתאום?

אבל אם ברבע הראשון היה את מי להאשים, ברבע השני ההגנה, אם אפשר לקרוא להתרוצצות חסרת המטרה של שחקני הניקס "הגנה", הייתה מתחת לכל ביקורת והספרס פשוט לא החטיאו שום דבר וסיימו את המחצית הראשונה עם מעל ל-60% הן מהשדה והן מהשלוש. הרגשתי שאנחנו פשוט מפספסים את זה. שכל הלוזריות שהתחילה אי שם לפני כ-25 שנים לא עוזבת אותנו ובאה להכות בנו עם אגרוף לפנים. הייתי חייב לצאת לנשום. ירדתי 10 קומות והסתובבתי בחוץ. לא האמנתי שזה בורח לנו מהידיים, לא האמנתי שוויתרתי על האירוע של הבת שלי בשביל התבוסה הזו. ואז ראיתי אנשים יוצאים מהאולם. לא בשביל לקחת אוויר, אלא יוצאים ממש ומתרחקים והייתי בשוק. זה עדיין מוקדם, מוקדם מידי בשביל ייאוש כזה. עליתי חזרה למעלה, אללה אמר לי שהוא לגמרי עוד מאמין ואז התחילה המחצית השניה.

לאורך כל המחצית הראשונה שגב אמר לי שהוא לא מבין למה שחקני הניקס לא נופלים כדי לנסות לקבל שריקות על הפיזיות של הספרס. שתי דקות לתוך המחצית השניה וטאונס מראה יפה לכולם שהוא חטף מכה מוומבי והשופטים נותנים לצרפתי פלגראנט. רחש קל עובר ברחבי הגארדן, מן מלמול של "אמנם זה כבר לא יעזור אבל סוף סוף גם הניקס וגם השופטים עושים מה שצריך". רק… שזה כן עזר. ולאט לאט התחלנו להרגיש שזה אפשרי. כלומר, ממש לאט.

לא הצלחנו לייצר ריצות גדולות במיוחד אבל כל פעם לסגור עוד קצת מהפער והגארדן הלך והתחמם. את הרבע השלישי ניצחנו ב-12 הפרש מה שהביא את הקבוצה לפתיחת הרבע המכריע במינוס 15. לא משהו שלא חזרנו ממנו בעבר. והקבוצה הזו לימדה אותנו מה זה קאמבקים. ממש לא מזמן הקבוצה הזו חזרה ממינוס 22 בפחות מ-8 דקות, מה זה 15 ברבע שלם?

אבל איכשהו, בסוף ניצחנו את זה. במיוחד בזכות אננובי ובראנסון וקא"ט ואלבראדו אבל גם בזכות שהקהל הרעיד לוומבי את הידיים כשהחטיא שתיים מהקו. גם כי הגארדן, גרם לפוקס להילחץ ולא לבזבז זמן ולא לסגור את או ג׳י בפוזשן האחרון של הניקס. גם כי כולם – הקהל, האולם, הקבוצה עשו עוד קאמבק מטורף, במשחק מטורף, במעמד מטורף שפשוט קשה להכיל. וכשזה קרה כל הרגשות שעברו בתוכי בערב התפוצצו בצעקות שמחה ענקיות ביחד עם עוד 20,000 אחרים שנשארו דקות ארוכות במושבים שלהם לחגוג ביחד עם הקבוצה.

אבל גם זה לא היה קל ולמרות שהטירוף היה כבר ברמות גבוהות מאוד, כולל עבדכם הנאמן שהצטרף לקריאות ה"defense" הרועשות בתבל, היו כבר רגעים שנראה שלמרות שהספרס לגמרי נותנים לנו את המשחק, אנחנו פשוט לא מתכוונים לקחת. אבל זה רק הפך את זה למטורף אפילו יותר. כי זה היה נראה כבר גמור כשמ-4 הפרש הם העלו ל-7. זה היה נראה גמור כשהארט לא הצליח להעלות אותנו ליתרון ראשון למרות שהוא היה לגמרי לבד בליי-אפ מתפרצת. כי זה היה נראה גמור כשחצי דקה לסיום ס"א החזירה לעצמה את היתרון ונכון שלניקס את קפטן קלאצ׳ אבל… עדיין, רוב הסיכויים הם שלא יצליחו לקלוע.

וואו, איזה ערב. אפילו הבת שלי החליטה לא לעשות לי ריגשי.