קודם כל התנצלות על הפרסום המאוחר. שילוב של רק יומיים בין משחקים, פלוס "החיים עצמם" גורם לכך שהפרק הזה נכתב כ-8 שעות לפני הטיפ-אוף של משחק 4. זאת, למרות שהרעיון מתבשל אי שם כבר מסוף המשחק האחרון, שלא לומר – מתחילת הסדרה.

בואו נתחיל ב"ניקוי שולחן" – למרות שיפוט ביתי ב-2 המשחקים הראשונים, הפעם לטעמי לא היתה העדפה מובהקת לטובת סן אנטוניו, והבכי המיותר של בראון בסוף המשחק הוא בסופו של דבר – אם כן – בכי מיותר. הניקס עשו פאולים טפשיים מאוד והגיעו מהר לבונוס, וזה בעיקר מה שגרם להבדל המשמעותי בזריקות העונשין בחצי השני. בחצי הראשון (ובכלל) מרביצים לוומבי ולקאסל לא מעט, וכמעט ללא שריקות.

ולעניין עצמו: עושה רושם, וזה מסתמך גם על סדרת גמר המערב, ש-coach Mitch מגיע הרבה יותר מוכן מיריביו לפתיחת משחקים וגם להתחלות המשחק אחרי המחצית (זכור בעיקר משחק 7 מול OKC, אבל לא רק). במשחק הנוכחי, הספרס התנפלו בפתיחה מול הניקס ההמומים ויצרו יתרון משמעותי של 10 נקודות מהר מאוד. גם ברבע השלישי, נראה שהספרס הגיעו מוכנים יותר ומחקו חיש קל את היתרון המקומי, ואף נטלו את ההובלה. נדמה שיש צוות טקטי טוב מאוד בצד המערבי של הגמר הזה, שמצליח לייצר יתרונות קטנים – שהפעם גם הספיקו לניצחון. אבל בעוד שבין המחציות מדובר בעיקר ב"התאמות פסיכולוגיות" והחדרת מוטיבציה ו"רעל בעיניים" – דבר שבהחלט ראוי להערכה וציון; אז בפתיחת המשחקים מדובר ממש בהתאמות כדורסלניות שנותנות נקודות חשובות לפני שהיריב מצליח להבין ולהגיב.

במקרה של משחק 3, זה המיקום של וומבי: אם במשחקים קודמים הניקס הצליחו לדחוף אותו החוצה כדי שיקלע (ויחטיא, למזלם) ג'אמפ-שוטים, אז בתחילת המשחק ראינו את הצרפתי כל הזמן מתחת לסל לדאנק או לקרש סל קרוב, משל היה ניר מנחם בעונת האליפות של בני יהודה שהיה מלך השערים בדחיקת כדורים לשער ממרחק מטר (1989, למיטיבי לכת…). ויקטור הצליח להגיע לזה גם בגלל חוסר משמעת של הניקס שהגיעו לעזור; גם בגלל חילופים שהביאו עליו שחקן נמוך יותר מטאונס (אבל זה לא תנאי מספיק); וגם (בעיקר) מהזריזות שלו מול השומרים שאיפשרה לו "לנעול" את עצמו לפני השומר במצב שהוא פנוי לקבל מסירה בתזמון נכון. צריך להבין שגם אם הוא עומד שם בדיוק במקום הנכון כמו מגדלור – אם לשחקן עם הכדור אין קו מסירה נקי באותו זמן, אז שני הישרים האלו לא יוכלו להיפגש – גם אם אינם מקבילים. היכולת של הספרס להביא אותו למקום הנכון בזמן הנכון גם מבחינת האקשן של הפיק אנד רול למעלה בין הגארדים/פורוורדים – היא זו שאיפשרה את הסלים הקלים והפתיחה החזקה.

העניין הוא שיש מעט מאוד אנשים כמו "קרמבו", שכמו בכותרת, יכולים להתחיל לשחות 100 מטר הכי חזק, ואז להגביר. בהמשך הניקס עלו על הטריק הזה והצליחו לדחוק אותו הרבה יותר החוצה. הבעיה שלהם היתה שאחרי ששחקן כבר מתחיל להתחמם ומרגיש all in, אז גם הזריקות מרחוק כבר נכנסות לו והרבה יותר קשה לעצור את המפולת.

לכן פתיחות הן נקודות מאוד מאוד חשובות בכדורסל – הן יכולות להשפיע רבות על ה mindset של שחקנים לכל המשך 48 הדקות (ראו למשל את ברידג'ס של משחק 2 לעומת משחק 3).

בקיצור – מעניין אילו שפנים יישלפו הלילה מהכובעים, ומי מהם יוכל להכתיב את הנראטיב שלו לקראת המשך הסדרה. בכל סדרה אני כותב שמשחק 4 הוא המשחק הכי pivotal – כי הוא קובע אם הולכים לסדרה צמודה של 2:2 או ליתרון כמעט בלתי מחיק של 1:3. ועכשיו – הגענו לרגע הכי pivotal בסדרה הכי חשובה שיש – קשה לחכות כבר שיתחיל!