קודם כל הסבר קצר: הטור הזה היה פינה קבועה בכל סדרות הגמר של השנים 2014-2021 (מצחיק שהוא התחיל בפעם האחרונה שאחת הקבוצות האלו ביקרה בגמר…). אחרי כל משחק בסדרת הגמר העליתי לדיון (ואנסה להמשיך בכך כעת) נקודה למחשבה, שאולי תעורר דיון מעניין או תיתן זווית קצת שונה של מה שכולנו כבר ראינו. אם יהיה עוד משהו לכתוב, אז אולי תהיה יותר מנקודה אחת, אבל אנסה לצמצם כי בסך הכל כולם כבר כותבים (כמעט) את הכל.
אז מה הפעם?
זוכרים שבילדות תמיד אמרו לכם להיות נחמדים ומנומסים למבוגרים ולכולם (אלא אם אתם דריימונד גרין, כנראה)? אז מסתבר שזה משתלם, בעיקר לברונסון ולניקס.
המחצית הראשונה היתה מופת של האסל ואגרסיביות חסרת פשרות מצד ההגנה הטקסנית. למעשה, היתה שם אפילו אובר-אגרסיביות (כנראה שיירים שנותרו מהסדרה הקודמת שלהם…) – ומי שייראה את ההגנה של ואסל בעיקר על ברונסון ייראה לא מעט עבירות שאפשר בקלות לשרוק, אבל כשהצד השני לא "מוכר" את הפאולים האלו אז קל יותר להתעלם. זריקת עונשין בודדת של הניקס, וגם היא – בידי מיצ'ל רובינסון, נשרקה לטובתם במהלך המחצית. אפשר היה, כמו שלא מעט שחקנים וסתם אנשים היו עושים, להתעצבן ולצאת על השופטים בפול ווליום; לצרוח ולקבל טכניות; להרביץ בהגזמה ובלכלוך בצד השני מתוך תסכול. אפשר – אבל לא כדאי. בירידה למחצית ראינו את מה ש"ילד-טוב-ניו-יורק" ברונסון עושה: הולך לדבר עם השופטים כדי להציג את הטיעונים שלו באופן רגוע ומנומס. לא מתלהם; לא משתגע; לא צועק. לא הייתי שם ואני לא קורא שפתיים, כך שאני לא יודע אם הוזכרו פאולים וזריקות עונשין, אבל ההיגיון המתבקש אומר שכך היה.
ומה קרה מתחילת המחצית השניה? שינוי במדיניות האכיפה. פתאום הניקס וברונסון מקבלים יותר "כבוד" מהשופטים, שבמילים אחרות זה פשוט אומר ששמים לב לעבירות שעושים עליהם, וגם שורקים אותן. 7 זריקות עונשין קיבלו הניקס ברבע, הזה, אבל ההשפעה שלהן היתה גם המסר עבור החבורה הנשכנית מסן אנטוניו שאי אפשר להמשיך עם סוג המשחק מהמחצית הראשונה. זה נתן לג'יילן וחבריו, מעבר לזריקות עצמן, גם קצת יותר מקום to operate ולהפעיל את ההתקפה, מה שהוביל למשחק יותר שוטף וליותר נקודות במחצית השניה (קצב של 114 למשחק לעומת קצב של 96 בחצי הראשון).
אז זהו – לפעמים צריך פשוט לגשת לבנאדם ולהסביר לו למה הוא לא שם לב עד עתה – במקום לכעוס עליו שהוא עיוור או מוטה לצד כלשהו. מקווה חברים, שלמדתם את המסר – תמיד תהיו מנומסים לאחרים – ככה יש לכם יותר סיכוי להשפיע לטובתכם.
יש עוד הרבה נקודות מקצועיות ואחרות להתייחס אליהן (רובן דווקא ייתנו לספרס יותר ממה להתעודד), אבל אני אשאיר את זה למומחים. רק שתי תהיות קטנות ולא מקצועיות:
- איך עברנו ממצב שכל כך כיף לצחוק וללעוג לניקס (שנות ה-90 היפות עם רג'י) למצב שבו כולם בעדם?
- ואם כבר כולם בעדך ואין לך אויבים – האם זה אומר שאתה עושה משהו לא נכון?!?
תודה.
אני לא אוהד של אף לא אחת מהקבוצות, אבל אני אכן מעדיף את הניקס.
(ולו בכדי לדחות את היום שבו כל מיני בדמים יגידו שוומבי יותר טוב (מלברון שיותר טוב) מג'ורדן.)
ברונסון דווקא כן צעק ובכה לשופטים וגם בהפגנתיות יתר לאחר שקורנט דרך לו על הקרסול בטעות
טוב, כשכואב אז צועקים… לא תמיד אפשר לשלוט בזה