וואוו! איזה משחק היה לנו!

לא יודע מה איתכם – אני עדיין מעכל את מה שראיתי. הספרס עשו את הבלתי יאומן, ניצחו את האלופה בחוץ ואולי עשו צעד ענק לעבר אליפות מיוחדת, במחילה מאוהדי הניקס.

עד המשחק המכריע הסדרה התנהלה ברובה בדפוס די ברור: כל קבוצה ניצחה פעם אחת בחוץ, ההפרשים היו גבוהים יחסית למעט משחק 1 המשוגע, והכי חשוב: בדרך כלל לאחר הפסד, המאמנים המפסידים השכילו לבצע התאמות והגיבו בניצחון במשחק העוקב. וומבי אגרסיבי – סן אנטוניו מנצחים. שיי אגרסיבי – אוקייסי מנצחים. אקס פקטורים כמו מקיין זרחו בעיקר באולם הביתי.

במשחק השביעי הספרס פתחו חזק כהרגלם בקודש, אבל לכולם היה ברור שאוקלהומה במבצרה אוטוטו מתניעה וטורפת את המגרש. וזה מה שקרה. הבעיה של אוקלהומה הייתה שבאופן די חריג – היו לה פחות כלים בארסנל ההתקפי ביחס ליריבה. זה לא רק הפציעות של מיטשל וג'יי דאב – זו בעיקר האנמיות של הולמגרן בהתקפה (עבד מאוד קשה בהגנה במהלך כל הסדרה), משחק חלש יחסית של קארוסו ביחס ליכולת שלו בסדרה והחטאות מובנות של מקיין ברגעים המכריעים, חלקן מזריקות פנויות לחלוטין.

עד עכשיו אצל הספרס תמיד היו שניים-שלושה שחקנים חזקים בהתקפה בנוסף לוומבי, אבל אחרים התקשו. זה הספיק בחלק מהמשחקים כשבצד השני התפקוד גם כן היה חלקי. הלילה כולם התייצבו כשהיה צריך אותם. בכל פעם שאוקייסי עשו קולות של קאמבק והנה אוטוטו הופכים את המשחק – התייצב דורבן תורן ונעץ שלשה, ביצע כניסה איכותית או פלואוטר או שלקח ריבאונד התקפה קריטי.

פעם זה היה פוקס (חלש יחסית עד היום בין השאר בגלל פציעה), פעם ואסל, פעם שמפני ששילש עצמו לדעת, קלדון ג'ונסון עם שתי שלשות גדולות שמנעו קאמבק ביתי במאני טיים, קאסל שעשה הכל, הארפר המדהים שעושה בגיל 19 דברים מדהימים (מפחיד לחשוב על השלד הצעיר הזה בעוד כמה שנים). היה גם קורנט שלרגע שודרג לדור 3 עם חסימה אדירה על הארטנשטיין בהתקפה מתפרצת שיכלה להחזיר את הביתיים למשחק. במקום זה הסחף נעצר ברגע: בלוק ושתי נקודות בצד השני.

כשיחסי הכוחות נראים ככה זה פשוט לא מספיק מבחינת אוקייסי. שיי גילג'יוס אלכסנדר, ביכולת נדירה ואולי טיפה ג'ורדנית תפר זריקה אחר זריקה ומסר כדורים לחברים. חלקם ניצלו את זה לקליעות טובות (בעיקר קייסון וואלאס). השאר פחות. אני מניח שהוא מסר קצת יותר מדי לקראת סוף המשחק משום שכבר לא נשאר לו כוח ולאוקלהומה לא נותרו פסקי זמן. קשה מאוד לרדוף ולנגוס ביתרון יותר מפעם-פעמיים ובנוסף – אם הגעת למצב בו קייסון וואלאס הוא היחיד שמתפקד בהתקפה למעט ה- MVP המכהן – מצבך קשה.

הקצב והאינטנסיביות של המשחק היו מרשימים. כל התקפה נראתה כמו פוזשן מכריע. לרוע מזלה של אוקייסי, הספרס נלחמו ולרוב הצטיינו גם בהגנה ופשוט לא ויתרו. חולשה יחסית בריבאונד ההגנה של הספרס בשלבים הראשונים נפסקה ואף עברה לצד השני, כאשר הספרס לקחו ריבאונדים מכריעים בהתקפה שלאחריהם נקלעו שלשות. הדברים האלה הורגים קבוצה מבחינה מנטלית. שומרים טוב 20 שניות, יש החטאה לאחר זריקה קשה ואז חוטפים שלשה אחרי ריבאונד התקפה.

זה מראה על משמעת, בגרות, הפקת לקחים ולימוד תוך כדי תנועה. מרשים למדי בהתחשב בעובדה שהסגל של סן אנטוניו צעיר מאוד.

מה הלאה? שחזור מגניב של גמר 1999, אז כיכבו תאומי המגדל, יואינג, אלן יוסטון ולטרל "יש לי משפחה להאכיל" ספריוול.

לניקס יש חמישייה התקפית קטלנית עם שני שחקני הגנה חלשים יחסית: קארל אנטוני טאונס וג'יילן ברונסון. האחרון סוחט אופנסיב מדופלם. הפציעה של מיצ'רוב עלולה להתברר כמשמעותית במיוחד. אני מניח שאיתו או בלעדיו, לוומבי יהיה קל יותר בהתקפה לעומת השמירה ההדוקה של הארטנשטיין (ולפרקים גם הולמגרן) ושלספרס יש את היכולות והאתלטיות בהגנה כדי להקשות על התקפת הניקס. קל זה בטוח לא יהיה. הניקס הקשו עליהם במפגשים הקודמים, אבל זה בהחלט אפשרי מבחינתם ותלוי בעיקר בהם. הנציגה המזרחית לא פגשה קבוצה קשוחה מנטלית עד כה. הפעם זה סיפור שונה לגמרי.

וומבי כנראה ישתדרג התקפית. הארפר ופוקס ינשמו קצת יותר ביחס להתמודדות מול הדורטים והקייסונים. אם יהיה להם גם קאסל, ואסל והרבה האסל – הדרך לאליפות בהחלט סלולה.