השלשה המטורפת של לנדרי שמט שחתמה את נצחון הניקס על הקאבס במשחק מטורף ממש.

כיצך מתארים משחק כזה?

בתחילה תארתי כל הוצאת כדור, כל שלשה, כל איבוד כדור.

אחר כל התברר לי שראיתי הלילה כמה משחקים:

משחק ראשון: הניקס מטלטלים את הקאבס 27-38. ג'יילן ברונסון הוא ג'יילן ברונסון: משתולל, נכנס, קולע, אבל 0 מהטריי. לדונובן – הוא ודונובן מיצ'ל הם, כרגיל, השחקנים הטובים על הפארקט – בינתיים לא הולך.

משחק שני: הקאבס מובילים 83-68. דונובן מיצ'ל מראה לי שהוא שחקן נעלה על ברונסון. בשקט וללא השתוללויות הוא מוביל גם בנקודות, גם בשליטה, גם בשקט של ווינר. אנוניבי חלש הערב. הקאבס לא יכולים לנצח בלעדיו. טאונס שוב משחק את אחד ממשחקיו החלשים.

משחק שלישי: הניקס קוטעים בהפרש השלילי לאט לאט אבל במין בטחון של "יש זמן". אבל כשהיה 89-71 חשבתי לסגור את הטיווי וללכת לישון. אבי טרכטמן או מישהו אחר כבר יכתוב (הלוואי שגם הם יכתבו).

משחק רביעי: מה קורה כאן? הקאבס כאילו משחקים בפחד 'העיקר לא להפסיד', והניקס נכנסים לבטחון יותר ויותר עם הברונסון הקטן הזה שלא מפסיק לקלוע, ומייקל ברידג'ס מצטרף לחגיגה. ג'אש, אנוניבי, וטאונס לא משתתפים אמינים בהקטנת ההפרש.

משחק חמישי: הניקס מקטינים את ההפרש עד שקלרקסון משווה ל-99-99. הקהל בטירוף. הארדן בכניסה עושה 101-99, אבל ברונסון – תמיד ברונסון הקטן – משווה ל-101-101! הארכה. הקהל באקסטזה. בטירוף. אבל אני מכיר את הטירוף הזה המלווה בפחד – 'מה אם נפסיד'???

(זוהי הפעם הראשונה, אגב, בכל הסטוריית הנ.ב.א ששני המשחקים הראשונים בגמר המערב והמזרח מסתיימים בהארכה)

משחק ששי: ברונסון כבר יושב על 34 נקודות… הניקס מובילים בהארכה ב-6 נקודות והכדור אצל הקאבס. המדיסון סקוור גארדן כולו עוצר נשמתו… מה אם הקאבס קולעים שלשה?

מה? באמת מה?

אז מכל האנשים בא לנדרי שמט ושם שלשה כמו גדול.

נגמר 104-115 באחד המשחקים המטורפים בזכרון!

ברונסון קלע 38 נק' ב-15 מ-29 למרות רק 1 מ-6 מה-3. מיצ'ל דונובן החזיר ב-29 לא מספיקים.

וואללה איזה טירוף.