גלעד פ. הוא חייל משוחרר שרוצה לשתף אותנו במחשבות ודעות שצבר במהלך השנים האחרונות.

בזמן הפלייאוף אני אוהב לצפות בתוכנית First Take האמריקאית בניצוחו של סטיבן איי סמית'. לעומת העונה הרגילה שבה האג'נדה והנרטיבים מכתיבים את הנושאים, בפלייאוף התוכנית הופכת להרבה יותר עניינית, עכשווית ואובייקטיבית (וגם דני אבדיה זכה לככב שם לא מעט בתקופת הפליי-אין והסיבוב הראשון). היום האהוב עליי הוא רביעי, היום שבו הפרשן הוותיק כריס "מאד דוג" רוסו מצטרף לאולפן. לעומת הפרשן האמריקאי הממוצע שמנסה לשמור על יחסים טובים עם הליגה, רוסו לא חוסך בביקורת אולד-סקול קשוחה, מה שמוציא גם מסטיבן איי סמית' את המיטב בוויכוחים ביניהם.

בתוכנית האחרונה שלהם, רוסו הנפיק פרשנות חריגה שהקפיצה את כל האולפן: הוא טען שאוקלהומה סיטי ת'אנדר פשוט לא שייכת לרשימת הקבוצות הגדולות באמת, ושהאליפות שלה מוטלת בספק מבחינה היסטורית.

בעיניי, האמירה הזו לא מנותקת מהמציאות; היא יושבת על תופעה רחבה הרבה יותר שמתרחשת בליגה בשנים האחרונות. אנחנו עדים למגמה שהתחילה הרבה לפני הפלייאוף הנוכחי. נדמה שיש בליגה חלל ענק במקום שבו הייתה אמורה להיות קונטנדרית אמיתית וברורה. הוואקום הזה מייצר אצל קבוצות תקוות שווא, ואצל האוהדים – ציפייה שמסתיימת בהתרסקות (כפי שראינו, למשל, בהדחה הכואבת של בוסטון בעונה האחרונה). אם השנה אנחנו עוד יכולים להגיד שהת'אנדר הם המועמדים האולטימטיביים – גם ברמת הציפיות וגם ביכולת על הפרקט – הרי שבעונה שעברה התמונה הייתה שונה לחלוטין.

צריך להגיד את האמת: גם אם האליפות של הת'אנדר לגיטימית לחלוטין, קשה להתעלם מהכוכבית הרגשית שהשאירה פציעת הליברטון. למרות שבשורה התחתונה הם ענדו את הטבעת, נותרו המון סימני שאלה סביב הדרך שלהם – החל מהסדרה מול דנבר המוגבלת, ועד לגמר מול הפייסרס, שהגיעו לשם בעיקר בחסות חולשת המזרח והקריסה של יתר הקבוצות, אבל גם בזכות אופי ויכולת שקצת אבדו להם עם פציעת הכוכב שלהם.

אוקלהומה סיטי פשוט לקחה אליפות "לפני הזמן". ההצלחה שלה לא נבעה מדומיננטיות היסטורית, אלא מכישלון קולוסאלי של היריבות שלה. אבל הת'אנדר הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום של ליגה שאיבדה את ההיררכיה שלה.

וכדי להבין איך הגענו למצב שבו קבוצה צעירה קוטפת תואר פשוט כי כל השאר קרסו מסביבה, אנחנו חייבים לחזור אחורה לנקודת השבר. העונה שבה השושלת האמיתית האחרונה התפרקה לרסיסים, והשאירה אחריה בור שאף אחד לא הצליח למלא עד היום – 2019.

עונת 2019

כדי להבין את עומק השבר, צריך לחזור לאביב 2019. גולדן סטייט ווריירס, קבוצה ששינתה את הכדורסל העולמי, דהרה לעבר "טריפיט" – אליפות שלישית ברציפות שהייתה מהווה את החותמת הסופית עליה כקבוצה הגדולה בהיסטוריה. אבל אז, בחצי גמר המערב מול יוסטון רוקטס, נפער הסדק הראשון בשריון – קווין דוראנט, השחקן הטוב בעולם באותה נקודת זמן, מתח את שריר התאומים ונטש את הפרקט.

באותו שלב, הליגה עוד לא הבינה מה עומד לקרות. הווריירס, מונעים מאדי הדלק של "ד.נ.א האלופים" שלהם, המשיכו הלאה בלי דוראנט, דרסו את פורטלנד בסוויפ מהדהד בגמר המערב, ונראו בלתי פגיעים. האשליה הזו התנפצה לרסיסים בסדרת הגמר מול טורונטו ראפטורס, בסדרה שאולי תיזכר לעד כקו פרשת המים של הליגה.

במשחק החמישי בסדרה, דוראנט חזר לפרקט בניסיון הירואי להציל את העונה, רק כדי לקרוע את גיד האכילס לעיני מיליוני צופים המומים. משחק אחד לאחר מכן, במשחק השישי, שהיה אמור להיות עוד מופע קסמים של "גיים 6 קליי", קליי תומפסון קרע את הרצועה הצולבת (ACL). בתוך פחות משבוע, שתי הפציעות הקשות ביותר בספורט חיסלו שניים משלושת הקלעים הגדולים של הדור. גולדן סטייט לא רק הפסידה את האליפות באותו לילה – הגוף שלה פשוט בגד בה. השושלת האימתנית ביותר של המאה ה-21 קרסה אל תוך עצמה בשידור חי, ובלילה אחד, הנ.ב.א נותרה ללא מלך.

עוד לפני שמדברים על הקבוצות שניסו למלא את הוואקום שנוצר אחרי 2019, צריך לדבר על הקבוצה שהייתה רחוקה זריקה אחת מלהפוך לשושלת בעצמה. במובן מסוים, טורונטו של אותה עונה הרגה שתי ציפורים במכה אחת: היא לא רק סיימה את השושלת של גולדן סטייט בגמר, אלא ריסקה בדרך את הפרויקט השאפתני ביותר של העשור במזרח – ה"פרוסס" של פילדלפיה 76'.

קל לשכוח עד כמה מפלצתית הייתה פילדלפיה של 2019 – ג'ואל אמביד בדרכו לשיא, בן סימונס בגרסה הצעירה, הרעבה והמבטיחה שלו (כשעוד היה נדמה שהפוטנציאל שלו גדול מאוד), וסביבם צוות מסייע קטלני שכלל את ג'יי.ג'יי רדיק, טוביאס האריס, טי.ג'יי מקונל מהספסל, ומעל כולם – ג'ימי באטלר בתור ה"קלוזר" האולטימטיבי. זה היה חלון ההזדמנויות המושלם, ועל הנייר, זו הייתה אמורה להיות קבוצה שתשלוט במזרח שנים קדימה.

אבל אז הגיע משחק מספר 7 בחצי גמר המזרח. הכדור של קוואי לנארד מהפינה, שקפץ ארבע פעמים על הטבעת לפני שצלל פנימה עם הבאזר. אם הזריקה הזו לא נכנסת, פילדלפיה הייתה מקבלת הזדמנות אמיתית לשנות את מסלול ההיסטוריה שלה. במקום להניף גביע ולבסס שלטון, הזריקה הזו הפכה בדיעבד לנקודת מפנה סמלית בפרויקט של פילדלפיה. במקום המשכיות, ראינו פאניקה – ההנהלה נתנה לבאטלר ללכת למיאמי (טעות שתהדהד שנים), חילקה חוזה מקסימום לטוביאס האריס, והחלה שרשרת אירועים שהובילה בסופו של דבר לקריסה המנטלית של בן סימונס. במקום ליצור שושלת, פילדלפיה יצרה טרגדיה.

העזיבה של קוואי לנארד לקליפרס, שבועות ספורים אחרי חגיגות האליפות של טורונטו, אישרה את מה שכולם כבר הרגישו: הראפטורס היו פרויקט חד-פעמי. הם ניצלו את ההזדמנות בצורה כירורגית, אך לא היו בנויים לשלוט בליגה לאורך זמן. הוואקום שגולדן סטייט השאירה אחריה נותר שם, ואז הגיעה שנת 2020 וטרפה את הקלפים מחדש בצורה שאף אחד לא חזה.

עונת 2020

עונת הקורונה וה"בועה" באורלנדו תיזכר לנצח כאנומליה הגדולה ביותר בתולדות הליגה, והיא גם זו שסללה את הדרך לאליפות של לוס אנג'לס לייקרס. נכון, אי אפשר למחוק את הטבעת הזו מספר דברי הימים, אבל צריך להסתכל למציאות בעיניים: הבועה כנראה היטיבה עם הלייקרס יותר משהייתה מיטיבה עם רוב הקבוצות, בעיקר בגלל המנוחה שקיבל סגל ותיק סביב לברון ודיוויס.

הבועה יצרה "סביבת מעבדה". פלייאוף ללא טיסות מתישות וללא הלחץ הפסיכולוגי של קהל עוין במשחקי חוץ. התנאים הסטריליים האלה שיחקו לידיים של קבוצות מנוסות, אבל חשפו את השבריריות המנטלית של מי שהיו אמורות להיות הקונטנדריות האמיתיות. באותה בועה בדיוק ראינו את הקליפרס הפייבוריטים קורסים מנטלית ומאבדים יתרון 3-1 מול דנבר, ואת מילווקי ויאניס חוטפים פיק ברכיים ומודחים מול מיאמי. האליפות של הלייקרס ב-2020 לא הייתה הצהרת כוונות של אימפריה חדשה שקמה, אלא ניצול מושלם של סיטואציה היסטורית ביזארית. הוואקום האמיתי בצמרת הליגה רק הלך והעמיק.

 עונת 2021

2021 הייתה אמורה להיות שנת החזרה לשפיות, אבל בפועל היא הפכה לשנה שהגדירה את הכישלון המודרני של בניית קבוצות בליגה. זו הייתה השנה שבה התפוצצו פרויקטי ה"סופר-טים" המלאכותיים, אלו שניסו לקנות אליפות אינסטנט ולמלא את הוואקום בכוח – ברוקלין נטס הרכיבה את קווין דוראנט, קיירי אירווינג וג'יימס הארדן לפרויקט שנועד לכישלון מראש בגלל אגו ופציעות, ורוקנה את הנכסים שלה לחינם. במקביל, בצד השני של המדינה, לוס אנג'לס קליפרס המחישה את עומק האסון. הניסיון לחבר את קוואי לנארד ופול ג'ורג' לא רק הפך לסמל של עידן "ניהול העומסים המייאש ולפציעות כרוניות, אלא גם החריב את העתיד של המועדון. האירוניה הגדולה היא שכדי להביא את ג'ורג', הקליפרס מישכנו את כל עתידם, והעבירו את שיי גילג'ס-אלכסנדר, עם ארסנל היסטורי של בחירות דראפט – לאוקלהומה סיטי. אותה הת'אנדר שעליה אנחנו מדברים היום כקונטנדרית, נבנתה הלכה למעשה על חורבות היומרה והכישלון של הקליפרס מאותה שנה.

אבל בתוך כל ההריסות של קבוצות הכוכבים, 2021 סיפקה גם שביב של תקווה – סדרת הגמר בין מילווקי באקס לפיניקס סאנס הרגישה לרגע כמו משב רוח רענן ותיקון היסטורי. קיבלנו שתי קבוצות שנבנו, ברובן, בדרך המסורתית והנכונה: פיניקס שהתבססה על שלד צעיר ואורגני (בוקר, ברידג'ס, אייטון) בשילוב המנהיגות של כריס פול, מול יאניס אדטוקומבו שהוכיח נאמנות לשוק קטן ובסופו של דבר זכה באליפות הירואית. באותו רגע, נדמה היה שהליגה מצאה את ההיררכיה החדשה שלה, ושאנחנו עומדים בפתחה של יריבות ארוכת שנים בין שני כוחות יציבים, בריאים וכאלה שנבנו "לפי הספר". אלא שכמו שאנחנו יודעים היום, התקווה הזו התבדתה מהר מאוד.

 עונת 2022

התקווה הזו שנוצרה ב-2021 התרסקה לחלוטין שנה לאחר מכן. במקום לראות את מילווקי ופיניקס מבססות את מעמדן כשליטות החדשות של הליגה, שנת 2022 סיפקה לנו את ההמחשה הקיצונית ביותר לוואקום שנוצר.

זה התחיל עם מילווקי, שגילתה על בשרה עד כמה דק הוא הקו בין המשכיות לכישלון בליגה של היום, ולעתים תלוי אך ורק במזל. פציעה אחת של כריס מידלטון בסיבוב הראשון (MCL) מנעה מהבאקס את ההזדמנות להגן על התואר, והם הודחו במשחק שביעי מול בוסטון. אבל חוסר המזל הזה חשף גם חוסר יכולת להתמודד עם משברים – במקום לייצב את המערכת ולהפוך לקונטנדרית שמטילה אימה על המזרח בכל שנה מחדש, מילווקי מעולם לא חזרה לאותה רמה של דומיננטיות ונשאבה בחזרה לחוסר היציבות הכללי.

ואם אצל מילווקי זה היה חוסר מזל, אצל פיניקס זו הייתה קריסה מנטלית טהורה. הסאנס הגיעו לפלייאוף 2022 אחרי עונה סדירה היסטורית של 64 ניצחונות, ונראו כמו הקבוצה המאומנת והטובה בליגה. ואז הגיע משחק מספר 7 בסיבוב השני מול דאלאס ולוקה דונצ'יץ'. הקריסה שם – פיגור בלתי נתפס של 30 נקודות כבר במחצית באולמם הביתי – לא רק סיימה להם את העונה, אלא גם שברה את הקבוצה מבפנים. ההפסד הזה הכניס את ההנהלה לפאניקה מוחלטת, שרף את הסבלנות כלפי התהליך האורגני, ודחף אותם לטריידים ההרסניים (דוראנט וביל) שחיסלו להם את העומק והעתיד.

וכך, מתוך ההריסות, הפציעות והקריסות המנטליות של היורשות-בפוטנציה, קמה אלופת 2022 – גולדן סטייט ווריירס. אבל אסור להתבלבל – האליפות הרביעית של סטף קרי לא הייתה חזרה לימי הזוהר של השושלת האימתנית מ-2017, אלא כתב האישום החריף ביותר נגד שאר הליגה. הווריירס של 2022 היו קבוצה מבוגרת, פגיעה, עם קליי תומפסון שרק חזר מכמעט שלוש שנות היעדרות, וצוות מסייע שניצל עונת שיא (חד-פעמית, כפי שהתברר) של ג'ורדן פול ואנדרו וויגינס. העובדה שקבוצה כל כך רחוקה משיאה המפלצתי הצליחה לטייל לאליפות, רק הוכיחה שפשוט לא נשאר אף אחד ממול שייקח ממנה את הכתר. "ד.נ.א האלופים" של גולדן סטייט הספיק כדי לנצח ליגה של קבוצות שפשוט לא ידעו, עדיין, איך לזכות באליפות.

עונת 2023

אם ב-2022 קיבלנו אליפות שהיא תעודת עניות לליגה, הרי שב-2023 קיבלנו אליפות שהייתה, במבט לאחור, הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לקבוצה שזכתה בה. על פניו, האליפות של דנבר נאגטס נראתה כמו ניצחון של כדורסל נכון, סבלנות ובנייה חכמה סביב שחקן היסטורי כמו ניקולה יוקיץ'. אבל המציאות הייתה מורכבת והרסנית בהרבה: האליפות הזו פשוט סנוורה את ההנהלה של דנבר, וגרמה לה להתעלם מבעיות שורש אקוטיות בסגל.

כדי להבין את עומק האשליה, צריך להסתכל על היריבה שלהם באותו גמר. מיאמי היט מודל 2023 הגיעה למעמד הזה כמעט בטעות, כשהיא רוכבת על קריסה טוטאלית של הפייבוריטיות במזרח, ועל אופי בלתי מתפשר של חבורת לוחמים שהתעלתה על עצמה הרבה מעבר לכישרון הטבעי שלה. בגמר עצמו, זה פשוט לא היה כוחות. סדרת הגמר החד-צדדית הזו העניקה לנאגטס תחושת עליונות מזויפת. הם שכנעו את עצמם שהסגל הקיים חסין, גם כשכבר אז הוא לא היה בנוי נכון כדי להתמודד עם ליגה שמתפתחת ומתחמשת במהירות.

בגלל אותה אליפות, דנבר קפאה על השמרים ועד היום היא מתעלמת מהבעיות המרכזיות שלה. הם הניחו שהגאונות של יוקיץ' תהווה פתרון קסם לכל חיסרון מבני ולעזיבה של שחקני מפתח. ההתנהלות הזו הגיעה לשיאה עם הטרייד של מייקל פורטר ג'וניור – מהלך שכל כולו בגדר 'פלסטר' זול על פצע פתוח. במקום להודות בטעות של תכנון הסגל ולהתחיל טיפול אמיתי בבעיות העומק, ההנהלה ניסתה לפתור את המצב עם טרייד שרק ממחיש את חוסר המודעות המוחלט שלה. דנבר נשארה תקועה בעבר, שבויה בתוך הדימוי של עצמה כאלופה שהתבסס על סדרת גמר מול יריבה נחותה.

עונת 2024

על פניו, האליפות של בוסטון סלטיקס הייתה אמורה להיות ההפך הגמור מכל מה שדיברנו עליו עד עכשיו – פרויקט שנבנה בסבלנות במשך עשור סביב ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום, והבשיל סוף סוף. אבל גם כאן, מתחת לחגיגות ולדגלים ביציע, מסתתרת מציאות שברירית של קבוצה עם בעיות שורש עמוקות.

האליפות של בוסטון ב-2024 הייתה, במידה רבה, רגע נדיר שבו כל הכוכבים הסתדרו בשורה. קבוצה שרכבה על נס רפואי וסטטיסטי שבו שחקנים עם היסטוריית פציעות עשירה נשארו בריאים בדיוק בזמן הנכון כדי לקחת את התואר. אבל מעבר למזל, בוסטון חשפה פגמים מבניים שאמורים להטריד כל אוהד שחולם על שושלת. זה מתחיל בעמדת המאמן – יש קונצנזוס הולך וגובר שהמאמן שלהם פשוט לא נמצא ברמה של מוחות הכדורסל הגדולים בליגה. זה התבטא בשינוי התמוה של שיטת המשחק בפלייאוף, כשהקבוצה התמכרה לחלוטין למטח שלשות פראי. בימים שהקליעה נכנסה, הם דרסו, אבל כשהאחוזים ירדו, קיבלנו קבוצה אובדת עצות, שסופגת הפסדים מביכים שפשוט לא אופייניים לאלופה היסטורית.

אבל פצצת הזמן האמיתית של בוסטון מתקתקת בחדר ההלבשה: שני כוכבי העל שלה לא תמיד מסתדרים. טייטום ובראון אולי יודעים לשחק כדורסל ביחד, אבל שאלת ההרמוניה תמיד עמדה בספק. הסדקים האלה מקבלים אישור פומבי ממש בימים אלה. הציטוט של בראון ב-2026, על כך שזו הייתה אחת העונות המהנות בקריירה שלו, דווקא בזמן שטייטום היה בחוץ, לא מוכיח קרע ביניהם, אבל הוא כן מזכיר עד כמה השותפות הזו תמיד נבחנה גם דרך שאלות של אגו, תפקיד ומרכז הכובד של הקבוצה.

והיריבה שלהם באותו גמר? דאלאס מאבריקס היא אולי הסמל המושלם והעצוב ביותר לעידן הנוכחי. קבוצה שרכבה על מומנטום מטורף עד למעמד הגמר, רק כדי להתרסק חזרה אל הבינוניות מיד אחריו. שילוב רעיל של כוכבים פציעים וניהול מחפיר של המנג'ר, החזיר את דאלאס במהירות שיא למעמד של קבוצה חסרת חשיבות. עוד פיינליסטית חד-פעמית שניצלה את הוואקום בליגה, וירדה בחזרה למטה.

בחזרה להיום

וכל ההיסטוריה הזו מחזירה אותנו בדיוק לאוקלהומה סיטי של היום, ולביקורת של מאד דוג רוסו ב-First Take. במבט לאחור, האליפות של הת'אנדר נולדה מאותו ואקום היסטורי שנידון כאן – היא נבעה מחולשת הליגה ומהקריסה של היריבות. אבל – וכאן טמון ההבדל הגדול – לעומת העונה שעברה, הת'אנדר של העונה הנוכחית הם כבר סיפור אחר לגמרי. עכשיו אנחנו רואים קבוצה שלמה, מלוטשת וקטלנית בהרבה, שהיא המועמדת האולטימטיבית לזכות בתואר בזכות עצמה.

אוקלהומה סיטי מסתמנת לא רק כקונטנדרית נוכחית, אלא כמי שעשויה להפוך לשושלת ההיסטורית הראשונה של הפוסט-וואקום. והיא ממש לא לבד. אם מסתכלים קדימה, רואים בבירור איך היסודות לשושלות הבאות כבר נוצקים – בסן אנטוניו נבנה פרויקט מפלצתי שעתיד לשלוט בליגה, וגם בדטרויט צומח כוח עולה שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו.

שאר הליגה קוראת את המפה ומבינה היטב את חילופי המשמרות האלה. ההבנה שהמפלצות החדשות כבר מעבר לפינה גורמת לקבוצות לבנות את עצמן בגישת "לנצח כאן ועכשיו", לפני שהחלון ייסגר סופית. בפלייאוף הנוכחי אנחנו עדים בדיוק לדינמיקה הזו: קבוצות כמו מינסוטה ופילדלפיה נלחמות בשיניים בתוך סדרות קשות למרות פציעות וסגלים חסרים. הן פשוט מבינות שזה עשוי להיות הצ'אנס האחרון שלהן.

בסופו של דבר, למרות כל הביקורת על חצי העשור האחרון, יש כאן נקודת אור ענקית לכל חובב כדורסל. אחרי שנים ארוכות של חלל ריק, אלופות מתחלפות עם "כוכביות" וקבוצות שקורסות תחת ציפיות, אנחנו סוף סוף עומדים בפתחו של עידן חדש. הנ.ב.א קרובה מאי פעם לחזרה של היררכיה ברורה. אנחנו עומדים לקבל בחזרה את הקבוצות הגדולות באמת – כאלה שלא נזכור רק כהבלחות אקראיות של פלייאוף מוזר אחד, אלא נוכל לדבר עליהן ביראת כבוד, בראי ההיסטוריה.